למה נמשכה בניית התיבה 120 שנה – כל כך הרבה שנים?

חז"ל[1] מספרים שבניית התיבה נמשכה שנים ארוכות מאוד – מאה ועשרים שנה עסק נח בבנייתה, והדבר תמוה מדוע נח הצדיק לא הזדרז לקיים את ציווי ה' במהירות, למה הוא משך את בנייתה כל-כך הרבה שנים?

אכן התיבה היתה מבנה עצום – יותר מעשרת אלפים מטרים רבועים [שלוש קומות, שגודל כל קומה שלוש מאות אמה אורך וחמישים אמה רוחב]! המחולקים לתשע מאות חדרים-תאים, שכדי לבנות פרוייקט אדיר ממדים שכזה, השווה ערך לכמאה דירות ממוצעות, זקוקים לזמן רב; אבל הרי נח יכל לקחת עוזרים, בניו או פועלים אחרים, שיסייעו בידו לבנות יותר מהר ולקיים את ציווי ה' בזריזות שזה לא יתארך 120 שנה!

מפרשי התורה מסבירים שנח הצטווה לבנות את התיבה בעצמו לבד וללא עוזרים ושלוחים, כמו-שכתוב "עשה לך תיבת עצי גופר גו'", "כלומר[2] שנח בעצמו יבנה את התיבה ולא יצווה לאחרים לעשותה", וזה כלל גדול במצוות התורה שבמקום שכתוב "עשה", אין זה רק ציווי שהפעולה תתבצע, אלא גם חיוב שהאדם עצמו יעמול לבנות ולבצע את הדבר, ובעניננו שנח עצמו יבנה את התיבה.

זאת ועוד, הציווי "עשה לך תבת עצי גו'" משמעותו שגם חומרי הבניה מהם נבנתה התיבה צריכים להיות מרכושו האישי של נח, לא של מישהו אחר ואף לא מן ההפקר.

לכן הבניה נמשכה כל-כך הרבה זמן: כי נח היה צריך לבצע את הכל בעצמו ומרכושו, בשל כך הוא התחיל בתהליך מההתחלה ממש: נטע עצי ארז, המתין עד שיצמחו לתפארה, קצץ אותם ויצר מהם לוחות עץ ומהם בנה את התיבה העצומה והכל בשתי ידיו בלבד.

הסיבה שנצטווה לעשות הכל בעצמו – כדי לעורר את העם לחזור בתשובה, כי העבודה והמאמץ האישי הקשה של נח לבדו ללא עזרת אחרים, הגבירה את התמיהה והפליאה אצל בני דורו, ששאלו אותו: למה העבודה הזאת לך? וענה להם נח: מפני מי המבול, ה' כועס על מעשיכם הרעים והוא עומד להביא על מבול העולם ולהשמיד את החוטאים ולהציל את הצדיקים, ובלשון המדרש "מתוך שהוא עושה תיבה וכורת ארזים מתכנסים אצלו ואומרים לו מה אתה עושה? והוא אומר הקב"ה אמר לי עשה לך תיבת וגו' שאני מביא מבול לעולם מפני שמכעיסים אותי, והם שומעים ועושים תשובה".

לסיכום: מצוות ה' לא היתה רק שתושג התוצאה בפועל והתיבה תיבנה, אלא גם על דרך הביצוע, שהיא תבנה על ידי נח עצמו.

[מבחינה הלכתית יש מקום לומר ש"שלוחו של אדם כמותו", פעולה שנעשית על-ידי שליח נחשבת כאילו המשלח עצמו ביצע אותה, ואכן רש"י למסכת סוכה[3] אומר שבנו בכורו של נח, שם, עזר לו לבנות את התיבה, אבל רש"י על התורה מפרש לפי פשוטו של מקרא שכתוב "עשה לך" משמע שהציווי היה על נח שהוא עצמו צריך לבנות בלי עזרה משלוחים ועוזרים].

התיבה והסוכה

בדומה ללשון הפסוק על התיבה "עשה לך" נאמר גם על מצוות בניית הסוכה "חג הסוכות תעשה לך גו'", וגם שם המצווה אינה רק שתהיה סוכה ויישבו בה בשבעת ימי החג, אלא גם על עצם בנייתה – יש מצווה לבנות את הסוכה, לדעת הירושלמי יש לברך על בנייתה "ברוך אתה .. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לבנות סוכה".

