א

זה אך דור שני-שלישי מאז קם מייסד תורת החסידות, הבעל-שם-טוב הקדוש, והחל להפיץ את תורת החסידות בקרב עם ישראל. ניצני תורת החסידות החלו זה עתה לנבוט, וציציה ופרחיה החלו נותנים את גוניהם המשובבים בקרב 'עמך' – טובעים חותם עמוק בנפשם הזכה של יהודים תמימי-נפש.

הכל עדיין בתקופת 'בראשית'. הצימאון מתעורר – ומה יעשה אותו חסיד שמתגורר בריחוק מקום גשמי מעיר מגורי רבו, והוא רוצה לשמוע את האמרות והחידושים שהרבי חידש בעת שולחנו – אותם חידושי תורה מעוררי תחייה ומשובבי נפש? כיצד ידע מה הם מנהגי החסידות המקובלים, שינחו אותו אל 'הדרך הישרה שיבוא לו האדם'? – הווה אומר, שאך על-ידי ספרי תורת החסידות, שבהם מודפסות הוראות דרכי החסידות וכל אותן תורות שאמר הרבי.

זמן קצר לאחר פטירת המגיד ממעזריטש, כשתלמידיו הגדולים, ענקי החסידות, החלו מעניקים לאנשי העם מאוצרותיהם הרוחניים הבלתי נדלים – או-אז החלו ספרי החסידות להדפס בזה אחר זה, בהביאם לכל חלקי העם את עיקרי תורת החסידות, מנהגיה ואורחותיה.

האיש שהבין וראה את גודל התועלת בהדפסתם של ספרי חסידות, שעל-ידם תישמר בקביעות תורת ענקי החסידות, היה רבי משה שפירא, בנו של הצדיק רבי פנחס מקוריץ. הוא היה זה שהדפיס את הספר הראשון של תורת החסידות "תולדות יעקב יוסף", או בשנים מאוחרות יותר את העותק הראשון של ספר ה'תניא'. בראותו את התועלת שבדבר, שינס מותניו, עמל ויזע עד שהקים בסלוויטא בית-דפוס 'מודרני', ומעיינות החכמה והחסידות החלו לזרום בקרב העם היהודי בזרם שוטף וגואה.

אולם קודם שהקים רבי משה שפירא את בית הדפוס המפורסם, נסע אל כ"ק אדמו"ר הזקן כדי להתייעץ עמו ולבקש את הסכמתו למעשה זה – שהרי היה זה משום 'חידוש' בעולם החסידות.

בדחילו עמד רבי משה שפירא לפני אדמו"ר הזקן ושטח בפניו את רעיונו הנועז והחדשני. פירט את השיקולים לכאן ולכאן:

– "הון עתק עולה להקים בית-דפוס שכזה" –  פירט רבי משה חלק משיקוליו – "אולם בעיה זו עדיין ניתנת לפתרון לעומת בעיה גדולה הימנה, והיא, לקבל רשיון מממשלת רוסיה להקמת הדפוס, שהרי רבינו יודע כי רק לעיתים רחוקות מסכימה הממשלה הרוסית להקמת בית-דפוס".

סבר של הרהור מפליג עלה על פניו הטהורות של רבינו הזקן, ניכר היה כי מחשבותיו מפליגות הרחק, אל מקומות שרק נשמה מעולם האצילות יכולה להעפיל אליהם.

לאחר מחשבה ארוכה, נענה ואמר:

– "עצתי היא כי תיסע אל מוהילוב, שם מתגורר 'מלמד דרדקי' בשם ר' ישראל. כדאי שתבקש ממנו שיצטרף אליך בנסיעה לווילנא, ובעזרת השם יתברך, תצליח להשיג שם את הרשיון הממשלתי בנקל, גם מבלי לשלם עליו מאום".

חתם הרבי את דבריו ולא יסף.

