ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר

בשבת זו בה המכינה אותנו לחג הפורים, בה נקרא פרשת זכור לצד פרשת תצוה,

נתכונן לשמחת פורים כאשר סיפור המגילה מתעורר בזכרוננו,

וניתן דעתנו לפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" ולמשמעותו על פי הגמרא:

"אורה זו תורה שמחה זה יום טוב ששון זו מילה ויקר אלו תפילין".

תורה, יום טוב, מילה ותפילין הם האותות שבין עם ישראל לקב"ה.

המן הרשע לא יכול להשלים עם הקשר המיוחד בין עם ישראל לה',

וגזר שעם ישראל לא ישמרו ארבעה דברים אלו דוקא!

וכשנגאלו ישראל מהמן וגזרותיו היתה להם אורה ושמחה וששון ויקר.

נשאלת השאלה: האם באמת דברים אלו מבדילים בין ישראל לעמים?

לכאורה, גם לגויים יש סימנים מיוחדים דומים לאלה, אז מה ההבדל בינינו לבין העמים?

התורה "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – גם לעיני העמים התורה חכמה גדולה,

גם להם יש חגים ומועדים ויש גויים המלים עצמם לשם בריאות,

ובתפילין העמים רואים "כי שם ה' נקרא עליך".

אם כן, למה נימנו דוקא ארבעה דברים אלה להראות הבדל מיוחד בינינו לבין הגויים,

בשעה שגם הגויים נושאים על עצמם סימן הכר לאיזה עם או שבט הם שייכים?…

העניין הוא, שדוקא בדברים הנראים דומים יש צורך באות המראה את ההבדל הגדול!

מה שאין כן בדברים שאינם דומים זה לזה כלל.

לכן האותות המבדילים בין ישראל לעמים אינם בין נשמות ישראל לנשמות העמים,

שמלכתחילה אין שום דמיון ביניהם;

האותות באים להדגיש את ההבדל בין גופי היהודים לגופי אומות העולם דוקא.

למרות שגוף יהודי קדוש הוא לא ניכר הדבר בחיצוניות ובשטחיות,

ודוקא אותות אלו באים להראות את קדושת גוף היהודי הנבדל באין ערוך מגוף הגוי.

שהרי לכאורה, גם יהודי אוכל, ישן ועוסק במשא ומתן דוגמת גוי,

אולם אצל יהודי דברים אלה הם דברים קדושים ("בכל דרכיך דעהו").

עצם מהותו של יהודי הוא קדושה,

לכן כל ענייניו אף אלה הדומים לענייני אומות העולם קדושים, כדלהלן.

אורה זו תורה

למה נאמר כאן "אורה זו תורה", הרי התורה נקראת בכל מקום אור (לשון זכר)?…

אדמו"ר הזקן מסביר, שכאן הכוונה לתורה שבעל פה המקבלת מתורה שבכתב.

ושלא כתורה שבכתב שניתנה למשה בסיני שלכן היא מעל השכל,

לכן אין לגשת אליה בחקירות שכליות ופלפולים, כי אם באמונה;

התורה שבעל פה מבארת בסברות שכליות מה שבא בקיצור בתורה שבכתב,

ועל ידי ראיות שכליות (הקש, קל וחומר וכיו"ב)

מלמדת דינים שלא נאמרו בפירוש בתורה שבכתב.

ואמנם תורה שבעל פה היא ענין המסור לשכל,

אולם גישתו של היהודי אליה גם היא גישה של אמונה.

כך שאם על פי שכלו יש ראיות ברורות לפסוק הלכה באופן מסויים,

ופוסקים (ראשונים ואחרונים) פסקו שלא לפי סברתו הוא ילך על פיהם ולא על פי שכלו.

[אפילו בזמן המשנה פסקו התנאים, אם הלכה נקבל (אף ש)לדין יש תשובה].

כי גישת יהודי לתורה היא באמונה וביראת שמים, וכדברי חז"ל:

"כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת".

כי אף שהתורה שבעל פה היא חכמה ושכל, קיומה תלוי ביראת שמים.

זה ההבדל בין הצדוקים לפרושים.

הצדוקים הבינו שחייבים לקבל תורה שבכתב, כי ניתנה למשה מסיני,

אולם טענו, שמאחר שהתורה שבעל פה עניינה שכלי,

יכולים הם לפרש בעצמם על פי הבנתם בלי להתחשב בקבלת חז"ל.

בעוד גישת הפרושים היא, שכשם שהקב"ה מסר למשה תורה שבכתב,

כך באותה שעה מסר לו תורה שבעל פה,

רק שאת התורה שבכתב מסר לו בכתב ואת התורה שבעל פה מסר לו בעל פה.

ובעוד התורה שבכתב אינה מלובשת בשכל, הרי שהתורה שבעל פה מלובשת בשכל.

אם כי היא אותה תורה שבאה מאת ה' הנעלה מן השכל.

והגישה לתורה שבעל פה צריכה להיות גישה של אמונה בדיוק כמו לתורה שבכתב.

לכן דוקא תורה שבעל פה היא האות המבדילה את ישראל מן העמים,

שגם בתורה המלובשת בשכל מורגשת הקדושה שמעל השכל על ידי עם ישראל.

שמחה זה יום טוב

אמנם גם לגויים חגים משלהם, וגם יהודי חוגג בבשר ויין דברים גשמיים;

אף על פי כן הבדל גדול בין חגי היהודים לחגי גויים.

