המינוי של דוד מלכא משיחא כבר היה

הקראת כתבה
יום רביעי י״ט אדר א׳ ה׳תשע״ד
המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי’, כמו שכתוב “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”. צריך רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה. אם כן, העם צריכים להכתיר את המלך ולהכריז: יחי המלך.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
נר

 

הרב הקדוש ר’ ישראל מרוז’ין ז”ל סיפר, שפעם אחת נתעצם המגיד הגדול ממעזריטש ז”ל שתהי’ כבר הגאולה. ושאלו אותו מהשמיים: מי הוא זה אשר ידחק השעה כל כך, וכי אין גדול ממנו? השיב המגיד: בהיות שהוא צדיק הדור, לכן מוטל עליו להתעצם בעניין הגאולה. שאלוהו: מאין מוכח שאתה הוא צדיק הדור? השיב המגיד: החבריא קדישא שלי יבואו ויעידו עלי שאני הוא צדיק הדור.

אמרו מן השמיים: אם כן, יעמדו נא בני החבריא קדישא שלך ויתנו עדיהם עליך, ואז תצדק בדבריך.

בא המגיד אל החבריא קדישא שלו, ושאל אותם כשישבו כולם לפניו: האמת היא שאני הנני צדיק הדור? ולא הי’ מי שיענה על זה “הן”. שאל אותם כך שלוש פעמים, ולא נמצא מי שישיב שום דיבור על זה.

ואמר הצדיק מרוז’ין: הפלא הגדול הוא, שכולם ידעו היטב והאמינו בלב שלם שהמגיד ז”ל הוא באמת צדיק הדור, ועם כל זה נדמו כולם ולא ענו דבר לומר: אמת שרבינו הוא צדיק הדור.

עומדים אנו כבר אחרי “ראש השנה למלכים”, וקרוב מאד ליום הבהיר י”א ניסן, יום מלאות מאה ואחד עשרה שנים לכ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח, יום שעניינו הוא “המשיחה של ‘ראש בני ישראל’ למלך המשיח” – כפי שאומר הרבי עצמו בסיום הדבר-מלכות האחרון לעת עתה שיצא מהגהת הרבי שליט”א בערב שבת קודש פרשת ויקהל תשנ”ב, האחרון לעת עתה (מלבד התקציר מהתוועדות שבת פרשת ויקהל-שקלים, שהוגה במוצאי שבת) לפני ז”ך אדר.

וביחד עם זה עומדים אנו גם בשבוע של ב’ ניסן. שהוא לא רק יום ההילולא של כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע, אלא, כפי שהרבי שליט”א אומר (בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח) שזהו גם ובעיקר “יום התחלת הנשיאות של כ”ק מו”ח אדמו”ר, הכוללת כל המשך הנשיאות עד ביאת גואל צדק”. ועבורנו במיוחד זהו היום בו גילה לנו הרבי שליט”א (בשיחה הנ”ל) את הנחיצות וההכרח בכך שאנו דווקא נכריז “יחי המלך” בקשר למלך המשיח באותה שיחה מפורסמת – ב’ ניסן תשמ”ח.

בשיחה זו אומר הרבי שליט”א כמה מילים כמעט בהבלעה, ולא שמים לב איזו “פצצה” טמונה כאן: הרבי אומר שם שכל ה”שטורעם” ש”עושים” בשנים האחרונות (=מי עושה?) אודות הצורך וההכרח בהכרזת “עד מתי?!” (=מדוע זקוקים בכלל להסבר נוסף על הצורך בכך, כאשר זקוקים כל כך למשיח צדקנו שיביא בפועל את הגאולה? ובכל זאת זה לבד לא מספיק, אלא כל זה) אינו אלא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת “יחי המלך” בקשר למלך המשיח, ולכן מדברים כל כך הרבה על הצורך בהכרזת “עד מתי”, כיוון שהיא כוללת את הכרזת “יחי המלך”. עד כאן תוכן דברי הרב.