יצא רבי משה שפירא מחדרו של אדמו"ר הזקן, ובלבו תמיהות ופליאות רבות. מיהו אותו 'מלמד' בשם ר' ישראל? מה שייכותו לעסקי רשיונות הדפוס? ובכלל, הרי את הרשיונות ניתן לקבל אך ורק בפטרבורג הבירה, ומדוע אפוא יש צורך לנסוע לווילנא.

אולם לא איש בר-דעת כרבי משה שפירא, יתן לעצת השכל להכריע מול דברי הרבי. צדיק בן צדיק היה, והיטב הבין את משמעות דבריהם של צדיקים.

עוד באותו יום ארז את חפציו ויצא בדרכו אל מוהילוב רבתי.

ימים ארוכים חיפש רבי משה אחר מלמד בשם ר' ישראל. תושבי העיר לא הכירו אחד בשם זה. גם בבית-הכנסת של החסידים, שם קיווה למוצאו, לא ידעו לכוון אותו. לבסוף נמצא יהודי בשם ר' ישראל, איש תם וישר, ירא אלוקים, שישב במשך רוב שעות היום בבית-המדרש הכללי, ועסק בלימוד משניות ובאמירת תהלים. לא חסיד ולא בן-חסיד היה. אף 'מלמדותו' היתה למחצה, וזאת משום שהיה שונה פרקי תלמוד לקבוצת תלמידים קטנה שהיתה מתאספת בביתו.

בלב גדוש שמחה הציג רבי משה שפירא את עצמו לפניו. הוא סיפר לו על השתלשלות הדברים, על תוכניותיו להקים בית-דפוס גדול להדפסת ספרים יהודים, ועל הקשיים בהם נתקל להשיג רשיונות בפטרבורג הבירה. "נשלחתי אל כבודו על ידי הצדיק רבי שניאור זלמן אשר בליאדי, באומרו כי אתה, ורק אתה, תוכל לעזור לי כיאות בענין זה".

גרגר המלמד בגיחוך, פקח עינים בתימהון:

– "בית דפוס אתה אומר?! הרי זה הון עתק, אולי זקוק אתה ל'מזומנים', יש לי המון…"

משך רבי משה בכתפיו בפליאה.

– "לא, איני זקוק ל'מזומנים'" – השיב בסבלנות, מתעלם מנימת הגיחוך – "זקוק אני לעזרתך בהשגת רשיונות מהממשלה".

ציחקק ר' ישראל שנית:

– "אהה, בוודאי אתה רוצה להיעזר בשפת האידיש העסיסית שבפי, או אולי בקשרים הענפים שרקמתי בצמרת המלוכה שבפטרבורג"…

שוב התעלם רבי משה שפירא מנימת הגיחוך והזלזול שבדברי המלמד. הוא ניסה לשכנעו כי כך ציווה הרבי. אולם סבלנותו של ה'מלמד' פקעה, והוא התרגז:

– "ימחול נא לי כבוד תורתו, רואה אני כי יהודי מכובד אתה, ומדוע באת לזלזל באיש פשוט כמוני, בער וכסיל, שבקושי יצלח לעבודת ה'מלמדות', האם לא די בחיי שמרורים הם כלענה, כי תוסיף לי גם לעג ובזיון?"

למרות זאת, לא נכנע רבי משה שפירא. לעזרתו גייס מספר חסידים מבית הכנסת החסידי במוהילוב, וביחד הפעילו לחץ ושתדלנות על ר' ישראל המלמד. הם עצמם לא ידעו כיצד הוא יוכל לעזור, הרי כל הנתונים מראים כי איש זה רחוק מענינים שכאלו כרחוק מזרח ומערב, אך דברי הרבי קיימים ושרירים.

הם הבטיחו לו לדאוג לפרנסת בני-הבית בתקופת היעדרו מן הבית, ואחד החסידים אף התנדב למלא את מקומו בכתת התלמידים, עד שיחזור לביתו.

