רבי – ראש בני ישראל 

עבודת השם אינה רק של כל יהודי לעצמו שיבנה וימלא את מציאותו הרוחנית בתורה מצוות ומעשים טובים ויזכה בגן-עדן, אלא גם כל יהודי זקוק למוערבות עם כלל ישראל כדי להביא לידי מימוש את התוכנית האלוקית הכללית של כל הייקום – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", תוכנית ההולכת ונבנית במרוצת הדורות, מדור לדור הולכים ומוסיפים בה שבטי ישראל וחוגיהם עד לתיקון בביאת המשיח, ורק על-ידי כללות האומה היהודית יגיע התיקון המושלם ולא נשמה בודדת, שאינה אלא כאבר אחד מתוך הגוף השלם הנקרא "העם היהודי".

וכמו תזמורת רבת כלים שכדי שנגינתם תהיה משמחת ומרוממת, צריך ש"מנצח" מקצועי – מומחה גדול במוסיקה, המכיר את כל היצירה לפרטיה ואת הצלילים המיוחדים של כל כלי וכלי – יכוון וידריך אותם ויצור אחדות שתשמע יצירה מוסיקלית בהרמוניה מענגת ונפלאה; כך גם עם ישראל נבנה בצורה כזאת שיש לו 'מנצח', ה'משה רבינו שבכל דור ודור' שהוא מדריך ומאחד את כל ה'כלים', הנשמות לתיקון המושלם של הייקום.

כמו גוף המורכב מאברים רבים (רמח איברים), שהם פועלים כצוות אחד בעזרת המוח שבראש, המכוון ומנווט את כולם לפעול בהרמוניה, כך גם לנשמות ישראל יש נשמה אחת שהיא בבחינת מוח המכוונת ומנווטת את כל האיברים לעבוד כצוות אחד שיבטל את ההעלם וההסתר של מציאות הבורא ויצעיד את העולם לגילוי ה' בגאולה הקרובה.כל המילונים של בני ישראל החיים בעולם הם אברים מגוף אחד שלם הנקרא "עם ישראל, וראשו ומוחו הוא צדיק הדור, הרבי.

זהותו של צדיק הדור אינה נתונה לבחירת בני הדור, כמו שזהות ה'ראש' של האדם אינה נתונה לבחירת האיברים.. אלא זה נקבע משמים – מי שהעונק לו משמים נשמה מיוחדת שהיא בבחינת ראש לבני הדור.

אחד הגילויים של תורת הבעש"ט היא שכל יהודי זקוק לצדיק "מתווך" שיכתיב לו איך להתקשר לאבינו שמשמים  והוא יחבר ויקשר אותו עם אבינו שמשמים.

לא רק לשם האחדות צריך רבי, אלא גם לעבודה הפרטית של כל יהודי, את חיותן הרוחנית יונקות כל הנשמות מאותו "ראש בני ישראל".

"הצדיק"

כמה משמעויות לתואר צדיק: אדם המקיים מצוות במילואן ואינו חוטא, אדם שביטל את היצרים והתאוות הגשמיות והפך אותם לקדושה, אבל "הצדיק" של הדור, הוא אדם שנוסף למעלות האמורות יש לו גם נשמה מיוחדת, נשמה כללית של כל בני הדור, כפי שהזוהר מכנה אותו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", הוא המשה רבינו של הדור. כמו שמשה.

יוסף ואחיו

פרשת החלומות של יוסף ומערכת יחסיו עם אחיו זקוקה ביאור: מדוע אביו יעקב הפלה אותו לטובה משאר אחיו? זו אינה גישה חינוכית להיפך, אפליה עלולה לגבות מחיר נורא של חיכוכים ושנאה? ולאידך מה ראו האחים להתקנא ב'כתונת הפסים' שמחירה זול ואפשר לקנות כמותה? מפני מה מספר יוסף לאחיו את חלומותיו וכי איננו מבין שזה יעלה את חמתם עליו? ולאחר שראה את כעסם לאחר סיפור החלום הראשון מדוע הוסיף וסיפר את חלומו השני?

יעקב אבינו ידע את סוד הנשמה הכללית והראש של הנשמות שבכל דור ודור, וראה בנבואה שזה בנו – יוסף, וכדי לגלות בו את הכוח הנשמתי שלו – קירב אותו אליו, לימד אותו והכין לו כתונת פסים.

[אמנם נשמת יעקב אף היא מבחינת ה'ראש' והמוח של הנשמות, ולמרות זאת היה צריך למנו את יוסף לראש מפני שנשמת יעקב היתה מרוממת ומנותקת מנשמות ישראל שחיו בעולם [ובשל רוממותו הוא גם לא הבחין ביחסים העכורים שבין האחים ובשנאת יוסף], אבל יוסף היה מחובר ומקורב יותר לבבני דורו, ולכן יכל להוות מנהיג וממוצע רוחני].

