כינוס השלוחים העולמי

השבת בבית רבינו שבבבל יתקיים "כינוס השלוחים העולמי", שיתאספו שלוחי המלך מכל קצווי תבל, להתעודד ולהתחזק בעבודת השליחות לקרב לבם של ישראל לאבינו שבשמים ולפרסם את בשורת הגאולה שהנה הנה משיח בא, להכין את כל העולם לקבל את פני משיח צדקינו.

השלוחים שיחיו נתקלים באנשים רבים: יש המקבלים אותם בשמחה ונענים להזמנה לשיעור, התוועדות וכו', ואט אט עולים בקודש ומתקרבים לתורה ומצוות, ויש שעדיין נמצאים בחרן והם "מפרכסים" ומתלהבים ליד בית עבודה זרה ולא ליד בית של תורה.

בשבת האחרונה נכנס בשערי בית הכנסת בבת-חפר יהודי גלוי ראש, כשהגבאי הבחין בו מיד רץ לקראתו קיבל פניו במאור פנים, ברכו ב"שבת שלום" והגיש לו כיפה, אך הלה סירב והחל להתווכח, הגבאי הבהיר לו ברורות "הנך מוזמן להכנס בכל הכבוד הראוי, אך חובה עליך לשים כיסוי ראש, כיפה או כובע", אותו יהודי יצא מבית הכנסת כעוס תוך שהוא מבהיר לגבאי שזה הביקור הראשון שלו בבית כנסת מימיו והוא נשאר לשבת על ספסל בחצר בית הכנסת עד סיום התפילה כשלצידו יושבת בתו שניהלה שיחה ערה בטלפון בעיצומו של יום.

מעבר לדילמה הנקודתית איך צריך להתייחס לאותו יהודי, האם להתעקש עמו או לא – שהרי מצד אחד יש לו נטיה לאידשקייט, שהרי טרח ובא לבית הכנסת ומצד שני הוא מסרב לכסות ראשו – אבל הרי ברור שעבודת השליחות שהטיל עלינו הרבי היא לכל יהודי, גם לאלו הנמצאים במעמקי "חרן" ומסרבים לחבוש כיפה ומחללים שבת בפרהסיא לעת עתה.

בשיחת קדשו של הרבי בפרשת תולדות שנת תשמ"א (נדפסה בלקוטי שיחות חלק כ, לפרשתינו), דן הרבי בענינו של עשו, להבין את התופעה שהיתה אצל האבות ואיך צריך להתייחס אליה – דברי הרבי הם הוראת דרך לכולנו כיצד צריך להתייחס בעבודת השליחות לאנשים האמורים, איך להכניס את אלו שבדרגת עשו לחום ולקדושה של רבקה אמנו.

נטיה לרע כבר מההריון

בפרשת השבוע מסופר שרבקה הצטערה בהריונה בשל ה"מערבולות" וה"התרוצצות" שהיו בבטנה כשעברה ליד בית של תורה וליד בית של עבודה זרה, והיא הלכה "לדרוש את ה'", כלומר היא הלכה לברר אצל הצדיק ("בית מדרשו של שם") את פשר הדבר, והוא ענה לה שבהריונה תאומים – צדיק ורשע, הצדיק מפרכס לצאת ליד בית תורה והרשע מפרכס לצאת ליד בית עבודה זרה.

וצריך להבין מדוע היא נרגעה מה"בשורה", הלא זו עובדה מכאיבה ומצערת ביותר, שהיא נושאת בקרבה בן החפץ ללכת לבית עבודה זרה?

זאת ועוד, בכלל איך יתכן שבמעי צדקת ונביאה זו גדל ומתפתח עובר שטבעו היסודי-ראשוני נמשך לטומאה הנוראית ביותר – עבודה זרה?

איך שהוא יכולנו להבין את העובדה שכשעשו גדל והתבגר הוא נהיה רשע, שהרי ניתנה בחירה חופשית לכל אדם, ואפילו בנו של יצחק אבינו ונכדו של אברהם אבינו יכול לבחור אם להיות צדיק או רשע; הפלא הוא איך יתכן שעוד לפני יציאתו לאוויר העולם, כשעוד היה במעי אמו, הוא נטה לעבודה זרה, היתכן שהטבע הגנטי בסיסי של מי שנוצר מאב ואם צדיקים וקדושי עליון יטה לטומאה הרעה ביותר?

