ל"זאת חנוכה", ובפרט למוצאי "זאת חנוכה", יש שייכות מיוחדת עם הרבי שליט"א מלך המשיח. 

ובהקדם: ידוע^[1] כי בשבעת ימי חג הסוכות נמצאים עמנו שבעה אושפיזין. הן ה"אושפיזין" המנויים בזוהר הקדוש והן "די חסידישע אושפיזין" (האושפיזין החסידותיים) – רבותינו נשיאינו, החל ממורנו הבעש"ט ועד כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע. בשנים האחרונות דיבר הרבי כמה פעמים^[2] על כך שגם בשמיני עצרת נמשך עניין ה"אושפיזין" ביתר שאת וביתר עוז. אלא שכאן כבר לא מדובר על "אושפיזין" (אורחים) הנמצאים במקום באופן עראי, כמו אורח כפשוטו, כשם שהסוכה היא דירה עראי – אלא על 'בעלי-בתים' הנמצאים במקום באופן קבוע. ועד שהם שולטים ו'בעלי-בתים' על כל מציאות המקום. בדוגמת שלמה המלך, ה"אושפיז", או יותר נכון ה"בעל-הבית", של שמיני עצרת, שבנה את בית-המקדש שהוא דירת קבע להקב"ה. והרבי שליט"א מוסיף ומבאר, ששמיני-עצרת הוא היום של הרבי הריי"צ. ומקשר זאת^[3] עם העובדה שאצל הרבי הריי"צ העניינים יורדים וחודרים יותר ויותר בתוך העולם. כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתרגום תורת החסידות לכל השפות ולכל הרמות, בהתעסקות גם בדברים פשוטים ביותר ובין אנשים תחתונים ביותר, ובמגוריו דווקא בערים גדולות כמו פטרבורג, ריגה, וורשה וניו-יורק. בכך החדיר הרבי הריי"צ את האלוקות גם בתוך "המונה של רומי". בדוגמת יוסף הצדיק (והרי שמו הראשון הוא יוסף) שהי' בתוך תוכה של מצרים ובהימצאו שם הי' בתכלית הדבקות באלוקות. והכוח לזה הוא דווקא על-ידי "שמיני" שלמעלה מהשתלשלות.

שמחת תורה – יומו של הרבי שליט"א

על פי זה, ממשיך הרבי ואומר^[4], שענין זה ממשיך עוד יותר בשמחת-תורה, שהוא היום התשיעי (בחוץ לארץ) של החג. ועד שבו קוראים בתורה "לעיני כל ישראל", ובכך קובעים את ההלכה לכל ישראל שדווקא רבותינו נשיאינו הם הם ה"אושפיזין" לא רק של תלמידיהם וחסידיהם אלא של כלל ישראל^[5]. ומזה מובן, כידוע ומפורסם בין החסידים, שיום שמחת-תורה הוא יומו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. ולכן בשמיני-עצרת אמנם מפסיקים לברך "לישב בסוכה", אבל בפועל, בחוץ-לארץ, עדיין אוכלים ושותים בסוכה. ואפילו^[6] מים אין שותים מחוץ לסוכה גם בשמיני-עצרת, כידוע. היינו שנמצאים עדיין בדירת עראי. הכניסה לדירת הקבע, בשלמות ובנצחיות, כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א הוא 'בעל-הבית' היחיד והמוחלט שם – היא דווקא בשמחת-תורה, יומו של הרבי שליט"א. ביום זה נכנסים ונקלטים ("עצרת") כל העניינים דווקא בתוך-תוכו של הטבע והמציאות. לא^[7] רק "מרקיע לרקיע" אלא "למטה בארץ" דווקא.

