א

מספר החסיד הרה"ח ר' אשר ששונקין ע"ה:

בתקופה ששהיתי במחנה עבודה, כאסיר, ניגש אלי יום אחד אסיר אחד בשם נחמן רוזמן, יהודי בשנות הארבעים, שהיה שפוט לעשרים וחמש שנות מאסר, ואמר לי:

"שמעתי מאסירים יהודים, כי אתה היחיד שאינו עובד בשבת. האומנם נכון הדבר?"

אישרתי את דבריו.

"גם אני, עז רצוני לשמור על קדושת השבת ולא לעבוד ביום זה, כראוי לאיש יהודי!" אמר בהכנעה.

הסברתי לו את הקשיים הכרוכים בכך, כי שלטונות מחנה העבודה מענישים קשות את האסיר שאינו יוצא לעבוד בשבת, וכי עלולים להכניסו לצינוק לכמה יממות, מקום שם עלול הוא לגווע ברעב.

"ומה אתה עושה כאשר מענישים אותך בצינוק על כך שאינך עובד בשבת?" לא הרפה ממני.

"מה יש בידי לעשות?", עניתי לו, "כאשר מושיבים אותי במקום זה, אני נשאר לשבת עד שמוציאים אותי משם!"

"אם כך, מוכן גם אני לשבת בצינוק על שמירת שבת!" אמר בתוקף רב.

כך החלה התעוררותו של יהודי יקר זה, ר' נחמן רוזמן, לשמירת תורה ומצוותיה. לימים סיפר לי כי אביו היה יהודי פשוט, שומר תורה ומצוות, שהיה משכים מדי בוקר ומסיים את כל ספר התהלים בלב נשבר.

נחמן התגורר בבית הוריו עד גיל ארבע-עשרה, ולאחר מכן, כאשר מת אביו, התחיל להיכנס לעסקי מסחר וראה ברכה בעמלו. הוא היה חבר נאמן במפלגה הקומוניסטית, וכשהגיע לגיל צבא, התגייס, שם הגיע לדרגה גבוהה הודות לקשריו והודות לשוחד שהעניק למפקדיו.

לאחר שירותו הצבאי נשא לאישה נערה יהודייה ושוב חזר לעסקיו. אולם באחד הימים נתפס על ידי השלטונות בחשד למסחר בלתי-חוקי, ולאחר דין ומשפט מהירים, נגזרו עליו עשרים-וחמש שנות מאסר.

בהיותו במחנה, החליט לחזור לצור מחצבתו ולשמור מצוות. דמותו של אביו, יהודי פשוט ותמים, עמדה לנגד עיניו, והוא החליט להתגבר על כל הניסיונות והמכשולים שניצבו בדרכו – והם היו רבים וקשים מנשוא.

ב

בהתקרב ימי החנוכה, סיפרתי לו על אודות נס החנוכה שקרה בימי הבית השני, בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, כאשר היוונים קמו להשכיח את התורה מעם ישראל. ואילו מתתיהו ובניו עמדו וחירפו את נפשם למען בית ה', תורת ה' ועם ה'. המעטים ניצחו את הרבים, גיבורים נמסרו ביד חלשים, טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים; וכי לרגל אותו הנס אנו מדליקים נרות שמונה ימים, לזכר הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בימים ההם.

ביקשתי ממנו להשתדל למצוא פחית קטנה של שימורים – אותן היו האסירים מקבלים באמצעות החבילות מקרוביהם שבחוץ – כדי שנוכל להכין ממנה איזו "חנוכייה" בה נדליק כל ערב נרות חנוכה, ונברך עליהם. הסברתי לו, כי בגלל הסכנה רצוי שהפחית תהיה קטנה, הואיל ובצריף שלנו נמצאים לפחות שבעים איש, לא-יהודים, וכדאי שהדבר לא יורגש כל כך ברבים.

כששמע רוזמן את דברי הסברי, אמר:

"כפי שסיפרת לי, קרה אז נס גדול לעם ישראל בארץ ישראל. האם לכבוד נס גדול כזה אחפש באשפתות איזה פחית מלוכלכת? – לא ולא! לכבודו של נס זה, ולכבודה של מצווה נעלה זו, אזמין חנוכייה חדשה, יפה ומהודרת, אשר יהיה בה משום כבוד רב; רק על חנוכייה מסוג זה ברך נברך לאלקינו על כל הטוב והחסד שעשה עם אבותינו!"

נדהמתי והתביישתי גם יחד. הנה איש זה – אשר לא ידע עד כה יהודי מהו, תורה ומצווה מה הן – אינו מוכן להסתפק בכלי פשוט בעבור עשיית מצווה, אלא רוצה הוא בהידורה ובכל פארה ותפארתה, ואילו אני…

עד היכן מגעת נשמה יהודית, לב טהור של יהודי, רצון כן של איש יהודי!

