"בימים ההם"

באמצע ימי בית המקדש השני, מלכות יוון נעשתה למעצמה עולמית ה'שלטת בכיפה'. המלך 'אנטיוכוס' כבש מדינות רבות וגם ארצינו הקדושה וירושלים הבירה נכבשו על ידו. ביחד עם המתיוונים והמתבוללים החליף את עבודת הקודש בבית המקדש, בעבודה זרה טמאה ואסורה. רבים מבני ירושלים היראים והשלמים לה' ותורתו ברחו, מלאי התמרמרות למדברות, מוכנים ומזומנים לשאת את דגל המרד כלפי היוונים הרודפים.

שלוש שנים משל השלטון היווני האכזרי והרע בבית המקדש, בהם גזר גזירות חמורות נגד התורה והמצוות: 1) לחקוק על בריחי הבתים ועל קרן השור שאין חלק ונחלה באלוקי ישראל. 2) שלא לקיים מצוות טהרת המשפחה. 3) לחלל שבת. 4) שלא לעשות ברית-מילה. 6) לבטל את ראש-חודש ולוח השנה העברי.

בעיר קטנה בהרי יהודה, מודיעין, ישבה משפחת כהנים מיוחסת ונכבדה – האב הישיש מתתיהו בן יוחנן, וחמשת בניו גיבורי הכח ואדירי האמונה – יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן, וכשהגיעו חיילי אנטיוכוס להעמיד ברחוב עירם מזבח טמא ולזבוח עליו חזיר לעבודה זרה, קמו מתתיהו הישיש ובניו והרגו את כל הזוממים לטמא את עירם, ונתצו את המזבח הטמא.

לאחר מכן ברחו מתתיהו ומשפחתו מעירם אל הרי יהודה וסביבם נקבצו ייראי השם, הקנאים לדבר ה' ולקידוש שם שמים, ויחד יצאו למלחמה בצבא היוונים כשהמפקד העליון היה מתתיהו הישיש. אחר מות מתתיהו עמד בראש צבאות ה' גבור בניו – יהודה המכבי, וכ'אריה השואג לטרף' פיקד על צבאו הקטן והוליכם בהתלהבות גדולה למלחמות חורמה נגד הלגיונות החזקים של האוייב, ובתוקף האמונה האיתנה באלוקי ישראל הצליחו לפגוע ולהכניע את הצבא האדיר, להרוג את מפקדיו, ולמגרם ולגרשם כליל מירושלים ומהארץ כולה.

כשעלו גיבורי יהודה להר הבית מצאו ששערי המקדש שרופים, והבית עצמו שדוד והרוס למחצה, המזבח טמא בעבודת אלילים. מיד החלו המכבים לטהר את הבית ולהקימו על מכונו. הם הרסו את המזבח שבנו הטמאים והקימו וחידשו את מזבח ה' וחנכוהו ברוב פאר ביום כ"ה כסלו, 235 שנה לפני החורבן, ואז התרחש נס פך השמן שדלק שמונה ימים.

היה זה מאורע כביר יחיד במינו בדברי ימי ישראל, בו נצחו עם קטן וחלש, צבאות גדולים ואדירים; ומני אז לדורות נקבעו ימי החנוכה לימי הלל והודאה לה' יתברך על כל הניסים והנפלאות, כי מהנצחון העצום של המכבים שואבים בני ישראל לדורי דורות כוח ועוצמה, שלא להכנע ולפחד מהאוייבים הקמים עליהם. בגאון יעקב ורוממות רוח – מפילים ומכניעים גם את האוייבים הכי מרים וחזקים.

שמונת ימי החנוכה הם ימי הלל והודאה, והרבי מדגיש שחובת הלל בחנוכה מיוחדת גם בהשוואה לשאר רוב החגים, שהרי בכל יום מימי חנוכה אומרים הלל שלם, ובסך-הכל מתוך שמונה עשר הימים בשנה שאומרים "הלל שלם", כמעט חצי מהם – שמונה – הם ימי חג החנוכה [שאר עשרת הימים: ראשון של פסח ושבועות, ושמונת ימי סוכות ושמיני עצרת], מכאן שהוא חג בעל כוחות עילאים ונשגבים להלל לה'.

"להדליק נרות חנוכה"

המצווה הראשית של חנוכה היא הדלקת הנרות, על-שם הנס הגדול של פך השמן, שהיה בו כדי לדלוק יום אחד ובדרך ניסית דלק שמונה ימים.

בענין[1] הנרות יש לשים לב לנקודה מענינת, שבניגוד לנרות שבת שהאשה מדליקה אותם ולא האיש[2], וכן מסופר בתלמוד[3] שבנותיו של רבי חנינא בן דוסא ורב יוסף הדליקו את נרות השבת בבתיהן, הרי נרות חנוכה המנהג שהאיש מדליק[4] ו"אין[5] האשה מדלקת" [אלא אם כן האיש אינו מדליק] – ויש להבין את סיבת ההבדל ביניהם?

רש"י[6] אומר שהקשר של האשה לאש ניכר גם בשמה "אש(ה)" [כי למרות שגם ב"איש" יש אותיות אש, הרי "אש של אשה נוחה להדליק מהר, שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש, אבל איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד שהיו"ד .. מפסקת"], לכן דווקא האשה מדליקה את נרות השבת ולא האיש.