וכפי שנתבאר בהזדמנויות שונות^[8] החילוק בין הרבי הריי"צ, ספירת היסוד, שהיא המשפיע שיורד למטה, לעומת הרבי שליט"א, ספירת המלכות שהיא "שטח המקבל" ובה מודגש המקבל מצד-עצמו דווקא. זו גם הסיבה, כמבואר כמה פעמים בשיחות הקודש הנ"ל, שיום שמחת-תורה הוא יום חול מן התורה וברוב המקומות בארץ ישראל הוא אכן יום חול. רק מדרבנן, בכוח עצמו של התחתון, הוא נקבע ליום-טוב, משום "ספיקא דיומא" במקומות שלא הגיעו שלוחי בית-דין להודיע על קידוש החודש. כלומר, החידוש של שמחת תורה הוא דווקא בכך שישראל הופכים יום חול ליום טוב. כל זה מדגיש את חידושו של הרבי שליט"א ב"דור השביעי", שהוא מחדיר את האלוקות דווקא בתחתון ביותר, בתוך החול והחולין. שדווקא ממנו^[9] תפרוץ ותבקע הקריאה "א-ל עולם" – אלוקות ועולם הם לא שני דברים אלא מציאות אחת ויחידה.

"זאת-חנוכה" – בדוגמת שמיני עצרת

     בשנת תשל"ח, אחרי המאורע של התקף-הלב שהי' בשמיני-עצרת, ואחרי שהחסידים חגגו בראש-חודש כסלו את צאתו של הרבי לביתו – ערך הרבי שליט"א עצמו סעודת-הודאה במוצאי זאת-חנוכה, עם נטילת ידיים, ברכת המזון וחלוקת "כוס של ברכה", כהשלמה ל"כוס של ברכה" שלא חילק בשמחת תורה (והיינו לכאורה, שאז הי' זה כבר מצב שעונה להגדרה ההלכתית "חזר לבוריו לגמרי", שהרי רק במצב כזה חוגגים את ההודאה לה', כמבואר בהלכה[10]).

באותה התוועדות – כמו גם באלו שלפני', בימי חנוכה, ובפרט במאמרים שנאמרו אז[11] – הדגיש הרבי כמה פעמים את המבואר בחסידות שישנה השוואה בין ימי חנוכה לימי חג הסוכות. שלכן סוברים בית שמאי שסדר הדלקת הנרות צריך להיות באופן של "פוחת והולך – כפרי החג[12]", כמו הפרים שהקריבו בבית המקדש בחג הסוכות. ואף שאין הלכה כבית שמאי, אך הרי "אלו[13] ואלו דברי אלוקים חיים", וברוחניות בודאי ישנו הענין. נמצא אם כן שזאת-חנוכה הוא בדוגמת שמיני-עצרת. ולפי זה נמצא שמוצאי זאת-חנוכה הוא היום השייך במיוחד לרבי מלך המשיח שליט"א.

ככל שיותר פנימי ועצמי כך הוא פחות מוגדר

באותה התוועדות סעודת-הודאה במוצאי זאת-חנוכה דיבר הרבי מלך המשיח שליט"א באריכות בתחילת ההתוועדות על מה שמוסבר בלקוטי-תורה^[14] שישנם שלושה עניינים שבהם ישנה שמחה גדולה: ניסוך היין, ניסוך המים, וה"הקפות" של שמחת-תורה: ניסוך היין הוא מן התורה. ניסוך המים רק מדרבנן. ואילו ה"הקפות" אינן אלא "מנהג ישראל". ואף-על-פי-כן, רואים בפועל שהשמחה של ה'הקפות' גדולה יותר משמחת-בית-השואבה שהיא על ניסוך המים, ושמחת-בית-השואבה גדולה הרבה יותר מן השמחה שהייתה בניסוך היין. ולכאורה איפכא מסתברא.

אלא, מסביר רבינו הזקן בלקוטי-תורה, היא הנותנת: ככל שהענין הוא פנימי ועצמי יותר, הוא יורד פחות להיות קבוע ומוגדר. ולכן דווקא הדברים הפנימיים והנעלים ביותר לא באו באופן של חיוב, אלא באופן של רשות. וכידוע בענין "תפילת^[15] ערבית רשות", שזוהי רשות שלמעלה מחובה – סומכים עליך, כביכול, שתעשה זאת מעצמך, ללא חיוב וללא שיאמרו לך לעשות. ולכן: ניסוך היין, שהוא מדרגה פחותה יותר הוא חיוב מן התורה. ניסוך המים, שהוא מדרגה נעלית ונפלאה יותר הוא רק מדרבנן. אבל חיוב מדרבנן גם הוא חיוב ולא רשות. ואילו ה"הקפות" אינן אפילו חיוב מדרבנן אלא מנהג בעלמא. שזה מורה שהן נעלות באין-ערוך, עד שאין בהן שום חיוב כלל.