אצל יהודי יום טוב הוא קדושה המביאה ליראת שמים.

מה שאין כן אצל גוי זה יכול להתבטא בשכרות והוללות.

אפילו בפורים שיהודי חייב לבסומי, הוא תמיד מפוכח,

הוא יכול להגיע רק למצב של "עד דלא ידע" ("עד" ולא "עד בכלל")

כך שהוא תמיד מבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".

ששון זו מילה

"ששון זו מילה" על פי הפסוק: "שש אנוכי על אמרתך, כמוצא שלל רב".

[פסוק זה אמר דוד המלך על מצות מילה].

מכאן שבמצות מילה יש שמחה מיוחדת, שמשמעות ששון היא שמחה יתירה.

כי במצות מילה נוטלים שלל רב מן האויב הוא היצר הרע.

כמו שמסביר הרמב"ם, שמצות מילה מחלישה אצל הנימול את תאוות העולם הזה.

ואכן, העולם הזה על כל תענוגיו ותאוותיו הרבים קרוי עולם הקליפות,

שהם האויב הגדול ביותר של האדם;

וכשיהודי לוקח את תאוות העולם הזה ומחלישם,

ולא עוד אלא שמנצל אותם לענייני קדושה ("כל חלב לה'"),

כשאינו מחפש תענוגות בענייני העולם הזה אלא תענוג באלוקות.

הוא נוטל ממיטב שלל האויב ומעבירו לקדושה ולכן שמח שמחה גדולה.

בניגוד לכך, גוי שמל את עצמו חש כאב לא רק בגשמיות מעצם המילה,

אלא גם על שתאוותיו נחלשות, ונוטלים ממנו את התענוג של העולם הזה.

יקר אלו תפילין

יהודי מניח תפילין לאות שהוא שייך לה' –

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".

התפילין מכילים פרשיות, בתים ורצועות מעור בהמה,

וכשמניחים תפילין על יד שמאל ועל הראש,

משעבדים את הלב ואת הראש שנעשים כלי לתפילין.

לכאורה, מה המשמעות של כריכת רצועה מבהמה על היד ועל הראש,

ובמיוחד שהם מעור בהמה (חלק נחות וגס בבהמה) ודוקא שחורות (היפך נוי),

איך על ידי זה משעבדים את הלב ואת המח?…

לא מדובר בעור סתם שהרי על העור כתובות ארבע פרשיות מן התורה:

"שמע", "והיה אם שמוע", "קדש", "והיה כי יביאך".

והמניח תפילין משעבד מוחו ולבו במסירות נפש לקיים מצות המלך.

נמצא שלפחות בזמן שיהודי מניח תפילין שאז אסור לו להסיח דעתו מהן,

תוכן פרשיות אלה נחקק במוחו ובלבו.

אם כן, בהנחת תפילין יהודי משעבד לבו ומוחו לאביו שבשמים בביטול ומסירות נפש.

משום כך, ילד קטן שאין בו דעת פטור מתפילין,

ורק כשמגיע לגיל שלוש עשרה ונעשה בר דעת הוא חייב בתפילין.

זוהי חובתו של כל יהודי לקיים מצוות כדי לשעבד עצמו לאביו שבשמים ולהתבטל אליו,

בניגוד לגוי שסמלי עבודתו נועדו להתגאות ולהתפאר בהם כשהיופי והעדינות מורגש בהם.

המן הרשע נלחם נגד האותות המבדילים יהודי מגוי

המן הרשע ניצב נגד האותות המציינות ומבדילות את גוף היהודי משאר הגופים.

לא היה איכפת לו כל כך שיהודי יהיה קדוש בשעה שעוסק בענייניו הרוחניים;

אבל בדברים גשמיים השייכים לגוף רצה המן שלא ייבדל יהודי מגוי, חס ושלום.

המן רצה לבטל את האותות של עם ישראל,

לבטל את הקדושה המצויה בבני ישראל בדברים הדומים בחיצוניותם לשאר העמים,

וכאמור, עצם מהותו של יהודי היא קדושה, והמן רצה לבטל חלק מהקדושה,

אולם כשנוטלים מהקדושה אפילו חלק מסויים, הרי שנוטלים ממנה את כל מהותה.

[והרי בסופו של דבר, רצה המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים,

וברוך ה' לא עלתה בידו].

לפיכך כשנגאלו ישראל מהמן הרשע, תיקנו את יום טוב של פורים,

יום שבו עורכים סעודה גשמית באכילה ושתיה עד כדי "לבסומי… עד דלא ידע",

שאז מונח אצל יהודי מצד מהותו שמעל השכל ("לא ידע") ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי".

היינו, שענייני הרע (המן) אצלו מופרכים וענייני הטוב (מרדכי) הם בבחינת "ברוך".

ואכן, מאחר שהקשר של יהודי עם ה' אינו דבר הנוסף בו אלא הוא כל מהותו,

לכן הוא מרגיש לא מצד השכל אלא גם בשעת ה"לא ידע" – מצד מהותו,

ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", שיודע להבדיל בין טוב לרע,

ומתרחק מן הרע עד הקצה האחרון,

ולא עוד אלא שהופך את הרע לטוב ואת העולם לקדושה ועושה לקב"ה דירה בתחתונים.

יהי רצון שהקב"ה ישלים את העבודה ויעביר את רוח הטומאה מן הארץ,

וניגאל גאולה אמיתית ושלימה, גאולת עולמים, מיד ממש.

(על פי ליקוטי שיחות כרך ג' עמ' 72-78)