אמר ועשה. הוא חיפש ומצא במחנה אסיר אחד, פחח במקצועו, שילם לו כמה רובלים והזמין אצלו חנוכייה יפה ומהודרת, עבודת יד.

לא התעקשתי. ידעתי כי ה' עמו בכל אשר יפנה, ובכל אשר יעשה יצליח. לא היה בי שום ספק, כי אם רוצה הוא חנוכייה חדשה, יפה וגם מהודרת – השג ישיגנה בכל מחיר. איש לא ימנע זאת ממנו ומאום לא יעכב בידו, לקראת המועד הנקוב תהיה בידו חנוכייה כשרה ונאה ללא כל פקפוק.

בהגיע יום עשרים וארבעה בכסלו – הגיע אלי במרוצה וחיוך של אושר נסוך על פניו: בידו האחת חנוכייה יפיפייה, כשרה ומהודרת, ובידו השנייה – כלי עם שמן זית. דמעות של שמחה נצנצו בעיני.

ה"באראק" (צריף) שלנו היה ארוך וצר, ולצדו השמאלי חדר קטן – שם היו מים וכיור לרחצה. התקנתי את החנוכייה על מזוזת חדר זה, וכן סידרנו בה פתילות יפות מצמר-גפן.

בערב, הדלקנו את נרות החנוכה וברכנו עליהם כדת וכדין. כך עשינו מדי ערב ואיש לא הפריע לנו. בעת ההדלקה הגיעו אסירים רבים, אשר התקבצו ובאו לראות איך מדליקים הננו את נרות החנוכה. על שאלתם, על מה ולמה כל זה – הסברתי להם על בית המקדש שהיה לעם ישראל בירושלים עיר הקודש. על מלכות היוונים שגזרו גזירות קשות על עם ישראל, טימאו את המקדש ואת המנורה הטהורה. על הצדיקים היהודים אשר עמדו מולם בחירוף נפש וניצחו אותם – ואשר לזכר נס זה מדליקים היהודים נרות חנוכה במשך שמונה ימים.

כך הדלקנו נרות חנוכה מדי לילה, בריש גלי, בלי שאיש יפצה פה או ילשין עלינו. רבים מהם, שהיו מאמינים, היו גם מכבדים אותי על היותי יהודי נאמן לעמו ולתורתו, שאיננו מפחד מהמתנכלים אליו.

ג

כשהגיע נר החמישי דחנוכה, עת גמרתי להדליק את הנר האחרון ופיזמתי לעצמי ניגון חרישי – עבר לפתע לידי חייל חמוש, כשרובהו בידו, הוא המשיך בדרכו עד סוף הצריף, והתחיל לספור את האסירים.

במחנות העבודה שררו סדרים מיוחדים ונהלים נוקשים. במשך שעות היום ניתן היה להתהלך בשטח המחנה בצורה חופשית. כלומר, אלה שלא יצאו לעבודה, בגלל סיבה כלשהי, רשאים היו להסתובב בתוך תחומי המחנה. גם האסירים שיצאו לעבודה, חופשים היו עם חזרתם, משעה 4-5 ואילך, להסתובב בשטח המחנה, בחדר האוכל, בבית המרחץ וכדומה. אך, כשהגיעה השעה 10 בלילה, עם הישמע הצפירה, נאלץ כל אחד להיות במקומו. אותה שעה נערכה ספירה כללית של כל האסירים, ומי שלא נכח בעת הספירה היה נענש קשות.

עם תום הספירה, סגר החייל את שערי הצריף, פן יעז אחד האסירים לנסות לברוח אל תוך חשכת הלילה.

כאמור, הדלקנו את נרות החנוכה בתחילת הלילה.

הופעתו הפתאומית של החייל בשעה כזו לשם ספירת האסירים – הייתה לחידה סתומה בעיני כל. מעולם לא קרה שבשעה כזו תתקיים ספירה כלשהי, ואיש מבין האסירים לא הצליח לפתור את התעלומה.

בתוך כך ניגש אלי אחד האסירים ואמר לי:

"דע לך, סאסאנקא, כי בואו של החייל בשעה כזו לספור את האסירים – אין זה פשוט כל עיקר. אין לי כל ספק שמישהו הלשין עליך בפני שלטונות המחנה, והם ששלחוהו לאסור אותך. אמנם הוא מתחזה כאילו הוא סופר את האסירים, אך לאמתו של דבר אין זו אלא תואנה; מטרת בואו – אך ורק בגללך, עקב הדלקת נרות בצריף, הטומנת בחובה שני חטאים חמורים: פולחן דתי והעלאת אש בבאראק, דבר האסור בתכלית האיסור מחשש שריפה העלולה לפרוץ בצריף הבנוי כולו מעץ. דע לך אפוא, כי עליך להתכונן לעונש חמור ביותר!"