ודווקא משום כך גדולה השמחה בהן באין-ערוך, עד לבחינת "ישראל^[16] ומלכא בלחודוהי". שכן דווקא כאן מגיעים להתאחדות מוחלטת עם הקב"ה, עד שאין שייך לעשות זאת בגלל ציווי וחיוב, אלא מצד תוקף ההתקשרות, כדבר אחד ויחיד ללא שום ציווי וחיוב.

מוצאי זאת-חנוכה – למעלה גם ממנהג

בהמשך אותה התוועדות אומר הרבי שליט"א, שלפי זה אפשר להמשיך באותו כיוון ולומר גם, שאפילו "מנהג ישראל" גם הוא נחשב לחיוב מסוים. שהרי "מנהג^[17] ישראל תורה הוא" וגם את מנהגי ישראל יש חיוב לקיים. נמצא שאין זה "רשות" ממש. אבל כשנמצאים במוצאי זאת-חנוכה, כאשר חנוכה כבר נסתיים ואין אפילו  מנהג להוסיף ולהרבות הלאה בשמחה, ובכל זאת עושים זאת לא בגלל ציווי וחיוב אלא מפני שרוצים ושייכים לענין עצמו – זוהי תכלית ההתאחדות והדבקות באלוקות, ללא ציווי וחיוב כלל. ועל דרך הנ"ל בקשר ליום שמחת תורה שהוא יום חול מצד עצמו אלא שיהודים עשו אותו לחג – יום טוב שני של גלויות.

ואכן, כל מי שהי' נוכח ב-770 בחנוכה, וזכה לראות ולשמוע את הרבי שליט"א בזמנים אלו – ראה והרגיש כי ליום זאת-חנוכה בכל השנים נודעת חביבות מיוחדת מאת הרבי מלך המשיח שליט"א, ובפרט למוצאי זאת-חנוכה.

     את החביבות המיוחדת של יום זה אצל הרבי שליט"א ראינו תמיד, כאשר שוב ושוב מדגיש הרבי בשיחות הקודש את העובדה שביום זה דולקים כל שמונת נרות החנוכה במלוא עוצמתם, ולכן הוא קורא אז לפעול בכל עניני חנוכה, ובפרט ב"מבצע חנוכה", באופן החזק ביותר, "מיט א ליכטיקן שטורעם" (בסערה של אור).

גם בפשטות דולקים ביום זה הנרות אצל הרבי שליט"א במשך כל המעת-לעת, כמו בכל ימי חנוכה. מנורת החנוכה דולקת ומאירה ב-770 בשעת תפילת מנחה של זאת-חנוכה במניין של הרבי שליט"א מלפני התפילה. והיא ממשיכה לדלוק ולהאיר גם בתפילת ערבית של מוצאי זאת-חנוכה. וגם לאחר מכן, עמוק עמוק לתוך הלילה, במשך כל זמן ההתוועדות של הרבי ואף לאחר-מכן. כאשר אל הנרות הדולקים מופנה מזמן לזמן מבטו של הרבי, אותו "מבט של משיח" המיוחד לחנוכה. כידוע לכל מי שזכה להיות נוכח במעמד זה בבית חיינו, ובמיוחד לזאת-חנוכה ולמוצאי זאת-חנוכה, מבט "עצמי" שלמעלה מכל תיאור ומכל גדר והסבר וביאור.

גם "משתשקע החמה" של חנוכה, גם ודווקא כאשר כבר אין ציווי וחיוב להדליק את הנרות – דווקא אז דולקים הנרות באור הפנימי והעצמי שלמעלה מכל ציווי וחיוב. וזהו אמיתיות הענין של "ישראל ומלכא בלחודוהי". פנימיות שבפנימיות, עצם שבעצם.

