בראיון שהעניקה מרת מוסיא קצנלבויגן בחייה לספר "סוערות בדממה", סיפרה:

אחי מענדל למד במסירות נפש בישיבות 'תומכי תמימים' מחתרתיות בחרקוב, בנעוול ובמקומות אחרים. הדאגה לגורלו תמיד שררה בבית, אבל הוריי חזרו ואמרו כי זהו רצונו של הרבי הריי"צ.

לפני ראש השנה תרצ"א, קיבל אחי צו גיוס. היום הנקוב להתייצבות היה ראש השנה. אבא החליט כי מענדל לא ישרת בצבא ויהי מה, אולם אי אפשר היה להתחמק מהתייצבות. רופא בצבא האדום שגר בשכונתנו, והיה חבר בוועדת הרופאים בלשכת הגיוס, סירב בכל תוקף לשתף פעולה. אבא כתב על כך לרבי הריי"צ וביקש ברכה.

תקופת-מה חלפה עד שקיבלנו תשובה מהרבי, שכבר לא היה בברית המועצות; התשובה הגיעה בדיוק בערב ראש השנה: "תלך הבת האמצעית לרופא, עם כסף בצמצום ובזהירות, וה' יעזור".

הבת האמצעית זו אני…

אבא אמר לי כי עלי לגשת לבית הרופא וברכת הרבי תהיה עמי. התחמקתי. אמרתי כי אם אבא לא הצליח לשכנע אותו, וגם לא ידידים משותפים, – מה אם כן אוכל להועיל?!

אבא הבין לרוחי ולפחדי, ולא לחץ עלי.

אבא סיפר על כך בסוד לכמה מחבריו החסידים. הם טענו כי אם הרבי אמר, אזי הישועה צריכה לבוא דווקא באמצעותי. הם הגיעו אלינו הביתה במטרה להשפיע עלי – "הרבי רואה למרחוק, ואם אמר שאת תלכי, ודאי שדווקא בכוחך להצליח", אמרו, ולאחר הפצרות מרובות גם שכנעו.

לא אכחיש שלבי הלם בפראות בעת שהלכתי אל המרפאה. לא ידעתי כיצד הרופא יגיב, והרי הוא יכול לא רק שלא לעזור, אלא גם להלשין עלי ועל כל המשפחה ואז מרה תהיה אחריתנו. אבל לא היתה לי ברירה, אלא לקוות לטוב.

כשהגעתי למרפאה, ראיתי את הרופא עומד בפתח הקליניקה, בדרך לצאת לביתו. הרהרתי בליבי איך אוכל לשכנע אותו כעת? מה אומר לו?

מרוב התרגשות לא פציתי את פי. הרופא ראה אותי ועיניו אורו: "לך בדיוק חיכיתי", אמר לתדהמתי העצומה… "לכי הביתה ואמרי לאחיך לבוא אלי מחר לאחר עישון כבד, כדי שאוכל לכתוב שריאותיו לקויות".

"מצטערת", הצלחתי סוף סוף לפצות את פי, ואיני יודעת כיצד אזרתי אומץ לומר, "אבל מחר אצלנו שבת וחג, ויהודים לא מעשנים ביום זה".

הרופא הבין שאין מה להתווכח, והסכים שאחי יבוא ללא עישון, אבל שיראה כאילו המאמץ קשה לו.

למחרת, עיצומו של ראש השנה – הלכנו אבא, ציפא, מענדל ואני לוועדת הגיוס. עמדנו כולנו בפרוזדור, אבא בפנים רציניות ביותר אמר תהילים, וכולנו חיכינו בדריכות לראות כיצד יפול דבר.

מענדל המתין בתור זמן ממושך. כאשר יו"ר הועדה הרפואית יצא לרגע מהחדר, נכנס הרופא השכן שלנו מהחדר וקרא 'גורליק'. אחי זינק ממקומו ונכנס לחדר הועדה. שלושה רופאים ישבו שם, והם הורו לו לשבת ולעמוד פעמים רבות במהירות רבה. הוא עשה עצמו כאילו המאמץ קשה לו, ומיד חתמו על כך שהמאמץ קשה לו ובהתאם לכך הוא פטור משירות צבאי!