וכאן מזדקרת לעיניים ונשאלת מאלי’ השאלה: אם כל ה”שטורעם” שהרבי עושה בקשר ל”עד מתי”, אינו אלא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת “יחי המלך” – מדוע הרבי לא מדבר כמעט מאומה (מלבד בשיחה זו ובעוד מקומות בודדים) במפורש על “יחי המלך”, אלא מקדיש עשרות ומאות שעות ב”שטורעם” עצום (נלקטו בספר עב כרס של הרב חיים ששון “עד מתי”, וזה לא הכל) רק בקשר ל”עד מתי”?

התשובה מובנת מאלי’ מתוכן כל הביאור בשיחה זו: כל העניין של הכרזת “יחי המלך”, מסביר הרבי שליט”א, היא כדי שהעם יפעל אצל המלך את התגלות מלכותו. וכמבואר שם שהמלך הוא לא רק “ראש” אלא גם “לב”, “לבו הוא לב כלל ישראל” – כמו הלב, שלא זו בלבד שהוא משפיע ומזרים חיים לכל האברים, אלא הוא גם מקבל מכל האברים את הדם, כך גם המלך מקבל מן העם את מלכותו, ואפילו כביכול את ההוספה בחייו, שכן “אין מלך בלא עם”.

וכמבואר בארוכה בחסידות (ראה ספר המאמרים תש”א ותש”ג בתחילתו ועוד) שכח המלוכה (כמו ספירת המלכות אצל הקב”ה) הוא נטוע ומושרש עמוק עמוק בתוך עצם הנפש של המלך ואינו שייך כלל לגילוי. ולכן מצד עצמו אין המלך רוצה כלל להתגלות. רוצה הוא להישאר מובדל לעצמו, כפי שהוא למעלה מעלה, קשור ומאוחד ודבוק בו יתברך, ללא כל שייכות אל העם. והתגלות המלוכה נעשית רק על ידי ההתבטלות של העם אליו “בשמחה גדולה ובביטול עצום”. כאשר העם מכריז כי הם מכירים במלכותו, קובעים עובדה כי הוא המלך ואנחנו עמו, ומקבלים עליהם-עלינו את עול מלכותו וקיום פקודותיו והוראותיו. ועל ידי זה פועלים אצל המלך את התגלותו להיות בפועל מלך על העם.

והרבי שליט”א מבאר ומדגיש בארוכה בשיחה זו כי עניין זה צריך להיות גם במלך המשיח. כי למרות שלא העם הוא הממנה אותו אלא הקב”ה בוחר בו וממנה אותו, הרי העניין של “אין מלך בלא עם” ישנו גם ובמיוחד במלך המשיח. שכן גם לאחר בחירת הקב”ה בו, עדיין נמצא בו כח המלוכה בהעלם לגמרי, וזקוק הוא כביכול אל העם שיפעלו בו את התגלות המלוכה לעיני כל, ואפילו את ה”הוספה בעניין החיים”, על ידי ההכרזה וקבלת מלכותו בפועל, בהכרזת “יחי המלך”. שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ועד דהקיצו ורננו (=ובדיוק: לא “שוכני עפר”!) דוד מלכא משיחא!”. ומסיים: “והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את “מעשינו ועבודתינו” – כולל גם הבקשה והדרישה “עד מתי”, וההכרזה “יחי המלך” דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות … שעל ידי זה פועלים כביכול ה”אחישנה” דהזריזות אצל הקב”ה – “אלקיכם כהן הוא” ו”כהנים זריזין הם” – לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין”.” עד כאן דברי הרבי.

כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הכוונה האלוקית של דירה לו יתברך בתחתונים, דירה שצריכה להיעשות על ידי התחתונים ובעבודה של אתכפיא ואתהפכא השייכת למציאותם התחתונה – לפיכך צריכים הדברים אצל משיח לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, “בכח עצמו”. ואחד העניינים העיקריים בזה, שאצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים. אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”, כדלקמן.