ספירת המלכות – גם ודווקא כשנגמר האור

     ואולי אפשר להוסיף לכך מה שאומרים חסידים, על יסוד מה שהובא לעיל שזאת-חנוכה הוא כנגד שמיני עצרת, יומו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ספירת היסוד, ומוצאי זאת חנוכה הוא יומו של הרבי מלך המשיח שליט"א, ספירת המלכות: עניינה של ספירת המלכות, עניינו של הרבי מלך המשיח שליט"א, הוא דווקא בסיום העניין, כאשר לכאורה נסתיימו כל הספירות וכל הדרגות, נגמר כל האור – מגיעה אז ספירת המלכות, הספירה האחרונה, ופועלת שהמשכת הקדושה לא תעצור ותסתיים כאן, היכן שהאור מסתיים. אלא תמשיך ותרד ותגיע עוד למטה מטה יותר, עד לחוצה שאין חוצה חוץ הימנו ולתחתון שאין תחתון למטה הימנו. ואדרבה, דווקא שם, מהתחתון עצמו ומהחושך עצמו, תפרוץ ותבקע הקריאה "הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל".

     דווקא כאשר האור נגמר ונדמה שהכל כבר נגמר, דווקא אז מתחיל עיקר עניינה של ספירת המלכות. דווקא כאן מתגלה ה"עצם" שלמעלה מכל הגדרים וההגבלות, שאינו מוגבל בשום נתונים ובשום נסיבות, והוא נמצא גם ודווקא במקום בו בטוחים לגמרי שהוא איננו בכלל, שכן מצד כל הנסיבות והנתונים וה"גילויים" אין לו שם שום מקום. עדי "ולילה כיום יאיר[18]" – לא רק שגם בלילה יהיה אור, אלא "שהחושך עצמו יאיר[19]". לכן דווקא כאשר מסתיימים ונשלמים הימים המאירים של חנוכה, ונכנסים לחודש טבת האפל החשוך והקר, דווקא אז מתבטא עניינו העיקרי של "הדור השביעי" – להדליק גם "נרות של קרח[20]", "שהחושך עצמו יאיר".

קר וחשוך

     ויש לומר שזוהי הסיבה לכך שבעיצומם של ימי החנוכה המאירים חל ראש חודש טבת, תחילתו של החודש שהוא שיא החורף והקור ושיא החושך – התקופה בה הימים הם הקצרים ביותר והלילות הם הארוכים ביותר. וגם כאשר מגיע היום ואור השמש מנסה לבקוע את החושך, מכוסים השמים בעננים ובעבים המחשיכים על האור והגילוי.

     גם ברוחניות זהו חודש קר וחשוך. לא זו בלבד שאין בו שום חג ומועד משמח, אלא שבו חל צום עשרה בטבת – ייהפך תיכף ומיד ממש לששון ולשמחה – יום התחלת החורבן והגלות, אשר הוא אף חמור יותר משאר הצומות. כפי שמביא הרבי שליט"א בשיחות רבות^[21] את דעת האבודרהם^[22] שאילו הי' צום זה יכול לחול בשבת, הי' דוחה את השבת והיו צמים בו אפילו בשבת, משום שנאמר בו "בעצם היום הזה"^[23] כמו ביום הכיפורים. וגם להלכה ולמעשה^[24] בשנים שהוא חל בערב שבת מתענים ומשלימים את הצום ונמצא שצמים בשבת זמן מה לשם תענית, דבר שלא מצינו בשום תענית אחרת.

     ודווקא בזמן הזה, בשיא הקור והחושך, כאשר נדמה שאין שום נקודה של אור וגילוי ונמצאים בתכלית הריחוק מן האור והחום –  דווקא אז בוקעים להם החגים שלנו, של "הדור השביעי", ודווקא החגים שנתווספו ונתגלו בשנים האחרונות. בבחינת "נרות הקרח" שגם הם דולקים, בכוחו של ה"עצם" המאיר בדורנו זה, הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה. וכמאמר רז"ל^[25] שבחודש זה "הגוף נהנה מן הגוף", ומפרש הרבי שליט"א^[26] שכאן הגוף הגשמי נהנה כביכול מן ה"עצם" שהוא ה"גוף" שלמעלה, שכן דווקא בחודש זה מאיר ה"עצם" שלמעלה מכל הגילויים.