עוד הם חותמים, ויו"ר הועדה נכנס לחדר. הוא הסתכל על הפטור ואמר באכזבה: 'איחרתי. הרי ראינו קודם את המסמכים, ונוכחנו שהוא בעל כשרונות מיוחדים לציור ודפוס. בצבא יש כיום דרישה למתגייסים המוכשרים במקצועות אלו… אבל אם כבר חתמתם על הפטור, את הנעשה אין להשיב" – – –

מענדל המשיך להראות כאילו יש לו בעיות בנשימה. הוא יצא את חדר הועדה בעודו מחזיק את היד על לוח ליבו.

רק כשהגענו הביתה נתנו דרור לשמחה הגדולה שפיעמה בנו. כולם יחד ראינו בהתגשמות ברכתו של אדמו"ר הריי"צ.

במוצאי ראש השנה מיהרנו להבריק לרבי: 'מזל טוב'!

כעת נותר לפתור את החידה העלומה – מדוע הרופא הסכים פתאום לסייע למענדל להשתחרר מהצבא. מי שסיפק את ההסבר, היה הרופא עצמו:

היה זה ימים אחדים לאחר מכן, כשאבא ביקש שאלך לרופא להביא לו עוגה ויין בצירוף מעטפה ובה מאה וחמישים רובל, להודות לו על הצלת מענדל. כשהגעתי אל הרופא הוא שאל: "בודאי את מתפלאת מדוע הסכמתי לשחרר את אחיך?" כשעניתי בחיוב, אמר: "מאז  שאביך בא וביקש ממני לסייע בשחרורו של אחיך, לא הצלחתי להירדם בלילות; אני גוי ואת יהודיה, ועל כן שונים אנו. חשבתי לעצמי מדוע להסתכן בשביל יהודי?! אולם לילה קודם בואך, חלמתי חלום בו נאמר לי כי את תבואי אלי, ועלי לעשות את מבוקשך…

"אבל בכל זאת איני יודע מדוע עשיתי זאת", סיים הרופא את דבריו.

עניתי: "ישנו ה' אחד, והוא נותן לכל אחד נשמה; לכל אחד יש תפקיד בעולם, ותפקיד נשמתך, כנראה, הוא להציל יהודים".

לאחר מעשה זה, הבנתי על בשרי את כוחו המופלא של הרבי שחולל לאחי מופת כה נפלא.

* * *

המעשה הזה עשה אותי מאז שליחה לדבר מצווה של אדמו"ר הריי"צ, לא רק לאחי, אלא לבחורים נוספים.

בעירנו, סטארי-רוסיה ובסביבתה, היו תמימים רבים שקיבלו צווי גיוס. הם לא ידעו כיצד להיחלץ מהצרה הגדולה הזאת, וכתבו על כך לרבי הריי"צ. תשובת הרבי היתה: "לכו לבת האמצעית של ר' אלעזר גורליק, והיא תסייע לכם". הוא אף ביקש שיעבירו אלי מכתב ובו דברי ברכה על שעזרתי לאחי להשתחרר מהצבא.

התמימים הגיעו אלי עם מכתבו של הרבי, וכשראיתי את המכתב הזה, הרגשתי תחושה עילאית של שליחה מיוחדת של הרבי. הפעם החששות כבר היו מועטים, והסכמתי מיד ללכת לרופא.

במשך הזמן הצלתי בברכתו של הרבי 17 תמימים משירות בצבא האדום, ביניהם היו: הרב לייזר לזרוב, הרב חיים וולוביק (לימים מחותני), הרב דוד רוגאצקי, הרב מיכאל טייטלבוים, והרב שמעון קצנלבויגן (בעלי בעתיד)…

בכך לא תם הסיפור…