כתוב בספרי חסידות[4] ש"סוכה ותיבת נח ענינים אחד", המכנה המשותף בין תיבת נח לסוכה שמטרת שניהם ליצור קירוב ושלום בין היהודי לה' ובין אדם לחבירו:

התיבה נבנתה כדי לעורר את בני הדור לא לגזול ולא לחטוא בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, ואף הסוכה היא סוכת שלום שמטרתה ליצור אחווה ושלום בין בני-ישראל, "ופרוס עלינו סוכת שלומך" "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" – והנה לשתי מצוות אלו יש מכנה משותף שהציווי אינו רק על עצם קיומם, שתהיה תיבה ושתהיה סוכה, אלא גם על הדרך ליצירתם ובנייתם – שנח עצמו יבנה את התיבה ושהיהודי עצמו יבנה את הסוכה.

מכאן לימוד לקח לכל עבודתו הרוחנית של היהודי בעולם הזה:

כשמדובר על קירוב יהודים לאבינו שבשמים או על השכנת שלום בין אדם לחבירו, אין להסתפק בכך שהפעולה מתבצעת, שיש משהו העוסק בדבר, אלא כל אחד ואחת צריך לעסוק במלאכה זו, להיות שותף וליטול חלק בעבודה הקדושה באופן מעשי, ואף לא די בעשיית שליח ובהשתתפות כספית, אלא יש ליטול חלק ממשי בגופו, כמו שנח בעצמו עסוק בעבודת הקודש של בניית התיבה.

היו חסידים שהיו צועדים רגלי את הדרך מביתם אל הרבי בליובאוויטש, כי למרות שהם גרו גר במרחק גדול והדרך היתה ארוכה ומעייפת, הם לא הסכימו לנסוע במרכבה, סוס ועגלה, כי יש ענין ומשמעות לא רק בעצם ההגעה לרבי אלא גם בדרך איך מגיעים. הדרך יש בה. כשהיהודי עמל ומתייגע לנסיעה אל הרבי – יש משמעות הרבה יותר עמוקה ונעלית בהתקשות אל הרבי. כך גם בעבודת השליחות יש ענין בעמל וביגיעה בעבודת השליחות.

למה נח לא הצליח להשפיע על בני דורו

דבר נוסף שראוי לתת עליו את הדעת זה חוסר הצלחת נח להשפיע על בני דורו:

היתכן שלאחר המאמץ האדיר במשך מאה ועשרים שנה לא הצליח נח להשפיע אפילו על אדם אחד ויחיד שישנה וישפר את מעשיו לטובה? שאלה נוספת שצריך לתת עליה את הדעת: מדוע נח לא התפלל וביקש רחמים מה' שימחול ויסלח לבני דורו, כמו שאברהם אבינו התפלל וביקש רחמים על אנשי סדום ועמורה, וכמו משה רבינו שביקש רחמים על החוטאים בעגל ואף היה מוכן למסור את נפשו שימחק שמו מן התורה הקדושה, למען הצלת החוטאים?

הדבר נובע מהמניע והרצון של העובד במלאכה:

אם מקיימים את המצווה רק כדי לצאת ידי חובה, יכולים לעבוד קשה מאוד, לעמול בפרוייקטים אדירים ונשגבים, לבנות תיבה אדירה במשך 120 שנה, ולא להצליח. כי אם מצב הזולת אינו נוגע באמת וכל העמל הוא רק לקיים לצאת ידי חובה – ההצלחה תהיה מינמלית; אבל כשיש דאגה וכאב הנובע מאהבה אמיתית לזולת, אז ההצלחה תהיה הרבה יותר חזקה ומובטחת.

משה רבינו מעומק לבו הטהור כאב את מצבם של החוטאים והיה מוכן למסור את נפשו בעבורם, הוא כאב באמת את מצבם של ישראל, "משה אוהב ישראל", לכן הצליח בתפילתו בשמים ובהשפעתו על ישראל שישובו בתשובה שלימה.

בשולי הדברים מבהיר הרבי: לאחר מתן-תורה הפכו כל בני ישראל לציבור אחד, הם נעשו מקבוצה של אנשים פרטיים ליחידה אחת של עם אחד ויחיד "מציאות אחת נצחית", ואז יכול מעשה המצווה של יהודי אחר להחשב כאילו השני עשה זאת בפועל.

עבודת השליחות וההשפעה על הזולת ממהרת ומזרזת את הגאולה השלימה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. נאו.

מקורות: לקוטי שיחות חלק טו, לפרשת נח.

הערות