ובאמת לכל לראש אכן נדרשת מאתנו בשעה זו עבודה זו, כמו אצל משה רבינו, להאמין ללא פקפוק במשה רבינו של דורנו, ללכת אחריו ולקיים את הוראותיו בכל התוקף בלי להתפעל מהעולם. וגם זו עבודה קשה ודורשת מאמץ גדול ועצום: משה רבינו בא לעם אחרי כל כך הרבה שנות שעבוד ומכריז “פקד פקדתי”, “הגיע זמן גאולתכם”. והפסוק מספר “ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה’ את עמו, ויקדו וישתחוו … ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה’ אלוקי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ויאמר פרעה, מי ה’ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח”. ודווקא אז פרעה מגביר את השעבוד וגוזר גזרות חדשות קשות יותר. וכאשר באים אליו בטענות, הוא עונה “נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לאלוקינו … ויפגעו את משה ואהרן בצאתם מאת פרעה, ויאמרו להם, ירא ה’ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וישב משה אל ה’ ויאמר, ה’, למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך”.

ואם לא די בזה, מספרים חז”ל (במדרש רבה במקום, הובא גם ברמב”ן, ב”מעם לועז” ועוד) שבדיוק אז, כשהמצב כל כך בלתי מובן, כאשר דווקא כשמשה רבינו מכריז על הגאולה נדמה שהשעבוד גובר – דווקא אז משה רבינו נעלם מהשטח. הוא הולך שוב לארץ מדין למשך כמה חודשים (ישנן דעות שונות במדרש כמה זמן זה הי’: יש אומרים שלושה חודשים. יש אומרים ששה חודשים. ויש אומרים שנה וחצי), ומשאיר את ישראל במצב בלתי מובן כאשר כל מה שהאמינו מתנפץ לכאורה לסלע המציאות בשטח.

למה קורה כל זה, אומרים חז”ל – “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”. כדי לצאת ממצרים היו בני ישראל זקוקים שתהי’ בידם זכות האמונה. ומתי מתגלית האמונה – לא כאשר רואים ומבינים ומרגישים שהכל הולך לפי התוכנית האלוקית. אז לא זקוקים דווקא לאמונה, ואז אין האמונה מתגלית כל כך, שהרי הכל מובן בשכל מורגש בלב ונראה בשטח. דווקא כאשר לא מבינים כלל מה קורה כאן, לא רואים ולא מרגישים מאומה. אדרבה, נדמה שהכל הולך הפוך לגמרי מכל מה שהובטחנו. דווקא בשעה זו זקוקים ללכת באמונה שלמה ובביטחון מלא אחרי דבר ה’ אשר בפי משה רבינו, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. וכפי שאומר הקב”ה למשה לפני קריעת ים סוף: “דבר אל בני ישראל ויסעו” – “אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים”. כך “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”.

וכך בדיוק היום, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”. כאשר הרבי מלך המשיח שליט”א מכריז ומודיע שנמצאים אנו “בשעה שמלך המשיח בא והוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם”. הוא מצווה עלינו (בש”פ שופטים תנש”א) להכריז ולפרסם בכל מקום ולכל אחד שהקב”ה אומר זאת על ידי עבדיו הנביאים. והרבי אף נותן לדברים תוקף הלכתי של נבואה לטובה ששום דבר לא יוכל לעכב בעדה. תוך שהוא מאריך להסביר שנשיא דורנו – “כ”ק מו”ח אדמו”ר, ונמשך בדור שאחריו על ידי תלמידיו” – הוא נביא על פי גדרי ההלכה ברמב”ם. מאחר שגם עשה אותות ומופתים, “כפי שראינו ורואים בקיום ברכותיו אצל נשיא דורנו”, גם אמר דברים העתידים להיות ונתקיימו כל דבריו, וגם העיד לו נביא אחר (הרבי שלפניו) שהוא נביא. ואחרי שהתברר לנו ללא ספק כי הוא נביא, מביא הרבי את פסק ההלכה, שאז “אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת .. שנאמר לא תנסו את ה’ אלוקיכם” .. כיוון שמאמינים בדברי הנביא לא משום שאלו דבריו של הנביא אלא משום שאלו דברי הקב”ה על ידי נביא זה.” ולכן “ישנה ההוראה כנ”ל, שצריך להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו והקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור, שיהי’ ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור … עד הנבואה העיקרית – הנבואה [“לא (רק) בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות” (ומציין למאמרי רבינו הזקן הקצרים, ששם מבואר ש”מכיוון שבא הדבר לפיו של נביא בוודאי יקוים בלי ספק”)] ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא”. “וביחד עם זכות זו, יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה”שופטיך” ו”יועציך” ולציית להוראות ועצות טובות שלו”.

