למה ייחל יעקב להתגשמות חלומות יוסף?

חלומותיו של יוסף על האלומות של אחיו המשתחוות לאלומתו ועל השמש והירח ואחד עשר הכוכבים המשתחווים אליו – גרמו לתגובות שונות והפוכות: אחיו הגיבו בקנאה וכעס ואילו לאביו הדברים נגעו מאוד והוא ציפה לקיומם – "ואביו שמר את הדבר, היה ממתין ומצפה מתי יבא".

המתנה וציפיה זו של יעקב לרגע הגדול שהוא יצטרך להשתחוות לבנו יוסף דורשת הבנה, ממתי אדם מצפה להיות עבד ולהשתווחת לזולת, ואפילו הוא בנו?

יוסף ואחיו מסמלים שתי דרכים בעבודת ה': שאחיו חיו בתוך 'חממה' יהודית סגורה ומוגנת, ואילו הוא גר בסיסה גויית מתועבת, בלב מצרים בארמון המשוקץ של פרעה, וגם שם שמר על יהדותו ודביקותו בה' למרות הסביבה המתועבת ולמרות עיסוקיו הרבים בעניני העולם.

יעקב אבינו המתין וציפה לראות את עבודת ה' המופלאה של יוסף, החי בלב ערוות הארץ ודבק בה' בכל מהות ישותו.

כוח ותפקיד זה, של יוסף ניתן לכל יהודי – להישאר דבוק בה' גם בגלות וגם כשהוא עסוק וטרוד בענייני העולם, בפרנסה וכדומה. כשעם-ישראל מכונה 'יוסף', בא הדבר לבטא את הכוח המיוחד של יוסף הצדיק, הקיים בעם-ישראל. לזה ציפה וייחל יעקב אבינו – "ואביו שמר את הדבר".

משיח בן-יוסף

יתרה מזו יש לומר: יעקב אבינו ציפה וייחל לא רק למלכותו של יוסף במצרים, אלא למלכותו של יוסף בזמן הגאולה. הוא ציפה למשיח בן-יוסף, שבא כהקדמה וכהכנה למשיח בן-דוד. ציפייה זו של יעקב אבינו מעניקה כוח לכל יהודי בכל משך זמן הגלות להיות 'ממתין ומצפה': מתי יבוא משיח-צדקנו לגאול את ישראל. וכל-שכן בזמן הזה, כשעומדים על סף הגאולה, שאז הוא אמיתות המצב של "ממתין ומצפה מתי יבוא". ותיכף ומיד מתגלה "אורו של משיח", באופן שכל אחד ואחד רואה זאת בעיניו, ובאה הגאולה האמיתית והשלמה.

יעקב ידע שהחלום מכוון לגלות במצרים ולגאולה

כפל הלשון 'ממתין' ו'מצפה': 'מצפה' אמור רק על דבר טוב לעומת זאת 'ממתין' יכול לחול גם על דבר שלילי. למשל, המתנה לעונש; האדם יודע שמזומן לו עונש והוא ממתין לו.

שתי המשמעויות הללו היו ב'שמירה' ששמר יעקב את דברי יוסף. יעקב אבינו ידע שחלומו של יוסף מכוון לגלות מצרים, שעליה כבר בישר ה' לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". לכן תגובתו התבטאה בשני המובנים של 'שמר' – ציפייה והמתנה: בגלוי הייתה הירידה למצרים דבר שלילי – גלות, עם צרות מרובות, לכך מתאים הלשון 'ממתין'. אולם יעקב גם ידע, שבפנימיות העניינים טמונה בירידה למצרים גם העלייה הגדולה של הגאולה שתבואה בסיום הגלות ומתן-תורה שבא בעקבותיה. לכן גם 'ציפה' לה, מתוך תשוקה וגעגועים.

למעשה, שילוב זה של שני ההיבטים קיים בכל הגלויות, ובכללן בגלות האחרונה שבה אנו שרויים. מהצד הגלוי שלה, הגלות היא בבחינת עונש על חטאינו, כפי שאנו אומרים בתפילה: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אבל בתוך זה מסתתרת כוונה פנימית עליונה – להצמיח דווקא על-ידי הגלות את אור הגאולה.

כשם שדווקא על-ידי גלות מצרים זכה עם-ישראל לצאת "ברכוש גדול" ולהשיג את העלייה של מתן-תורה, כך דווקא על-ידי הגלות הארוכה הנוכחית נזכה להגיע לאור הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

מקורות: לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 180. חלק לה, עמוד 156.