א

מספר ר' ברוך בוש:

זוכר אני היטב את ימי ילדותי, ובפרט את חגי ישראל ומועדיו. כך בכל החגים, ובפרט בחג החנוכה. בשמונת ימי החג הקפדנו להדליק את הנרות, בירכנו עליהם, זכר לסיפור נס המכבים – חיל השחרור היהודי. באותן שעות משפחתנו הייתה מתאספת בסלון הבית, וכולם עומדים בדממה מול החנוכייה הדולקת.

בשיעור השבועי בו השתתפנו ב"סאנדיי סקול" (בית ספר ליהדות שהתקיים בימי ראשון) למדנו שהדלקת נרות חנוכה מהווה תזכורת לכך שצדק יכול לגבור על כוח, ואור מגרש חושך.

אחי ואני הדלקנו את הנרות לפי התור – לילה הוא הדליק, ולילה אני. הרגשת חום ואור התפשטה בחדר. משפחתיות במיטבה. ככה אני זוכר את חג החנוכה מילדותי.

ב

כל זה היה בעבר, לפני עידן ועידנים. מאז, בתור עורך דין ועובד ציבור, התרחקתי מכל קשר ליהדות, גם לסממני המסורת המינימאליים ביותר. אפילו ממה שנקרא "יהדות מודרנית". כבר שנים שלא הדלקתי מנורת חנוכה. שנים רבות חלפו מאז בכלל חשבתי על חג החנוכה…

מסיבה בלתי מובנת אפילו לי עצמי, התחלתי ביום מן הימים להרגיש דחף לחיפוש שורשים יהודיים. משהו עמוק מבפנים התחיל להתעורר. נראה שזו הייתה הסיבה לכך שמצאתי את עצמי צועד לכיוון כיכר 'יוניון' בסאן פרנסיסקו, עיר מגוריי, בלילה סגרירי וקפוא בחודש דצמבר.

משפחתי היהודית עומדת להדליק מנורת חנוכה. לא סתם מנורה. מנורה המתנשאת לגובה תשעה מטרים!

הגענו, משפחתי ואני, לכיכר בשעה ארבע לפנות ערב. הכיכר הייתה ריקה וקרה. הספסלים היו מאוכלסים באנשי רחוב, ארחי-פרחי. התפאורה מאכזבת למדי. כל זאת רק במבט ראשון. פתאום אני רואה שהמקום החל לקום לתחייה. הרגשת עשייה התחילה נרקמת סביב . "הנה, הנה המנורה", אני מצביע ומראה לבתי שרה. אנחנו מתקרבים אליה. ככל שהתקדמנו, המנורה לבשה ממדים ענקיים, עד שניצבנו מולה והסתכלנו מלמטה. קווים פשוטים, אלגנטיים. ממש מתאים לכיכר יוניון. מכובדת ומרשימה בהחלט.

האזור שליד המנורה רוחש פעילות. בפינת הכיכר חונה רכב "קמפינג" מקושט בכיתובים "מצווה מוביל" (טנק מצוות) ו"בית חב"ד". הדלקת המנורה הציבורית המדהימה נעשית בחסות בית חב"ד ברקלי. החב"דניקים רוצים לחלוק את שמחת המצווה עם כל יהודי ויהודי. היהדות לא שייכת להם באופן בלעדי, והם יוצאים להזמין כל יהודי, ולא חשוב מה רמת שמירת המצוות שלו, לחגוג עמהם. לכן הם פה. לכן, גם אני פה. אני אורח רצוי, אני, שלא ראיתי או הדלקתי מנורה יותר מעשור שנים!

אני עומד ומהרהר, מכונס בתוך עצמי, כאשר משומקום אני מרגיש חיבוק דוב חביב! אני מסתובב ורואה יהודי בלבוש חסידי – חובש כובע שחור, מעיל ארוך, ועטור בזקן ג'ינג'י מרשים. חיוך חם על שפתיו וניצוץ שובב בעיניו.

"שלום עליכם ואיחולי חג לבביים, אחי".

לאחר מכן נודע לי כי שמו יוסף לנגר, אחד ממארגני האירוע ושליח של הרבי בסאן פרנסיסקו.