לא חסיד היה ר' ישראל, ואף לא בן חסיד. אמונת צדיקים היתה לו לזרא, אולם לנוכח ההפצרות הרבות, והבטחותיהם של יהודים, שהכירם כיראים ושלמים, הסכים להצטרף לנסיעה אל ווילנא הבירה למרות שהוא עצמו ידע היטב כי לא יוכל לעזור בענין זה ואף לא בכלום.

ב

עצוב ומדוכדך ישב ר' ישראל המלמד בביתו המפואר של הגביר ר' מאיר רפאל'ס אשר בטבורה של ווילנא רבתי. זה ימים מספר מאז הגיע יחד עם רבי משה שפירא אל העיר, אך בכל הימים הללו, מאומה לא נעשה. פשוט משום שאיש מהם לא יודע מה לעשות.

רבי משה שפירא עצמו תמה, למי יפנה ומה יעשה. המארח, הגביר ר' מאיר רפאל'ס, שידוע היה בקשריו הענפים בממשל המקומי, היה אף הוא אובד עצות; כל רעיון לא עלה במוחו מי יכול לעזור בעניין זה. אמנם שניהם, רבי מאיר רפאל'ס ורבי משה שפירא, האמינו באמונה שלמה בדבריו הקדושים של רבינו הזקן, אולם את רוחו העכורה של המלמד ר' ישראל, לא יכלו להרגיע.

דרך ארוכה עשה עד לווילנא, וכל הדרך תהה לשם מה הסכים לנסיעה זו. הרגיש הוא כי נגרר בעל-כורחו למחוזות לא-לו.

בשבת קודש, גברו געגועיו של המלמד לביתו. למרות הפאר והיופי, שולחן השבת העשיר שכמותו לא ראה בחייו, גדוש במאכלים ערבים –  בשרים מסוגים שונים, ממולאים ופשטידות, מיני מאפה ומתיקה –  לא חש בנועם עריבותה של שבת קודש. בכל ליבו רצה לחזור לביתו הקט שבמוהילוב, לשבת סמוך לשולחן השבת עם רעייתו וילדיו.

הרגיש המארח בעצבונו של המלמד, והציע לשני אורחיו לצאת לטייל קמעה ברחובה של עיר, כדי לפוש ולנשום מעט אוויר צח.

יצאו השלושה, ושוחחו ביניהם בהני מילי מעליותא, בחידודי תורה וחסידות. המשיכו לפסוע ברחובות העיר עד שהגיעו אל הגן הציבורי המרכזי, שם פסעו בין משעולי הדשאים וערוגות הפרחים, שהדיפו ניחוחות מבושמים.

עודם פוסעים, ולנגד עיניהם חלף לו איש הדור-מראה, לבוש מדים מפוארים ועטור באותות הצטיינות לרוב. הוא ענד תגים ומדליות רבות, ונראה היה כי הוא שר בממשלתו של הקיסר ירום הודו.

כבדרך הילוכו, נענע רבי מאיר רפאל'ס בראשו לאות כבוד, והמשיך בדרכו, אולם הוא שם לבו למבטיו של האיש שננעצו בהם. נראה היה לו כי הוא נועץ מבטיו דווקא במלמד שפסע לצידם. 'שמא זקנו הארוך, או לבושו המרופט, אלו שמשכו את תשומת לבו של השר'?!, הרהר רבי מאיר רפאל'ס במחשבתו.

אולם כשחזרו על עקבותיהם, שוב נפגשו בדמותו ההדורה של השר, וגם הפעם נעץ מבטים מלאי עניין דווקא בדמותו של ר' ישראל המלמד.

איש וותיק ומנוסה היה רבי רפאל'ס בגינוני המלוכה, והוא אזר עוז בנפשו, בקודו קידה קלה. "יאמר לי אדוני השר הנכבד, אולי נוכל להיות לו לעזר; שמא מכיר הוא אי-מי מאיתנו".

