גלוייה של אור

הקראת כתבה
יום שני כ״ג כסלו ה׳תשע״ד
ישנם הרבה סוגי מלחמות, והרבה סוגי ניצחונות. האומץ וגבורה שהראה יהודה מנדלובסקי, מקבילה לגבורה של המכבים. כאשר אדליק את המנורה בליל ראשון של חנוכה, אחשוב על הלהבות החדשות של יהודה מנדלובסקי, על להבות הניצחון האישיות שלו!
מאת מנחם זיגלבוים
טיפות

 

א

את הסיפור הבא מספרת הגב’ חנה (זובער) שארפשטיין, חסידת חב”ד מקראון הייטס:

הייתה זו גלוית דואר פשוטה בתכלית, עם הודעה פשוטה. ארבע מילים, ותו לא. אבל לי זו הייתה מתנת חנוכה נפלאה ביותר. מחשבותיי החזירו אותי אחורה לתחילת הסמסטר האקדמי בסתיו שעבר.

* * *

היה זה הערב הראשון של הלימודים באוניברסיטה. היו לי ציפיות רבות לגבי הקורס המסוים שהתחלתי ללמוד אותו היום קורס סיפרות ותרבות ספרדית. ראשית, זה היה נשמע לי מעניין ומרתק. שנית – היה זה הקורס המסיים שאם אעבור אותו בהצלחה אזכה להיות “מדופלמת”.

כבר בשיעור הראשון, ממש בתחילת הלימודים, הכול הלך שלא כמצופה. לאולם ההרצאות נכנס פרופסור מנדז. בהתרשמות ראשונה הוא היה נראה כמתאים ביותר לתפקידו, בעל כשרונות דידקטיים. תחילת ההרצאה הייתה מעניינת. הוא הכין מבוא לקורס, ולפליאתי הרבה, השפה שהרצה בה הייתה אנגלית!

הייתי מופתעת למדי, היות שהקורס היה למתקדמים, וסביר היה שידבר בספרדית דווקא. בלי כל כוונה רעה, ומתוך תמימות הצבעתי בנימוס ושאלתי את הפרופסור מדוע אינו מדבר אתנו בספרדית.

דממה השתררה בחדר. המתח היה עצום. נראה שפגעתי בכבודו ללא כוונה.

בקול תקיף וקר ענה לי הפרופסור בציניות מופגנת כי הוא משוכנע שרמת הדיבור שלנו בספרדית לא מספקת כדי לשוחח על נושאים כהיסטוריה וספרות. מכאן ועד ויכוח קולני ביני לבינו, הדרך הייתה קצרה במיוחד. אני חושבת שמאז נדבקה בי הסטיגמה של מחוללת מהומות.

ניצני שנאה והרגשה אנטיפאתית נבטו מאותו לילה, והמשיכו לפרוח במשך כל הסמסטר.

הפרופסור רק המתין להזדמנות כדי להחזיר לי “חוב”, וכשההזדמנות הגיעה, הוא ניצל אותה עד תומה. היה זה במבחני חצי הגמר אף על פי שהתכוננתי וידעתי היטב את החומר, הוא מצא לנכון לרשום לי ציון בינוני ומטה, רחוק מאוד ממה שהיה מגיע לי לפי כל קנה מידה מקצועי, אלא אם כן קנה המידה הוא טינה ונקמנות. לא פלא שזה היה הציון…

הפרופסור טרח לתרץ את עצמו בתירוץ קלוש לפשר הציון הנמוך. כעסתי מאוד. בני משפחתי החליטו פה אחד כי לפי כל הסימנים הוא אנטישמי, ולנוכח כל הוויכוחים בכיתה אני לא מוצאת חן בעיניו, בלשון המעטה, בגלל יהדותי!

ב

יום אחד הגיע לביתנו עלון. באותו גיליון זכיתי שאחד ממאמרי יראה אור. כתבתי שם מזיכרונות ילדותי, במיוחד מתקופות החגים בבית אבא. הייתי גאה בעצמי ובמאמרי.

הבאתי את העיתון לקורס במטרה להראותו לחלק מהתלמידים. הרגשתי צורך להראות אותו גם לפרופסור. באותה הרצאה שוב התווכחנו, ובסוף השיעור יצאתי מהכיתה בכעס גדול.

כבר הייתי באמצע הדרך, דוהרת לעבר הפרוזדור. עד היום אין לי מושג מדוע, אבל משהו הניע אותי לעצור ולשוב על עקבותיי. פניתי שוב לכיוון אולם ההרצאות שרק לפני דקות מספר יצאתי ממנו בכעס רב. הפרופסור עדיין היה באולם, מלקט את חפציו האישיים בדרכו הביתה. הוא הביט בי בתמיהה שעה שהראיתי לו את המאמר שלי בעיתון. הוא העיף על זה מבט מהיר, ולהפתעתי העצומה שאל אם הוא יכול לקחת את זה הביתה כדי לקרוא!

עבר שבוע. בשיעור הבא פנה אלי הפרופסור מיזמתו וביקש לזמן אותי לפגישה במשרדו. נעניתי בחיוב, משתוממת מה הוא רוצה ממני.