זאת ועוד, התיאור הנוכחי על הנטיות הטבעיות של עשו אל הטומאה עוד משחר ימיו סותר לכאורה לדברי חז"ל שבתחילת ימיו הוא היה "גדול" במובן הרוחני – כדרשת חז"ל על הפסוק "ויגדלו הנערים", "ועשו היה בכלל" שמדובר על גדילה וצמיחה רוחנית – ורק כשבגר, מצבו הרוחני התדרדר ו"קלקל במעשיו" והרשיע?

האפשר להתדמות לאבות?

כשקוראים סיפורי צדיקים, על אבות האומה והצדיקים גדולי ישראל ענקי הדורות, על מעלתם וקדושתם המופלאה והנשגבת, על מסירות נפשם למען הזולת ודביקותם בתורה ובמצוות במסירות אין-קץ, ועל יד השם התגלית על ידם באותות ומופתים – מיד מתרגשים ומתפעלים ואף מתעוררים לעבודת ה',

אבל בשכלו של כל אדם 'בר-דעת' לא עולה המחשבה שהוא יכול להתדמות אליהם. האדם הפשוט והרגיל מהרהר בלבו, מי אני ומה אני, "מה הם ומי אני", וכי אני מסוגל להגיע לקרוסלי אותם דמויות הוד נשגבות, למעלתם הרוחנית הנשגבת של אותם צדיקים קדושי עליון.

לכן לא קל לאדם רגיל מן הישוב "להזדהות" ולנסות לחקות אותם, כי הוא חש מהם "ריחוק ערך", מה לו, לאדם הפשוט והשפל עם אותן ענקי עולם, וכי הוא מסוגל להשתוות אליהם?

חז"ל אומרים "מעשה אבות סימן לבנים" כלומר, מה שקרה לאבות – יקרה גם לבנים, במשך כל הדורות הבאים. הבנים חוזרים ויחזרו על מעשי אבותיהם, אבל איך זה באמת אפשרי: הרי האבות "ראשם מונח בשמים", במעלת צדקותם הנשגבת, ואילו אנו פשוטי העם "מונחים בארץ" ואיך יכול אדם פשוט שבפשוטים להגיע למעלות הנשגבות של האבות?

האבות הקדושים ביטלו את כל מהותם ואישיותם כלפי הבורא, וחז"ל מדמים אותם ל"מרכבה" שכשם שמרכבה פונה לכיוון שהרוכב מנהיג ומפנה אותה, ואין לה שום כוונה ורצון אישי לפנות לכיוון אחר, כך האבות הקדושים שיעבדו את כל גופם ואבריהם לבורא משל הם היו מרכבה לה' יתברך, ובלשון התניא "כל אבריהם כולם .. נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"; אדם עם תאוות ויצרים גשמיים-בהמיים איך יוכל להתדמות אליהם?

ערך חינוכי נשגב

אבל כאשר לומדים שלאבות היה ילד "עֵשוי", שכבר מהשורש שלו – מרחם אמו, היו נטועות בו כוונות זדוניות, והוא נמשך לרע ולטומאה, הרי גם כל אדם יכול לדמות עצמו ולומר שאף אם הוא נמצא בשפל המדרגה הוא יכול לנסות ולהתקרב למעלת קדושתם של האבות.

אם כן יש ערך חינוכי נשגב דווקא בדבר זה, כי דווקא הבעיתיות של עשו, היא שמקרבת את היהודי להכרה שעליו לעבוד על עצמו ולומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב"

אבל חשוב להבהיר, אומר הרבי "מובן שהאבות עצמם כולם קודש וטוב גמור ואין בהם שום מקום לרע חס-וחלילה, אבל אצל תולדותיהם, שהתולדות אינם האבות עצמם, אלא מחוץ להם שייכת מציאות של רע".

עשו לא נולד רע

את הפסוק המוזכר בתחילת המאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" הסבירו חז"ל שכבר ברחם אמם היתה מריבה בין שני האחים, עשו ויעקב, והמריבה לא היתה רק בשל הנטיות המנוגדות שביניהם שזה רצה לבית-המדרש וזה רצה לבית עבודה-זרה, אלא עוד זאת הם רבו על "נחלת שני עולמות", על העולם הזה ועל העולם הבא.

הדבר נשמע תמוה ולא מובן: על מה בכלל יש להם לריב, הלוא השאיפות השונות של כל אחד ואחד מהם יצרה חלוקת תחומים ברורה – יעקב רצה את העולם-הבא, העולם הרוחני של הקדושה ואילו עשו בחר בעולם-הזה, העולם הגשמי, ולמה רבו על נחלת "שני העולמות"?