דווקא בסוף

     ואולי יש לבאר בכך עוד תופעה מעניינת שראינו פעמים רבות אצל הרבי מלך המשיח שליט"א:            כאשר הרבי מעודד את שירת הקהל, הרי עיקר העידוד וההדגשה היא בסיום וחותם הניגון, כאשר חוזרים שוב ושוב, חזק יותר ומהר יותר, על הבבא האחרונה. מתי מתחילים השירה והניגון לפרוץ ולבקוע רקיעים – דווקא בסיום התנועה האחרונה של הניגון. דווקא כאשר נדמה שהניגון כבר כמעט עומד להסתיים, דווקא אז מתחיל הרבי שליט"א בעידוד חזק מאד, וכל הקהל חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון.

     ראינו זאת לדוגמא ב"האדרת והאמונה" שהקהל מנגן בשעת התפילות, הן הניגון הרגיל והן ובמיוחד "הצרפתי"[27] – שבמשך כל הניגון הרבי נוהג לדפוק קלות על הסטענדר לעידוד. ודווקא כשמגיעים לסוף ממש, אחרי "התהילה והתפארת לחי עולמים", דווקא אז מתחיל הרבי שליט"א להכות במהירות ובעידוד חזק מאד על הסטענדר, וכל הקהל פורץ בשירה אדירה כשהוא חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון.           ראינו זאת ב"לכה דודי" בליל שבת קודש, כאשר הרבי שליט"א מעודד את הניגונים ששר החזן – וגם לפני שהתחילו לנגן ולשיר ולרקוד, בעידודו של הרבי שליט"א גם לעיני בשר, בשנת תשנ"ג, את "יחי אדוננו" (במנגינת "חיילי אדוננו") בסיום ה"לכה דודי" – שבמשך כל ה"לכה דודי" הרבי נוהג לדפוק קלות על הסטענדר לעידוד. ודווקא כשמגיעים לסוף ממש, אחרי שמחזיר את פניו הקדושות מ"בואי בשלום", דווקא אז מתחיל הרבי שליט"א להכות במהירות ובעידוד חזק מאד על הסטענדר. וכל הקהל פורץ אז בשירה אדירה כשהוא חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון. כך גם בחנוכה, שעיקר הניגון והריקוד ב"הנרות הללו" הוא בסוף, כאשר חוזרים שוב ושוב ושוב על המילים "על נסיך" שבסוף הניגון. וכך ב"שובה ה' עד מתי", שכאשר מגיעים לתנועה האחרונה ללא המילים, דווקא אז מתחיל הרבי לעודד בחוזק רב והקהל חוזר ללא הרף על התנועה האחרונה (בכלל, כמדומני, כשראינו את הרבי בעיני בשר ושרנו זאת לפניו, כמעט ולא חזרו אף פעם ל"ונרננה ונשמחה", אלא חזרו שוב ושוב על התנועה האחרונה, או, לחילופין, אחרי כמה פעמים, התחילו שוב מ"שובה"). וכך, כמוכר לכולנו, בניגון "הרבי שליט"א מלך המשיח אוהבים אותך כולם", שעיקר העידוד וההתלהבות (עד קפיצות כפשוטו) הם בסוף, ב"נתגבר על העול-א-א-א-ם", ועוד.

כשנגמרים ה"גילויים"

     כאמור, אולי יש לומר שזה קשור עם עניינה המיוחד של "ספירת המלכות", שהיא סיום וחותם כל הספירות.

     כאשר נדמה כאילו עתה מסתיים ונגמר כל העניין – דווקא כאן מגיעה "ספירת המלכות" ופועלת, בכח העצם שבה, לגלות ולחדש ולהגביר עשרות מונים את העניין מכפי שהי' קודם. עד שגם החושך וההעלם עצמו, ומצד עצמו, יאיר.