לאחר שעה קלה מצאתי את עצמי יושבת בנוח על כיסא בלשכתו. הוא פתח בשיחה בסבר פנים נעימות: “רציתי לומר לך עד כמה נהניתי מהמאמר שלך!”

חשבתי בלבי כי כנראה זה מפגש הבכורה שלו עם היהדות, ולכן הוא מצא בזה עניין.

דיבורו האיטי קטע את מחשבותיי באחת: “המאמר שלך החזיר אותי אחורה שנים רבות לילדותי” (!). “זה היה בתקופת מלחמת עולם השנייה, כאשר חגגנו את החגים בסתר, במחתרת. אף פעם לא היינו בטוחים שנזכה לחגוג את החג המסוים הזה גם בשנה הבאה… בכל פעם נדדנו למקום אחר”.

כמה טוב שהייתי ישובה היטב בכיסא!

שאלתו הבאה הממה אותי לחלוטין: “איך ידעת שאני יהודי?”

פרופסור מנדז יהודי? פרופסור מנדז? בלתי אפשרי! לא יכולתי לעכל את הידיעה הלא מציאותית.

כמו קורא את פליאתי העצומה, החל להסביר: “בתקופת המלחמה שינה אבי את שם משפחתנו כדי שנוכל לברוח לדרום אמריקה. הרגלנו את עצמנו להופיע כגויים לכל דבר. עקבנו אחרי ההתנהגות והמראה של התושבים המקומיים וחיקינו את כל אורח חייהם”.

המשכנו לשבת במשרדו ושוחחנו עוד זמן מה על חיים יהודיים ויהדות.

ג

שבוע נוסף חלף.

שוב התכוננתי לעזוב את הבית בבוקרו של יום שלישי בדרכי לקורס. אותה שעה ניגשה אלי אחת מבנותיי. יש לה בעיה: בבית ספר שלה חילקו ערכות חנוכה – חנוכיות ונרות – ביחד עם הוראה ברורה שעל התלמידות לחלקן לאנשים שאלמלא הערכה הזאת לא היו מדליקים נרות חנוכה אולי אני מכירה אדם כזה?!…

לא היה לי ספק שאני מכירה אדם כזה. “את יכולה לתת לי חנוכייה אחת מיד. יש לי למי לתת! אודה לך גם אם תמצאי נייר עטיפה חגיגי…”

כשיצאתי החוצה בדרך לקורס, הייתה בתיקי מתנה עטופה בקפידה.

בתום ההרצאה התעכבתי בכיתה והגשתי את החבילה לפרופסור. הוא קיבל את המתנה בהפתעה, והתעניין אם זהו דבר מאכל או מאפה ביתי. עניתי בשלילה, ואז הוספתי: “יש לי בקשה אליך. אל תפתח את המתנה עד שתגיע הביתה ותקרא בעיון את החוברת המצורפת. זה בשבילך, ובכל מקרה, שמור את המתנה אצלך וחשוב על זה לעומק”.

תוך כדי יציאה מהחדר עוד הספקתי לאחל לו “חנוכה שמח!”

עוד שבוע חלף. הייתי סקרנית מאוד, בלשון המעטה, לדעת האם הצלחתי לשבור את מעטה הקרח בלבו היהודי של הפרופסור. האם, אולי, בזכותי הוא הדליק נר חנוכה אחרי שנים רבות כל כך?!…

הגעתי לכיתה ושאלתי אותו בלי הרבה הקדמות: “הדלקת את החנוכייה?”

“לא”, ענה. “כבר אמרתי לך שאני לא שומר תורה ומצוות. החיים שלי השתנו באופן דרסטי מאז שנותיי הצעירות”.

‘לפחות הוא שעה לבקשתי ושמר את החנוכייה בביתו’, חשבתי לעצמי. הוא סיפר כי אכן הניח אותה על המכתבה בחדרו.

“אבל למה? האם אתה לא חושב שהגיע הזמן להתייצב מול עצמך ולהביע את הדעה הפנימית שלך? אין כבר צורך להתחבא!! הדלק נר בתור הזדהות עם עצמך, עם שורשיך!” העזתי פנים כלפיו.

“אולי בהזדמנות אחרת, לא עכשיו. אבל תודה רבה, בכל אופן!” השיב באופן מנומס.

ד

כעת, שנה אחרי, הוא שלח לי גלוית דואר פשוטה ורגילה. קראתי פעם אחר פעם את ההודעה הקצרה הכתובה שם. בכל פעם שקראתי, התמלאתי בשמחה פנימית. רק ארבע מילים הופיעו בגלויה, אבל ארבעתן בעלות משמעות עצומה.

The candles are burning” [הנרות דולקים!]

על החתום: פרופסור מנדז.

מתחת לחתימתו, באותיות קטנות יותר אך מלאות עצמה: יהודה מנדלובסקי.

* * *

ישנם הרבה סוגי מלחמות, והרבה סוגי ניצחונות. האומץ וגבורה שהראה פרופסור מנדז, מקבילה לגבורה של המכבים. כאשר אדליק את המנורה בליל ראשון של חנוכה, אחשוב על הלהבות החדשות שלו, להבות הניצחון האישיות שלו!

(מתורגם ומעובד מחב”ד.אורג)

פרסום תגובה חדשה

test email