לא נבוך השר מהפניה הישירה; אף הוא השיב בנימוס: "פני האיש הזה מוכרות לי. כרגע נוכחתי לראות כי הוא מכר וידיד וותיק שלי מלפני שנים ארוכות".

זקף רבי מאיר רפאל'ס את גבותיו בפליאה. הוא הבין כי השר טעה באבחנתו, אולם בשל כבודו מיהר לתרגם את דבריו מרוסית לאידיש מדוברת. רבי ישראל המלמד אף הוא משך בכתפיו בפליאה. דבריו של השר היו מוזרים, והוא השיב בשלילה מוחלטת. פחד החל להתגנב לליבו, שמא רע יאונה לו בעיר הגדולה, שכה זרה לו בשבילה ואורחותיה.

אולם השר לא התיק את מבטו החד מעיניו של המלמד התמים. הם עמדו זה מול זה; הנכבד והפשוט, רם-השררה והאזרח מן השורה, הגוי והיהודי; בעוד הראשון לא מרפה מן המלמד הנבוך והאומלל.

– "האם מתושבי שקלוב הנך?" שאל השר בעוד רבי מאיר רפאל'ס המשתומם ממשיך לשמש כמתורגמן.

– "לא אדוני" – בלע המלמד את רוקו בפחד – "אינני תושב שקלוב; תושב מוהילוב אני, כבר שנים רבות".

נענע השר בראשו לאי-שביעות רצון.

– "לא ידידי! הנך תושב שקלוב, אין לי כל ספק בכך".

רבי ישראל המלמד לא ידע את נפשו. לזרא היתה לו כל השיחה הפתאומית הזאת. "אכן, לפני עשרים שנה ויותר, התגוררתי בשקלוב" – החזיר – "אך מאז טרם ראיתי את פניה של העיר אף לא פעם אחת".

עיניו של השר אורו בשמחה.

– "ידעתי" – צהל בעליצות – "ידעתי שזכרוני לא מטעה אותי, כמו שמעולם לא הטעה אותי. ובכן, ידיד אמת הנך לי, חייב אני לך את חיי. אוה, כמה טוב שפגשתי אותך, כעת אוכל להחזיר לך ולו מעט ממה שאני חייב לך שנים כה רבות. באמונתי, מבטיח אני כי אחזיר לך כפל כפליים על כל הטוב שגמלת עמדי".

רגעים ארוכים חלפו עד שהשר נרגע בדבריו, כמו הבין את מעמדו מול חבורת היהודים הקטנה. הוא הושיט לו את ידו ולחצה בחום.

– "אשמח אם תבוא לבקר אותי מחר במלוני בשעות הבוקר. לכבוד יהיה לי הדבר".

רבי מאיר רפלא'ס פנה לתרגם את הדברים באוזניו של רבי ישראל המלמד, אך הוא עצמו לא האמין כי אכן אלו הדברים שאמר השר בזה הרגע.

נענע השר בראשו לשלום, ונפנה לדרכו.

משך ר' ישראל המלמד בכתפיו בפליאה. הוא אפילו לא ידע באיזו שפה ידבר מחר עם השר; אך להעז ולהשיב בשלילה, גם לא רצה…

ג

עם שחר התייצב ר' ישראל בפתח המלון המפואר, בו התאכסן השר. עוד קודם לכן שינן ר' מאיר רפאל'ס בפניו כללי התנהגות בסיסיים בעת שעומדים לפני שרי המלכות. אחת ממשרתות הבית דאגה לו לחליפה נקיה, נקייה מרבב ומטלאי…

השר בכבודו ועצמו פתח את הדלת. הפעם היה לבוש בבגדי אדם רגיל. שערו מסורק בקפידה, ריח מבושם נדף ממנו. משקפים הדורות השתלשלו על חזהו.