     וכמבואר באריכות בהמשך תרנ"ט[28] שדווקא המקבל משפיע עניינים עיקריים ביותר במשפיע שלו. ולכן בספירת המלכות, שהיא "שטח המקבל", דווקא בה בא לידי ביטוי שורשו של ה"מקבל" בעצמותו יתברך שלמעלה מכל ה"גילויים". משום שדווקא היכן שה"גילויים" נגמרים, שם מתחילים לראות את ה"עצם" שלמעלה מכל הגילויים. ולכן גם דורנו אנו, הדור השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הדור הנחות והתחתון ביותר, בו כאילו ספו וגם תמו כל ה"גילויים" – דווקא הוא הממשיך את השכינה למטה מטה בגאולה האמיתית והשלימה. כל זה מפני שורשה של ספירת המלכות המושרשת למעלה מעלה ועד בעצמותו יתברך ממש שלמעלה מכל ה"גילויים".

שייך ל"הפטרה"

     ואולי זו גם הסיבה לכך שכמדומה ישנה שייכות מיוחדת בין המלך המשיח עם "מפטיר" ועם ההפטרות בכלל (והרי ידוע גם שהרבי שליט"א עולה כמעט תמיד למפטיר) – חלק גדול מהפטרות השנה נקבע בגלל "תלתא דפורענותא" ו"שבעה דנחמתא", וגם בשאר ההפטרות רואים הדגשה רבה על עניין הגלות והגאולה הרבה יותר מבפרשיות התורה עצמן. ועד שהעניין העיקרי בביאת המשיח, עצם התגלותו בתור המלך המשיח, עוד לפני פעולותיו בעולם – הקריאה וההכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם", שתוכנה הוא התגלות עצם מציאותו של משיח, שהיא עוד לפני "אורו של משיח" והתגלותו בעולם, ולאחרי זה ועל ידי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו[29] – גם עניין זה נמצא דווקא בהפטרה, בסיומה של הפטרת חיי שרה.

     הטעם הפשוט לשייכותה של ההפטרה לגלות ולגאולה הוא אמנם, כפי שהרבי שליט"א מביא פעמים רבות[30], משום שאמירת ההפטרה היא תקנה שתיקנו חכמים מפני התגברות הגלות וגזירות מלכות הרשעה[31]. כאשר הם גזרו שלא לקרוא בתורה, תיקנו חכמים את קריאת ההפטרה, שהיא מעין הפרשה, כאילו במקום קריאת התורה באותם זמנים, כדי שהעניין יישאר למרות גזירות הגלות. ונמצא שההפטרה יש לה שייכות מיוחדת לביטול הגלות ולהחשת הגאולה. אולם על פי הנ"ל, אולי יש לקשר את השייכות המיוחדת של משיח להפטרה – משום שעניינו של משיח הוא, ספירת המלכות, לפעול את התגלות העצם דווקא במקום ובדרגא היכן שנגמרו כל הגילויים, כנ"ל. ולכן דווקא ההפטרה, שבאה דווקא אחרי שכבר נגמרה קריאת הפרשה כולה, והמפטיר אינו בכלל מניין הקרואים – דווקא בה בא לידי ביטוי אותו עצם שלמעלה מכל הגילויים והוא מתגלה דווקא היכן שנדמה כי תמו כל הגילויים. וזה מודגש גם בטעם הנ"ל שתקנת ההפטרה הייתה כשהייתה גזירת המלכות, כשהי' נדמה שנגמר כל הענין של קריאת התורה, דווקא אז באה קריאת ההפטרה.

זמן חדש ותקופה חדשה

     וממוצאי זאת חנוכה, כאשר נכנסים לחודש שכולו קור וחושך, נגמרו כל הגילויים, ואז דווקא מדליקים את "נרות הקרח" – באים מיד ליום הבהיר ה' טבת, יום בו "דידן – דהספרים – נצח", יום הפדיון שבויים והשחרור של ספרי רבותינו נשיאינו. ו"לשנה אחרת קבעום", הרבי שליט"א בעצמו קבע יום זה[32] כיום התעוררות וקבלת החלטות טובות בכלל, ובענייני הספרים במיוחד.