אבל האחים-השבטים התקשו לקבל את מנהיגותו של יוסף, להשתחוות לאלומה ולכוכב שלו, כי הם סברו שכיון שגם הם צדיקים בעלי דרגה רוחנית נעלית וקרובים מאוד לה' לכן אינם זקוקים לראש הדור שיחבר אותם לשכינה הקדושה, אבל באמת לאמיתתו כל אחד ואחת מבני הדור, גם צדיק נשגב זקוק לנשמת הראש, גם  האחים היו זקוקים ליוסף.

השיבולים והכוכבים

יוסף הצדיק קיבל נבואה בחלום, המטילה עליו את התפקיד של "רבי" וראש לכל בני דורו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", העולם הזה מכונה בקבלה בתור שדה, וזאת משום שהשיבולים הצומחות בו כל אחד נפרד מזולתו, לכל שיבולת שורש נפרד [בשונה מעץ, שלענפים רבים, לעלים רבים ולפירות רבים יש שורש אחד , וכך מעצם טבעם הם מאוחדים, וזה רומז על הנשמות שהם מאוחדות מעצם מהותם], הפירוד מסמל את החיים בעולם הזה, שבמהלך חיי היום יום האדם עושה מגוון של פעולות שאין קשר ביניהם, אכילה, שינה, עבודה, טיול הם פעולות נפרדות וכל רגע ורגע הוא נפרד לעצמו, אין בינו קשר לא לעבר ולא לעתיד, אין קשר ומכנה משותף בין כל הפעולות.

אחרי שהיהודי חיבר ואיחד את כל השיבולים שבחייו לאלומה אחת של ייראת שמים טהורה מגיע השלב השני שכל האלומות צריכות להתאחד ולהשתחוות לאלומתו של 'צדיק הדור'.

האחים טענו בפני יוסף "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו", מי צריך למלך ומושל, רבי, רק פשוטי העם, אבל הם, ראשי השבטים אינם זקוקים לזאת! על כך בא המסר הנבואי בחלום השני "הנה השצמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי",, כלומר גם מי שהוא מרומם ונשגב, בבחינת כוכב, זקוק לכוכבו – נשמתו של ראש בני הדור.

תפקידם של השבטים הוא "לאלם אלומות" כלומר לחבר שיבולים נפרדים לחבילה אחת, כלומר ליצור הרמוניה בתוככי כל הפעולות של האדם, שכולם יהיו מתוך רגש של שליחות אלוקית לתקן את העולם ולהביאו להכרה באמת האלוקית, בבחינת כל מעשיך יהיו לשם שמים.

עבודה זו – "מאלמים אלומים" – נעשית בשדה דווקא. דרושה התעסקות מיוחדת לצאת אל השדה, לאסוף את השיבולים המפוזרות ולהתעסק בקשירתן. כך גם במשמעות הרוחנית: לא די שהאדם קושר ומקבץ את כל נקודות הקדושה המפוזרות אצלו, בקרבו. עליו לצאת ממקום מושבו אל ה'שדה' ולקבץ את הניצוצות האלוקיים הפזורים שם.

חובתו של יהודי לצאת מד' אמותיו אל היהודים שעדיין נמצאים ב'שדה', ב'חוץ', לקרבם לעבודת ה' ולתורתו, ואל המאור שבתורה – היא פנימיות התורה. עבודה זו, של איסוף הניצוצות הפזורים דווקא ב'חוץ', היא שליחותו העיקרית של כל יהודי.

כדי שפעילות זו תהיה קבועה ואיתנה, ולא תושפע מרוחות חולפות, יש צורך שהיא תהיה בבחינת קשירה. כאשר מקרבים יהודי שני לה' ולתורתו, יש 'לקשור' אותו לעבודת ה' קשר אמיתי וחזק, ואז גם הרוחות המנשבות בעולם לא ינתקו אותו חלילה מדרך התורה.

אך גם בכך לא די. בהמשך החלום נאמר: "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי". שלמות הפעילות של ההשפעה על הזולת היא כאשר אנחנו מצליחים לקשר אותו ל'אלומה' של יוסף הצדיק. יוסף מייצג כאן את נשיא הדור, שאליו צריכות להתקשר כל ה'אלומות'.

על-ידי עבודה זו של "מאלמים אלומים", בקיבוץ הניצוצות המצויים ב'חוצה' – כלומר, על-ידי קירוב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, זוכים תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

מקורות: לקוטי שיחות חלק ג.. … חלק י, עמוד  115. "לדעת להאמין", פרק יב.