עדיין מוקדם להדליק את המנורה. בזמן הנותר אנחנו יושבים וממתינים בסבלנות. אני מביט סביבי וחושב לעצמי: איזה מראה משונה ומוזר. במרכז, מעגל של עשייה מסביב למנורה. אבל כעיקרון, הכיכר שייכת ללילה ולאנשי הרחוב הדרים פה באופן של קבע, על כל המשתמע מכך. איזה צירוף מוזר.

חלק מ"דיירי הקבע" מהכיכר מתקרבים לבדוק את ה"פולשים" מקרוב. לא הייתי יכול להגדיר את המפגש בתור ידידותי. אחד מהם בפירוש עוין. איש גבוה, לבוש במעיל עור שחור, צועד בעצבנות מודגשת הלוך ושוב, מכריז בקול את דעותיו האישיות בקשר לאירוע זה – הדלקת המנורה הציבורית. הוא לא מסתפק בכך, וממשיך לשפוך אש וגפרית על ישראל, על הציונים, ועל העם היהודי ככלל. דעותיו כלל לא מחמיאות, ותחושת פאניקה קצרה עוטפת אותי בחשש לבאות. המציאות לא מתיישבת עם התמונה הדמיונית שלי לחגיגה מושלמת ושמחה. זה מפריע לי מאוד. מעניין שהמציאות לעולם אינה תואמת לדמיונות…

אני חש את עצמי מסתבך בסחרור של מחשבות: דמיון, מציאות, חום, עוינות, חגיגה ותרעומת. מערבולת חושים ורגשות. אני מתחיל לתמוה. בעצם, מה אנחנו עושים כאן? מה חיפשנו פה במקום הציבורי הזה? האין זה שצריך לחגוג את החגים בפרטיות של המבצר המשפחתי? בדיוק כמו זיכרונות ילדותי, בבית ליד האח, בחום המשפחתי… כולם מתאספים ומצטנפים בסלון החמים. זה חג – בחיק המשפחה הקרובה, עם אנשים אוהבים. אבל כאן בכיכר יוניון?

מחשבותיי מרחפות לכל עבר. התייאשתי מלהגיע לפתרון.

פתאום ניערתי את עצמי מהמחשבות המפריעות, והבטתי סביבי. להפתעתי ראיתי שהכיכר הספיקה להתמלא באנשים, הרבה יותר משהיו לפני כמה דקות. מסתמן שקהל גדול עומד ליטול חלק בחגיגה הערב.

אני מעיף מבט על המשתתפים. אני מבחין שישנם כאן נציגים של ארבעה דורות: סבים, בנים, נכדים ונינים. אין פער דורות. הקבוצה הקטנה שהייתה כאן קודם הספיקה לגדול ולמלא חצי כיכר. כולם פטפטו עם כולם. אווירה חברתית וחביבה.

לא קל למנחה לרכז את כולם להקשבה מלאה. הרב חיים דרייזין שמו, והוא, כמו ר' יוסף לנגר, לבוש בלבוש חסידי מסורתי: כובע שחור, מעיל שחור, וחיוך רחב נסוך על פניו. סוף סוף דממה. הרב פותח בהסבר קצר על מהות חב"ד ומהות חג החנוכה. מההקדמה הוא עובר לסיפור שממחיש את המסר של החג.

הרב מסיים את הסיפור לקול תשואות רמות. אם מטרת הסיפור הייתה לקרב את כל המשתתפים למשפחה אחת מאוחדת, היא השיגה את מטרתה. הרגשתי פתאום שהכיכר הפכה למקום ביתי… היינו כולנו מאוחדים ברגע של קרבה נפשית. כמעט כמו משפחה אמיתית. הייתכן שהדלקת המנורה הציבורית היא בבואה של זיכרונות ילדות? כן, בשינוי של פרט שולי. כאן המשפחה רחבה וגדולה הרבה יותר!

יוסף לנגר, ידידי החב"דניק משכבר רגעים, מופיע בין הקהל עם אבוקת אש בידו. הוא מניח לכל מבקש לגעת בו, משתף ומזכה אותנו בהדלקה. הוא מתקדם לאט בקהל, נותן לכל אחד הזדמנות להצטרף, לגעת. הורים מרימים ילדים אל על. הכול בדרך ארץ. בסדר מופתי. אין אפילו אחד שיפר את קדושת המעמד בהתנהגות פרועה ולא הולמת. כל אחד סמוך ובטוח שיוסף ישים לב אליו ותורו לגעת בלפיד יגיע. אני מרים את שרה בתי, ולדקה היא נוגעת בלפיד.