מכאן שגם עשו שאף לעולם ולמימד הרוחני הקדוש [ואכן אף יעקב שאף לקבל את העולם הזה הגשמי, כדי לבנות ממנו בית לה'], ובד בבד עם השאיפה לרוחניות היתה בו גם נטיה לחטא ולעבודה זרה, כי אכן באותה שעה הוא לא היה רשע, שהרי הוא היה עדיין חלק מגופה של אמו הצדקת ("עובר ירך אמו"), ואף כשנולד וגדל התורה העידה עליו שהיה גדול ברוחניות (ורק כשהתבגר פנה לרע, כאמור) – ונטית יצרו לבית הטומאה לא היתה רע, אלא דרך מיוחדת בעבודת ה'.

הרמב"ם מסביר שבעובדי ה' ישנם שני טיפוסים כלליים: "החסיד המעולה" ו"הכובש את יצרו": הראשון מתאווה רק אל הטוב וכל עבודתו היא בעליה מתמדת בתוך הקדושה עצמה, לעומתו, השני מתאווה גם אל הרע, וגדולתו היא בכך שהוא כובש את יצרו וכופה את הרע.

יעקב ועשיו, כפי שנוצרו בטבעם, מסמלים את שתי הדרכים הללו. טבעו של יעקב – "איש תם יושב אוהלים", שהוא 'החסיד המעולה'; ואילו טבעו של עשיו – "איש יודע ציד", הוא 'הכובש את יצרו'. תכלית המשיכה הטבעית של עשיו לעבודה-זרה הייתה שיתגבר עליה ויכבוש את יצרו.

על כן רבו שניהם על "נחלת שני עולמות": גם יעקב וגם עשיו, כפי שנוצרו בטבעם, רצו את שני העולמות. אלא שאצל יעקב היה העולם-הבא עיקר, בגלל היותו עולם טהור וקדוש, מתאים לשאיפתו של 'החסיד המעולה'. ואולם עשו – ראה את היתרון דווקא בעולם-הזה, שבו צריך לכבוש את היצר ולהתגבר על כל ההפרעות והמכשולים, דבר התואם את עבודת 'הכובש את יצרו'.

ההבדל ביניהם היה אפוא בשאלה, איזה משני העולמות הוא העיקר, אבל שניהם רצו בהחלט להשיג את שני העולמות, העולם הזה והעולם הבא.

מעתה נבין מדוע רבקה נרגעה כשיספרו לה על שני התאומים בקרבה, כי גם עשו כפי שהוא במעיה, משיכתו לחטא היא חלק מעבודת ה', כדי לכבוש את יצרו. במילים אחרות, מצד הקדושה רואים את כל הניסיונות והפיתויים של היצר, כחלק מהמטרה האלוקית לכבוש את היצר ולתקן את העולם כולו, גם המקומות הכי נחותים וטמאים יהיו דירה לה' יתברך.

דרך מיוחדת בעבודת השליחות

נתרגם את בדברים לעבודת השליחות בחיי היום יום שלנו להכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו ולקרב גם את האנשים השקועים ב"חרן":

אמנם המאבק בין הטוב לרע, בין יעקב הטוב לרע המתגלם בעשו, הוא מאבק איתנים אדיר המעלה ענני אבק עד כסא הכבוד, אבל הרי כולנו בני יעקב. יהודי צריך להיות "איש תם יושב אוהלים" – ללמוד תורה בתמימות, זו התחלה והבסיס לעבודת היהודי. עם זאת צריך יהודי להיות גם "יודע ציד" – לצאת לשדה, לעולם, ולעשות מהדברים שיש בעולם 'מטעמים' לאבינו שבשמים. וכאשר היציאה אל העולם נעשית כהמשך ל"יושב אוהלים" – מגינה התורה על האדם שיוכל להצליח בשליחותו זו.

ובמילים פשוטות: כדי להצליח עם עשו צריך להתעלות למעלת יעקב, להתמלאות בתורה ובחסידות וכשהמצברים האישיים יהיו מלאים וגדושים נצליח לתקן גם את המנותקים ממקום הקדושה.

שהרי ברחם של רבקה עשו לא היה רע אלא טוב, ומשיכתו לרע היתה חלק מעבודת ה' "לכבוש את יצרו", אם-כן עלינו להכניס את אותם יהודים מנותרים ל"רחם של רבקה", לבית קדוש מלא בחום של תורה וקדושה, ושם יורגש גם במי שהוא בחינת עשו, שהוא חלק מתחום הקדושה ולא להיפך חלילה.

על ידי עבודת השליחות מתוך אהבה ושמחה נזכה להתגלות אהבת ה' ושמחתו עם עם ישראל, "שישו ושמחו בשמחת הגאולה, הנה הנה משיח בא", במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 108.