ר' ישראל שרך את צעדיו. הביט כה וכה בפחד. מעולם לא היה לו שיג ושיח עם פקיד כלשהו מהרשויות, גם לא זוטר, ומה לו כעת ולצרה הזאת, לשוחח עם שר שאינו מכיר, הטוען כי הוא ידידו הטוב ביותר…

"שלום עליכם", קרא השר, בניב יהודי עסיסי. קולו היה חגיגי, חם ולא-מעושה. ר' ישראל זקף גבותיו בפליאה. ניב אידישאי, כזה רק מישהו "מבפנים" יודע ומכיר. "זעצאך א וועק ביטע" [= שב בבקשה].

– "האומנם אינך מכירני?" המשיך השר לשוחח בשפת האידיש המוכרת.

ר' ישראל המלמד השיב בשלילה מוחלטת. לפתע התרצנו פניו של השר, דוק של הרהור ממושך עלה על פניו. הוא נרכן קדימה, והתקרב לעבר ר' ישראל עד כדי לחישה:

–         "שמע והסכת!"

ד

נער שובב היה מרדכי, מעולם לא אהב את ספסלי ה'חיידר', שנא את מלמדיו, הציק להם וירד לחייהם. לא פלא אפוא כי היה לאימת המלמדים, וברוב הימים היה מחוץ לכותלי התלמוד-תורה.

אביו נפטר, ואמו החולנית לא נתנה דעתה לחנכו כראוי. גם משימה שנטלו על עצמם מספר מכרים של המשפחה, עלו בתוהו. הכל השלימו כי מרדכי לא נועד להיות גדול בתורה, וכנראה אף לא במעשים טובים…

גדל מרדכי, ונהיה לנער תמיר וחסון. את דרכיו הנלוזות לא עזב, והמשיך בדרכי החידלון, עד שבאחד הימים נתפס במעשה עבירה חמור.

מיהרו כמה יהודים 'קנאים' לתופסו, והפליאו בו מכות הגונות ונאמנות עד כי איבד את הכרתו. לאחר מכן סגרוהו בתוך כלוב ברזל, ואת הכלוב העמידו סמוך לפתח בית-המדרש שבעיר. מכאן ואילך, כל מי שעבר על סף בית-המדרש, היה יורק לעברו, מבזהו ומקללו קללה נמרצת – למען יראו וישמעו.

עונש זה היה מר, משפיל, מדכא עד עפר. גרוע ממוות.

יממה וחצי שהה מרדכי בכלוב, יממה וחצי שנראתה לו כנצח. בכל רגע היה חושב כיצד לשים קץ לחייו האומללים, אלא שבכלוב לא היתה לו גם אפשרות זו. הוא אשר אמרנו – מר ממוות.

באותו לילה, בשעה שבין אשמורה שניה לשלישית, הגיע למקום אברך צעיר עם גרזן ובכח איתנים שבר את המנעול, וקרא דרור למרדכי, שנשא את רגליו ומיהר להימלט על נפשו. אפילו לומר תודה למצילו לא הספיק. הוא רץ מבלי להפסיק, אפילו את הכיוון לא ידע, העיקר להתרחק מן העיר. הבושה והכלימה צרבו בנפשו באש תופת.

לאחר נדודים רבים הגיע מרדכי לעיר הבירה, שם איש לא הכירו. הוא הסיר את כיפתו, קצץ את סימניו היהודיים, והחל עובד כשוליה באחד מבתי-העסק בעיר הגדולה.

חריצותו ונאמנותו של מרדכי קידמו אותו חיש מהר. כעבור שנה בלבד, מונה למנהל מחלקה ולאחר מכן למנהל מפעל גדול ומצליח. מכאן ואילך, רק השמים היו התקרה בעבורו…

ה

סיים השר את סיפורו: "אני אותו מרדכי, פוחז והולל, שלמרות הכל, נגד כל הסיכויים הצליח להתקדם בחיים, עד שהגעתי – כפי שרואה הנך – לכס השררה והכבוד.