אבל לפי דבריו מתחזקת השאלה, מדוע את נרות חנוכה מדליק האיש ולא האשה?

להאיר את הבית או את הרחוב

אחת הסיבות שהאשה מדליקה נרות שבת, אומרים חז"ל[7], שיותר נוח שהאשה תדליק את הנרות, כי בדרך-כלל היא נמצאת בבית יותר מבעלה, כדברי המדרש[8] "דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה", וכן נאמר בתהילים "כל[9] כבודה בת מלך פנימה", אבל "דרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם" – לכן האשה מדליקה.

זו אינה סיבה טכנית בלבד, יש כאן מסר רעיוני-תוכני[10]: האשה נקראת "עקרת-הבית" משום שהיא עיקר הבית, עניני הבית (הגשמיים, הרוחניים, חינוך הילדים ועוד) נעשים בדרך-כלל בעיקר על-ידי ובזכות האשה, לכן גם את נרות שבת שבאים להפיץ אור בבית – מדליקה האשה.

בנקודה זו נעוץ ההבדל בין נרות שבת לקידוש ולנרות חנוכה:

קידוש על היין הוא חובת האדם ולא חובת הבית. אדם צריך לקדש ולא משנה אפוא הוא קידש – בביתו או במקום אחר. ומי שקידש חוץ לביתו, בחזרתו לביתו הוא אינו זקוק לשוב ולקדש פעם נוספת, כי הוא כבר קיים את המצווה בשלמות; אבל נרות שבת הן חובת הבית. כל בית שגרים בו – חייב להיות מואר. וגם אם בתחילת הלילה היו בבית מואר ובהמשך הלילה הם הולכים לבית אחר – גם הבית השני צריך להיות מואר, שכן זו מצוות הבית, שבבית שנמצאים בשבת יהיה אור.

לכן נרות שבת שהן חובת הבית – מדליקה האשה שהיא 'עיקר' הבית, ואילו הקידוש של שבת, שהוא חובת האדם ולא הבית – עושה האיש.

אבל נרות חנוכה מצוותם להאיר לכיוון הרחוב, כדברי חז"ל "על פתח ביתו מבחוץ", כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים – וזהו תפקידו של האיש היוצא אל מחוץ לבית ולא של האשה, שתפקידה העיקרי הוא בתוך הבית, לכן הוא מדליק את נרות חנוכה, כי עליו להביא את האור הגדול של "נר מצווה ותורה אור" גם לעולם הרחוק שמחוץ ל"ביץ היהודי".

[גם פעולת נרות השבת לעשות "שלום בית" ולהשקיט מחלוקות ומריבות – מתבצע בעיקר על-ידי ובזכות האשה, כדברי אדמו"ר הזקן[11] ש"עיקר (החיוב והיכולת ל)הטלת שלום בבית (הוא) על האשה". קביעת חז"ל שעדיף שהאשה תדליק את נרות שבת הם ביטוי ומסר להשקפתם שבכוחה של עקרת הבית, הרבה יותר משל בעל-הבית, להשרות בבית אווירת שבת ושלום הבית].

האשה בערב הגאולה

בדורנו הרבי הטיל את תפקיד היציאה חוצה גם על הנשים, כאשר שיגר כשלוחות לעבודת הקדוש של הפצת היהדות והמעינות חוצה, גם את נשי ובנות ישראל.

-מדובר כמובן בדרכים המותרות על-פי שולחן ערוך, כשהפעילות נעשית עם נשים ובנות ומתוך צניעות, ייראת שמים ובדרכים וכלים חסידיים –

סיבת הדבר, מסביר הרבי: כיון שאנו ברגעים האחרונים של הגלות והננו על סף הגאולה האמיתית והשלימה, "הנה הנה משיח בא", לכן דווקא בדורינו מתגלות ומודגשות באופן מיוחד מעלותיהם הפנימיות והיחודיות של נשי ובנות ישראל – ומשתי סיבות מרכזיות:

1) כשרונותיהם המיוחדים של הנשים נחוצים לצורך השלמת עבודת הפצת היהדות והמעינות כדי להכין ולהכשיר את העולם לגאולה. 2) עליהן להכין עצמם גם למצבם המיוחד שיהיה לעתיד לבוא, בו תתגלה מעלתם המיוחדת – "נקבה תסובב גבר" ו"אשת חיל עטרת בעלה".

אור הנרות ואור הגאולה

דגש וקשר מיוחד לחג החנוכה עם הגאולה:

כתוב בספרים שהגימטריא של נוסח הברכה "להדליק נר חנוכה" זהה לגימטריא של "אור חדש", לסמל וללמד שנר חנוכה הוא הארה מה'אור חדש' שהשם יתברך יאיר על ציון במהרה בימינו בגאולה השלימה[12].

בספרי חסידות[13] מוסבר שבשעה שמדליקים את נרות החנוכה מתגלה האור הגנוז של המשיח, ולכן מדליקים את הנרות ליד הפתח, לרמז שהם 'פתח' והתחלה לגאולה השלימה, לכן במיוחד בחג חנוכה יש ענין שגם הנשים יטלו חלק בהפצת אור החנוכה כהכנה לגאולה. ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות – השבת בקבלה ובחסידות, חלק א, עמוד 272.

הע​רות