בתחילה מראה לנו הרבי ריבוי אותות ומופתים שקורים בעולם כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה – פירוק המשטר בברית המועצות ממשטר של כפירה למשטר שמכריז על אמונה בה’, יציאת היהודים משם והאפשרות להקים שם בתי ספר ובתי כנסת וחיים יהודיים תוססים, פירוק הנשק והפסק המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, הניסים הגדולים במלחמת המפרץ ועוד.

ומאידך נדמה לפתע, ובפרט אחרי ז”ך באדר וג’ בתמוז, כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח. ועד שישנם האומרים ח”ו (כפי שאמרו לפני חטא העגל) “כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי’ לו” –

דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה’ ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה’ אשר בפיו, שהרי כבר נודע לנו בוודאות כי דבר ה’ בפיו ושכינה מדברת מתוך גרונו. וכשם שאז “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”, כך בדיוק היום, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, בזכות האמונה ניגאל.

אלא שכאמור, בגלל שמשיח הוא המסיים את העבודה ומביא את השלימות של דירה לו יתברך בתחתונים, לפיכך בנדון דידן רוצים מאתנו גם יותר מזה – שלא נסתפק גם באמונה מוחלטת בו והליכה בהוראותיו, שזהו רק בחינת מקבל של מה שמשה רבינו משפיע מלמעלה למטה. אלא, אחרי שהקב”ה בחר ומינה את המלך המשיח, צריכים העם ליטול יוזמה, מלמטה למעלה, לבוא אל המלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו. ובכך יפעלו הם דווקא, אנו, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

כדברי הרבי שליט”א (סוף שיחת ש”פ משפטים תנש”א) “והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי’, כמו שכתוב “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”. צריכה רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה” [ולהעיר שזה הי’ הפרק של הרבי שליט”א באותה שנה, ע”פ המנהג המקובל מהבעש”ט לומר את פרק התהילים האישי. וכנראה זו הכוונה שמינוי זה כבר הי’ – לא בשעה שדוד המלך אמר אז את הפרק, אלא עכשיו, בשעה שהרבי שליט”א אומר פרק זה].

וכמו שכתוב (הושע ג, ה ובמצודות שם)  “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” – “וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם”. שבני ישראל יבקשו מן המלך המשיח שימלוך עליהם, ובכך יפעלו הם דווקא, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

וכל ה”שטורעם” המופלא שעושה הרבי שליט”א אודות “קידוש לבנה” (בשבת פרשת נח תשנ”ב) שזה מה שנחוץ להבאת הגאולה, אחרי ההדגשה בכל השיחה כי הכל כבר נגמר ו”אין הדבר תלוי אלא במשיח עצמו” – לכאורה פירושו משום שבסיום וחותם קידוש לבנה אומרים (והרבי מדגיש זאת בשיחה פעמיים) “ויקוים בנו מקרא שכתוב וביקשו את ה’ אלקיהם ואת דוד מלכם. אמן”. והיינו שמכיוון שהדבר תלוי אך ורק במשיח עצמו, הרי מה שצריך עכשיו  לבקש ממנו כדי לפעול אצלו את המלוכה וההתגלות, כנ”ל בארוכה.

ועוד נאמר (הושע ב, ב ובמצודות שם) “ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד” – “זהו מלך המשיח”. היינו שהם, בני ישראל, התחתונים מצד עצמם, ישימו ויקבלו על עצמם את המלך המשיח, “ראש אחד”. הרי מפורש בפשוטו של מקרא שלבני ישראל יש תפקיד ושליחות ומשימה לבקש ממלך המשיח שימלוך עליהם ו”לשים” (למנות) אותו לראש עליהם.

והסיבה לכך, כאמור, שמשה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. כי מתן תורה, שהי’ על ידי משה רבינו, הי’ בעיקר נתינת הכח מלמעלה לישראל להתחיל בעבודה זו של דירה בתחתונים. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים (שלכן מודגש אצלו במיוחד שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי ועמוק בתוך העולם הגשמי). ולכן אצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם.

ולכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים – אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”.