"אם זוכר הנך את אותו מאורע, הרי אתה הוא האברך שהגעת באישון לילה אל הכלוב, וברחמיך הרבים שברת את מנעול הברזל לחתיכות, פתחת את דלת סורגי הברזל, והענקת לי את חיי במתנה.

"וכעת ידידי היקר; כפי שאמרתי לך, חב אני לך את חיי, את כבודי ואת כל אשר לי. ביכולתי להעשיר אותך, ביכולתי להעניק לך שררה, מעמד ותפקיד נכבד בממשלת הקיסר ירום הודו – כל אשר תבקש".

סמוק פנים ישב ר' ישראל והביט בפניו של השר היושב מולו. כבר באמצע דבריו של השר, נזכר באותו מאורע רחוק מלפני עשרים שנה ויותר, שאירע לו. הוא זיהה בתווי הפנים את אותו עלם שסרח ומעד בדרכו, ואת עלבונו שצרב עד עמקי נשמתו שלו, ומשום כך החליט להסתכן ולשחררו באישון לילה, למרות הסכנה אילו היה נתפס.

ר' ישראל המלמד קם ממקומו נרגש, התיישב ושוב קם. הוא לא מצא לעצמו מקום. בתת-זכרונו ניסה להזכר בכללי הנימוס שלימדו ר' שלמה רפאל'ס, אך משום מה, הם פרחו לגמרי מזכרונו…

הוא פרש שתי ידיו במבוכה:

– "מה אעשה בתפקידים החשובים שאתה רוצה להעניק לי, אבל אפילו רוסית אינני דובר. בור ועם-הארץ הנני בהליכות ונימוסים, ולא אוכל לנהל שיג ושיח עם שאר הנכבדים".

השר לא הרפה:

– "אם כן, אעניק לך סכום נכבד של אלף רובל, ועם זה תפתח בית-עסק נכבד, תעשה חיל ותצליח. מידי פעם אוסיף לך על הסכום הזה, ובטוחני כי בזכות זה תראה ברכה במעשה ידיך, ותחיה בעושר ובשלווה".

כמעט נפרדו השניים לשלום זה מזה, כשהשר כמו נזכר לפתע לשאול:

– "הרי אמרת שמקום מגוריך הוא במוהילוב, אם כן, מה עושה אתה כאן, בוווילנא הרחוקה?"

פתח ר' ישראל וסיפר על השתלשלות הענינים, אודות בקשת הרשיון להקמת בית-דפוס, ועל כך שנגרר אחר יהודי, אמנם נכבד, אבל פתי שמשום מה חפץ דווקא בסיוע שלו, למרות שעד עכשיו אינו מבין במה יוכל לעזור לו.

– "איי, איי" ניגן השר בנעימה למדנית, כפי שזכר מימי ילדותו. "כמה גדול הוא הרב מלאדי; ידע הוא היטב את אשר הוא עושה. הרי אני הוא השר הממונה על רשיונות בתי-הדפוס, אני הוא זה שמחליט לחיוב או לשלילה, והדבר נתון בידי" – – –

– "למעשה" – הוסיף השר תוך כדי חיוך טומן סוד – "טוב שהגעתם לווילנא ולא למשרדי שבפטרבורג, שהרי החותמות הדרושים נמצאים עמי כאן ולא במשרד"…

בו במקום הוציא השר דף, רשם עליו את פרטי הרשיון, החתימו בחותמות השונות והביאו לידי ר' ישראל המלמד.

ו

בחיל וברתת עמד רבי משה שפירא לפני הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, וסיפר לו את השתלשלות האירועים שעברו עליו במוהילוב ובווילנא רבתי.

אורו פניו של כ"ק אדמו"ר הזקן, ובסבר פנים של קורת רוח בירך את רבי משה שפירא כי יזכה להגדיל ולהפיץ את תורת החסידות בכל קהילות ישראל.

ואכן, הדפוס הראשון של ספר התניא קדישא, הודפס בדפוסו של רבי משה שפירא, שכונה בפי כל "דפוס סלוויטא".