     בשבת הראשונה אחרי ה"דידן-נצח"[33], שהי' ביום הבהיר יום שלישי ה' טבת תשמ"ז, דיבר הרבי – הדברים מפורשים שחור על גבי לבן בשיחה זו, ומודפסים ומוגהים, "ונחתום בטבעת המלך" – כי מעתה, החל מיום שלישי שהוכפל בו כי טוב (כלומר, מה' טבת, שחל אז ביום שלישי בשבוע) מתחיל זמן חדש ותקופה חדשה, שבו לא נותר אלא ענין אחד ויחיד: "עמדו הכן כולכם לבניין בית המקדש השלישי בגאולה האמיתית והשלימה".

     כידוע שיחסו של הרבי שליט"א למשפט הספרים לא הי' כאל משפט רגיל, אלא הרבה הרבה מעבר לכך. הרבי ראה זאת, והוא דיבר על כך במפורש ובאריכות במיוחד[34], כ"פטרבורג", כהשתקפות של משפט שנערך למעלה, על הדרך המיוחדת אותה סלל הרבי שליט"א בדור השביעי. דרך זו אמנם מבוססת ומיוסדת על כל הדורות הקודמים, אבל היא מתקדמת הלאה בצעדי ענק אל המטרה והתכלית, להמשיך את השכינה לא רק מרקיע לרקיע, אלא מן הרקיע לארץ. למלא את העולם כולו אלקות, גם את התחתון והחיצוני ביותר, את החוצה שאין חוצה חוץ הימנו. שגם מתוך האינטרנט והוידיאו, מה"טיימס סקוואר" ומהתחנה המרכזית, מתיאלנד ומטוקיו ומניו-זילנד, מכל השלטים והסטיקרים ומכל ה"גימיקים" למיניהם – תפרוץ ותבקע האלקות, היהדות והחסידות. שזהו עניינו של המלך המשיח המביא את הגאולה.

     ועל דרך הקטרוג שהיה בימי שבת אדמו"ר הזקן בפטרבורג, האם העולם כבר מוכן לגילוי' של תורת החסידות, כך היו גם כעת "טענות" למעלה האם העולם כבר מוכן לגילוי תורתו ושיטתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. שזה הביא לכך שבאותו משפט העיזו אפילו לטעון שליובאוויטש של היום כאילו אינה ליובאוויטש המקורית, ו"ליובאוויטש איז נישט אקטיב" (ליובאוויטש אינה פעילה עוד). והרבי הגיב[35]: למרות שכולם רואים שזו טענה מגוחכת ומופרכת מעיקרה, כאשר רואים ב"ה את פעילותה של ליובאוויטש שפעלה ופועלת גדולות ונפלאות בכל קצווי תבל. אבל מכיוון שהראו לנו מלמעלה גם טענה כזו, צריכים אנו ללמוד גם מכך הוראה. וההוראה היא, שעכשיו צריכה להיות כזו "אקטיביות" ופעילות בליובאוויטש, עד שכל מה שנעשה עד עתה ייחשב כ"לא אקטיב".

     וכשם ש"אחרי פטרבורג" התחיל רבינו הזקן את דרך חסידות חב"ד באופן רחב וגדול ועמוק הרבה יותר מאשר היה לפני כן, כך אחרי ה' טבת התחיל הרבי שליט"א בהכרזה שזהו זמן חדש ותקופה חדשה, תקופה שבה לא נותר עוד מאומה, אלא לעמוד הכן לקראת משיח.

לומר בפירוש את האמת גם כש"ספדו ספדייא"

     עד כדי כך הייתה עוצמת הדברים, שהרבי הוצרך להבהיר ולהדגיש מיד[36] שאין הכוונה ח"ו להפסיק באיזשהו נושא, והכל חייב להימשך בכל ה"שטורעם" וביתר שאת, אלא שעתה ההדגשה היא שהכל צריך להיות מלא וחדור באותה נקודה אחת ויחידה, משיח וגאולה.

     ואם יטענו, אומר הרבי שם[37], שאלו הם "ווילדע רייד", דיבורים פראיים, אין לחשוש מכך, מכיוון שכן היא האמת על פי תורת אמת. את האמת הזו יש לומר בבירור ובקול רם ולא להתחשב במה שיאמר על כך העולם. ובפרט שעתה העולם כבר מוכן לכך, כך שכאשר ייאמרו הדברים בתוקף ובדרכי נועם, הם יתקבלו ויפעלו פעולתם.