בו-זמנית, הרב דרייזין מתחיל לשיר, ומעודד את הקהל להצטרף אליו, "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". ההרגשה של המשכיות הדורות בעם ישראל, שהרגשנו בהעברת הלפיד, הדהדה ביתר עצמה על ידי המילים הקדושות! האחדות האדירה של העם – דורות, עדות, מנטאליות, שפות ותרבויות – כולם ביחד מאמתים ביחד את הקשר בינם לבין עצמם, ובינם לבין אלוקים.

ג

אני מרוכז בשירה ובהתבוננות ביוסף ובלפיד. אני נהנה מהמעמד ונסחף ברגשות עזים.

פתאום אני מרגיש שמישהו מפר את הסדר. דחיפות מורגשות. אני פונה לכיוון המהומה, ותכף מזהה מי הוא הדוחף. זה מיודענו מקודם. זה שהביע את דעותיו ורגשותיו האנטי יהודיים. הוא מתקרב לכיוון של יוסף. אני מרגיש את המתח שמתפשט בגופי. כולי נדרך. מה יהיה? מה הוא רוצה מיוסף? האם הוא עומד לחטוף מידו את הלפיד? האם הוא רוצה להפריע למעמד הנשגב של הדלקת נרות חנוכה? האם הוא יצליח?

הוא כבר קרוב מאוד ליוסף. אני מנסה להתבונן בהבעת פניו ולקרוא אותה, ללמוד מה בדיוק הוא מתכוון לעשות. אפס. פניו חתומות. אין אפילו רמז קלוש. הוא מתקדם לכיוון של יוסף. הוא עומד ממש לידו. הוא מושיט את ידו למעלה ומנסה לגעת. לא, לא לגעת, לתפוס.

אני ממשיך לעקוב אחרי ההתרחשות בנשימה עצורה. אני רואה בבירור איך יוסף – שלא מזמן היה קרבן לעוינות של איש זה בעצמו – מסתכל לו עמוק לתוך העיניים, ובעדינות וברוך מניח את ידו השנייה על היד של איש. הוא נד לו בראשו, כמו מוסר לו 'אני רואה אותך, ומכיר בך.. אני מקבל את בקשתך להכרה וכבוד'…

כל זה לקח שניות מספר. האיש שחרר את תפיסתו החזקה בלפיד, ויוסף ממשיך להתקדם בקהל עם הלפיד בידו. האיש נסוג לשולי הקהל, ובמבט מלוכסן שמתי לב שהוא שר עם כולם! לא להאמין!!

מהרגע הזה והלאה עד סוף החגיגה, הטעם של האינטראקציה הבינאישית העדינה נשמר בתוכי. זה עזר לי לסווג את כל בליל הרגשות שחשתי הערב. זה כל כך קשור לחג החנוכה, כאשר קבוצה קטנה של מכבים הביסה את הכוחות הפולשים; כאשר כמות זעומה של שמן הספיקה לשמונה ימים, וכאשר אור שלט וחושך נסוג – במובן הפיזי והרוחני גם יחד.

אבל מאחורי רגעי הקסם כאשר החושך נסוג מפני האור, אולי יש תקופת חיים של עמל, והשקעה זהירה שבונה את הידיעות שלנו ואת ההכרה בחוסננו הרוחני, עד שאנו מצליחים לפרוץ קדימה בעת הצורך, ולגלות את הקסם, האור, הניצוץ האלוקי שנמצא תמיד בתוכנו.

יוסף סיים את הסיבוב עם הלפיד והעביר אותו לרב דרייזין שעלה על המנוף. היי הופ, והוא מונף לגובה, עד לקני המנורה. הברכות, והדלקת הנר הראשון של חג החנוכה.

* * *

לראשונה זה חמש-עשרה שנה הייתה מנורת חנוכה דולקת בביתי בעקבות אותו ערב בכיכר יוניון. הדלקנו ביחד ושמנו אותה בחלון חדרה של שרה בתי כדי להאיר את החוץ. להביא את האור מבפנים אל החשכה בחוץ.

גם בשנה זו נדליק חנוכייה, וכפי שהפתגם החסידי אומר: אי אפשר לגרש חושך במקל.

(מתורגם ומעובד על פי מאמר שפרסם המספר ב"סאן פרנסיסקו כרוניקל")