א

סיפר הרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן ע"ה כהן, על חג שבועות אחד שעשה, בהיותו במחנה עבודה בסיביר הרחוקה:

בהתקרב חג השבועות דאגתי כיצד אהיה ער כל הלילה ולא ארדם. ביקשתי עצות בנפשי "מה אעשה כדי שלא ארדם". זכרתי שבשנה שעברה היה לי קשה להיות ער כל הלילה, אולם הפעם דאג לי הקב"ה וסידר כך שלא נרדמתי אפילו לרגע אחד.

כיצד?

בערב חג השבועות קיבלתי הודעה מג.פ.או. ובה נאמר: "מחר בבוקר עליך להתייצב עם חפציך בג.פ.או. אשר בקודומקר". מובן שהתחלתי להתכונן מיד לנסיעה, אף על פי שלא ידעתי לשם מה עלי להתייצב בג.פ.או.. חשבתי כי אולי שולחים אותי לביתי לחודש ימים, משום שלפני חודשים אחדים נפטר אבי ז"ל, ולא מזמן קיבלתי מכתב בו הודיעוני שאשתי חלתה בעיניה ולקתה בעיוורון. מחמת המצב הקשה השורר שם, סברתי כי אולי ישלחוני הביתה לזמן מועט. אך לא כן היה הדבר: לבסוף נודע לי כי פשוט מעבירים אותי למקום אחר.

בין כה וכה הייתי צריך לצאת לדרך. דרך רחוקה עוד הייתה לפני. חיפשתי סוס ועגלה, אך לא מצאתי, משום שכל תושבי המקום עבדו, ואיש מהם לא הסכים לשבות ממלאכתו למשך יומיים על מנת להסיעני.

אותה משפחה נוכרית אצלה התגוררתי בעבר, עשתה עמדי חסד. אמנם מאומות העולם הם, אבל לטובה ייזכרו. הם השיגו לי אדם שהוביל אותי עד לעיר קודומקר, ואף הילוו לי כסף כדי לשלם לו. (אחר כך שלחו לי כסף מביתי והחזרתי להם בדואר).

ב

בערב חג השבועות תרצ"ב נפרדתי מאנשי הכפר ומבני המשפחה שבביתם התגוררתי, ועליתי לעגלה שפנתה לקודומקר. המרחק בין כפר יוּם – בו שהיתי – לבין קודומקר, היה כ-160 ק"מ, והיה עלינו להזדרז.

במשך כל אותו לילה, ליל חג השבועות, נסענו במהירות. גשם שוטף ירד בדרכנו, ובין אם רציתי ובין אם לאו, באותו ליל שבועות הייתי ער כל הלילה. גם כאשר בעל העגלה רצה לעצור כדי לנוח מעט בטרם נמשיך, לא הסכמתי. אמרתי לו כי אני חייב להתייצב בבית הג.פ.או. מיד בשעות הבוקר, ואינני יכול לאחר".

בעשר בבקר הגענו למחוז חפצנו, ומיד נכנסתי למשרד הג.פ.או. המקומי. הגשתי לפקיד את צו ההזמנה שקיבלתי.

"חזור לכאן בעוד שלושה ימים", אמר לאחר עיון קל.

"ואיפה אלון?" – שאלתיו.

"חפש לך מקום לינה".

"והיכן אניח בינתיים את חפצי?"

"יכול אתה להשאירם כאן. פה אף אחד לא יגנבם".

השארתי את מטלטלי במשרד ויצאתי לחפש מקום לינה.

יגעתי יגיעה רבה. שוטטתי וחיפשתי, הלכתי מבית לבית, אולם מקום ללון לא מצאתי. הבתים בעיר היו מלאים וגדושים בגולים ובפליטים, ואני לא מצאתי לי מקום מחסה. שעות רבות הסתובבתי והעליתי חרס בידי. לבסוף ריחם עלי אחד התושבים שאמר לי:

"לשווא הם מאמציך. בקודומקר לא תמצא את מבוקשך. אבל הקשב לדברי: בכפרים הסמוכים לכאן, במרחק כשניים-שלושה ק"מ, תוכל להשיג מקום ללון".

הודיתי לו ויצאתי לדרכי. ואכן, מכל הדרכים שהובילו לקדומקר, הסתעפו שבילים שהוליכו לכפרי הסביבה. פניתי לאחר השבילים הללו מבלי שאדע לאן רגליי מוליכות אותי, עד שהגעתי לכפר. נכנסתי לתוכו והתחלתי להסתובב בין הבתים.

לפתע שמעתי קול קריאה מתוך אחד הבתים: "כגן! כגן!"

הפניתי ראשי בתדהמה. מי פה מכיר אותי? והנה, לנגד עיני עומד גינזבורג, חברי למאסר. שמחנו שמחה רבה זה בזה, והוא, כמובן, הזמין אותי להישאר בדירתו. לאחר מכן סיפר לי:

"לאחר שהייתי בבית סוהר בו היינו יחד עם אנשי העולם התחתון, שלחו אותי לכאן, ומאז אני גר כאן. לקראת חג השבועות הגיעו אלי אורחים יקרים, אשתי ובתי, וגם אתה יקירי הגעת. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. נחוג כולנו יחדיו את חג מתן תורה בשמחה רבה…"

אני סיפרתי לו את כל קורותיי מאז הפרידו בינינו באותו בית סוהר עד היום הזה.

לאחר חילופי דברים בינינו, חזרתי למשרד הג.פ.או. בקודומקר, נטלתי משם את מטלטלי ועברתי להתגורר אצל גינזבורג.

בעיצומו של החג, חג השבועות, אמר לי: "בוא אראה לך דבר נפלא".

קמנו ויצאנו לטייל. באותם מקומות היו יערות-עד ענקיים שהשתרעו על פני קילומטרים רבועים רבים. יצאנו אני וגינזבורג לטייל באחד היערות. מארחי הביאני לאותו מקום נפלא שהבטיח להראות לי, ואמנם צדק בדבריו: נפלא היה המקום ומרהיב עיניים. היה זה מעגל ענקי של עצים, ובתוכו בירידה של מדרגה אחת, מעגל פנימי של עצים, ובתוך מעגל זה עוד מדרגה נמוכה ממנו, ובה מעגל נוסף של עצים. כך היו שם ארבעה מעגלי עצים זה בתוך זה, מסודרים במדרגות, כשמעגל אחד נמוך מהסובב אותו. ירדנו למטה ושם נגלה לעינינו מעיין מים חיים. התכופפנו ושתינו ממימיו. המים היו צלולים, קרים ומתוקים.

גינזבורג סיפר לי: "הגרף שצ'רבטוב היה בא לכאן עם חבריו מפעם לפעם, הם היו עורכים כאן סעודה בחיק הטבע. הביאו לכאן גם מחם ושתו תה ממי המעיין".

שלושה ימים גרתי אצל גינזבורג. בילינו יחדיו בנעימים. ביום הרביעי נפרדתי ממנו וחזרתי לקודומקר.

(על-פי סיפורו "מאחורי מסך הברזל")