     וכמו כן, ממשיך הרבי ואומר באותה שיחה, כאשר ישנם הטוענים ש"ספדו ספדייא וחנטו חנטייא", צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורת אמת, ולא לחשוש מה יאמר על כך העולם. מכיוון שכך היא האמת על פי תורת אמת, צריך לומר זאת בפירוש. מה גם שהעולם כבר מוכן לשמוע ולקבל זאת, כאשר יאמרו זאת בתוקף ובנעימות, כדרכה של תורה. וכן בנוגע לארץ ישראל, יש לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורת אמת, בה מאמינים גם הגויים, על פי מה שכתוב ב"בייבל". כי העולם מוכן לקבל את הדברים.

     כך דיבר הרבי בתחילת אותו זמן שהגדיר כ"זמן חדש ותקופה חדשה". אלא שהדברים לא השתנו בבת אחת, אלא אט אט בסדר והדרגה. הרבי החל מאז – כמה חודשים אחרי ה' טבת, וגם זה בסדר והדרגה, ביטויים נחרצים פחות ואחר כך יותר ויותר – לומר שכבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים האחרונים, למרות שעד אז הנוסח היה כל הזמן שצריך לגמור לצחצח את הכפתורים האחרונים.

גם ובמיוחד אחרי ג' תמוז

     בהמשך החל הרבי למלא את כל ההתוועדות ואת כל המציאות בענייני משיח וגאולה, עד שכל סגנון השיחות השתנה לגמרי.

הדברים קיבלו תאוצה מיוחדת, בכל המובנים הנ"ל, החל מהסתלקות הרבנית חיה מושקא נ"ע בכ"ב שבט תשמ"ח. ואת התאריך הזה מציין הרבי במיוחד בביאור נפלא[38] כהתחלת התקופה החדשה. ועוד יותר החל מיו"ד שבט תש"נ, מלאת ארבעים שנה לנשיאות, שאז[39] אומר שוב הרבי כי מתחילה כאן תקופה חדשה, של "קאים אינש אדעתיה דרביה", שכן עתה "נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע". עד לסגנון המיוחד והדרישות והתביעות המיוחדות "עשו כל אשר ביכולתכם"[40], והולך ומוסיף בתקופה שלאחר מכן, ככתוב ומבואר ומפורסם על גבי הדבר-מלכות משיחות תנש"א-תשנ"ב. עד להגדרה הנחרצת בכינוס השלוחים[41] תשנ"ב, הגדרה שקובעת כי "הדבר היחיד שנשאר בעבודת השליחות הוא לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש". עד לשנים תשנ"ג-תשנ"ד, שאז הייתה ההסכמה הפומבית לעיני העולם כולו – הסכמה שלצידה גם עידוד בכל כוחו במסירות נפש ממש, כידוע ומפורסם –  של הכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

     ואולי יש לומר בהמשך לכל הנ"ל, שכל זה בא לידי ביטוי הכי מלא דווקא כאשר נדמה כי הפעם אכן ספו וגם תמו כל הגילויים לגמרי – אחרי ג' תמוז – הרי דווקא אז מתגלה העצם שלמעלה מכל הגילויים. אותו "עצם" ששום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בו, והוא קיים בכל תוקפו ובכל עצמותו גם, ודווקא, אם צריך לשם כך להדליק "נרות של קרח". כאשר ההכרזה של "יחי אדוננו" פורצת מכל מקום ומכל פינה דווקא כשנדמה כאילו ח"ו אין לה שום מקום כלל, כמו גם העובדה שהרבי חי וקיים בגשמיות כפשוטו, "שליט"א", בוקעת מכל פה ומכל לשון, גם כאשר מצד הגילויים נדמה שאין כלל על מה לדבר. ודווקא הנהגה זו מביאה להתגלות העצם המלאה, כאשר העצם יהי' מלא גם בתוככי כל הגילויים, שנראה את הרבי מלך המשיח שליט"א מלך ביופיו, מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש לעיני כל בשר, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

הערות