עודני עומד ליד הנרות, התקבצו סביבי עשרות אסירים. בטוחים היו, כנראה, כי אני המטרה היחידה של הופעתו וכי סופי קרוב. אחד מהם, גוי בעל מזג טוב, התקרב אלי ולחש לי באזני, כי היות שלא הרחק מכאן ישנה פינה נידחת מכוסה בערמות שלג – כדאי שאזרוק לשם את החנוכייה ונרותיה הדולקים, בעת שהחייל עדיין טרוד בספירת האסירים, וכך אחסוך מעצמי את העונש החמור.

"לא! עניתי בתוקף, "הנרות הללו קודש הם ואסור לי לכבותם. יעשו אתי מה שיעשו, ואני את הנרות לא אכבה!"

ספירת האסירים נמשכה. החייל שקוע היה במלאכת הספירה ואנו, חברי ואני, עמדנו ליד נרות החנוכה הדולקים, המספרים בהבהובם את כל הקורות עם ישראל בעת ההיא, ושפכנו את לבנו לפני ה' בתפילה חרישית, שכמו בימים ההם בזמן הזה – יעשה אתנו נסים ונפלאות ויצילנו מכל רע.

עודנו עומדים, ומבטנו מופנה לעבר השלהבות המהבהבות – הגיע החייל אלינו, בתום ספירת הגולגלות, והחל לספור את הנרות הדולקים. אחר פנה אלי ושאל בקול:

"פיאט?"

"פ-י-א-ט!" שמעתי לפתע את עצמי עונה בטבעיות.

כלומר חמש, היום יום חמישי של חנוכה – והחייל פנה לדרכו ללא אומר ודברים!

עשרות האסירים נשארו המומים. הם פשוט לא האמינו למראה עיניהם. חטאים כבדים ביותר נעשים לעיני כל: הדלקת אש בצריף המחנה ופולחן דתי יהודי לעיני האסירים המתגודדים, מעשים המביאים בעקבותיהם עונשים חמורים. והנה בא איש-החוק, רואה ובודק הכל – וממשיך בדרכו!

"איש קדוש! איש קדוש!" – פרצו כמה מהאסירים לעברי במחיאות כפיים.

מי היה החייל ומאין בא? מדוע הגיע בשעה כה מוקדמת? למה שאל למספר הנרות?

חידה סתומה, תעלומה בלתי נפתרת.

אני כשלעצמי בטוח הייתי, והנני בטוח גם כיום, כי איש זה אינו אלא אליהו הנביא בעצמו. וכל כך למה?

שש שנים הייתי במחנה, מעולם לא ראיתי, לא אני ולא אחרים, כי בשעה כזו יבוא איש שלטון ויספור את האסירים. איש השלטון ונציג החוק רואה במו עיניו איך שני אסירים עוברים בגלוי ולעין כל עבירות חמורות ביותר על חוק הברזל השורר במחנה; ולא די שאין הוא מתנפל עלינו להענישנו – הוא מתבונן בנרות הדולקים, סופר אותם ואף שואל "פיאט", אם אמנם הערב הוא נר חמישי – והולך לו לדרכו!

אין ספק, כי הוא עצמו עלול היה להיענש בפלילים על כי רואה הוא כיצד נעשים חטאים בפרסום הגדול ביותר, לעיניהם של אסירים פושעים, ואיש חוק זה, לא די שאין הוא מעניש אותנו – אלא גם שואל "פיאט", ונראה לאור התנהגותו כי הוא מעניק אישור ותודה לעבריינים המורדים בגלוי בשלטונות המחנה, ובזה מעודד הוא אסירים אחרים לעבור על החוק!

לא אתייהר ולא אתיימר כי ראוי הנני לגילוי כזה, אך לכבודו של אותו בעל תשובה – כן וכן! במשך הזמן שהכרתי אותו והיינו יחד במחנה, ראיתי והבחנתי אצלו בכוחות עילאיים כאלה, אשר יכולים להביא אותו לדרגות הכי גבוהות. הוא היה פשוט מלומד בנסים, ואין לי ספק שכוחו היה אתו להביא לשם את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו!

למותר לציין, כי הדלקנו את נרות החנוכה משך כל שמונת הימים, ללא שום תקלה או פחד.

("יהדות הדממה")