ומכיוון שכל העניין הוא שהדבר יבוא מלמטה, מהעם, שיבקשו ויפעלו זאת אצל המלך, הרי מובן מעצמו שלא שייך ולא מתאים שהמלך ידבר ויעורר ו”ירעיש” על כך מעצמו, לפני שהעם מבקש ומתחנן אליו להסכים להיות מלך. אדרבה. הוא מצד עצמו למעלה מזה ואינו שייך לזה, כנ”ל, והדבר נפעל דווקא על ידי בקשת והכרזת העם. ולכן הרבי שליט”א לא דיבר כמעט על הצורך וההכרח בהכרזת “יחי המלך” לפני כן, אלא על הצורך וההכרח לצעוק “עד מתי” ולבקש ולהתחנן להקב”ה שיביא את הגאולה.

אבל כששמענו במשך כמה שנים את כל ה”שטורעם” שהרבי מרעיש עולמות, ודורש גם מאתנו “קער א וועלט היינט”, אודות הצורך וההכרח לזעוק ללא הרף “עד מתי”, ולא תפסנו מה רוצים כאן מאתנו – עושה הרבי דבר שכביכול אין הוא צריך ויכול כלל לעשותו, ומגלה לנו שהמלך המשיח זקוק כביכול לפעולתנו אנו, בהכרזת “יחי המלך” מתוך שמחה וחיות. [ולכן גם מובן ופשוט שבהכרזה זו נוגע ונחוץ לדעת מיהו אותו מלך אותו אנו מקבלים – כי בלי זה אין כלל משמעות להכרזה שאנו מקבלים מלכותו של מי שאיננו יודעים מי הוא. ולכן אמנם בכל הפעמים בתנ”ך שמדובר על הכרזת “יחי המלך” מפורש שמו של המלך אליו קוראים “יחי המלך”].

והרבי עוד מוסיף ומדגיש: דעו לכם שכל מה שאני מרעיש כל כך הרבה אודות ההכרח לצעוק “עד מתי”, שהיא הזעקה והבקשה מהקב”ה על הגאולה, זהו משום שנחוצה הבקשה והדרישה כביכול מן המלך המשיח עצמו, שאנו מקבלים עלינו את מלכותו ומבקשים ותובעים שיבוא וימלוך עלינו ויגאלנו. אך כיוון שזה צריך לבוא מכם ולא ממני, לכן אני מדבר בעיקר על הבקשה מהקב”ה “עד מתי” – אך דעו לכם שזהו בעיקר כדי שתבינו את גודל החשיבות וההכרח בבקשת והכרזת “יחי המלך”. וממילא מובן שעיקר ההדגשה אצלנו צריכה להיות דווקא על הכרזת “יחי המלך”. וזוהי עיקר התביעה והדרישה מאתנו “עשו כל אשר ביכולתכם” – מה שאני כביכול אינני יכול לעשות, משום שזה צריך לבוא דווקא מכם.

וההדגשה היא דווקא על ההכרזה בדיבור. כמבואר בשיחת ראש השנה תשל”ז בתחילתה (בלתי מוגה) ש”מלכויות זכרונות ושופרות” הם כנגד מחשבה דיבור ומעשה: תקיעת שופר היא הרי במעשה, הזכרון הרי הוא במחשבה, ואילו המלכות היא בדיבור, כמו שנאמר “מלכות – פה”, וכמו בהכרזת “יחי המלך” ש(בהכרזה זו) לא נוגע המחשבה (!) אלא שיבוא בדיבור שיכריזו בדיבור “יחי המלך”.

וממילא, כאשר אנו כל כך זקוקים וכל כך משוועים ומייחלים להתגלות המלאה של הרבי שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה, שרק זה הפתרון היחיד למצבנו לכולי עלמא – הרי הדבר החשוב והנחוץ ביותר עתה, לפי דברי הרבי שליט”א, הוא להרעיש את העולם כולו, ולפעול על כל מי שרק אפשר, שיאמר ויכריז, בדיבור בפה בפשטות (וגם במעשה, בכתב ובדפוס ובכל צורה אפשרית), את ההכרזה המבטאת את קביעת העובדה כי הרבי שליט”א הוא הוא המלך המשיח, ואנחנו עמו ועבדיו, ואנו מקבלים על עצמנו את מלכותו וממילא גם את קיום פקודותיו והוראותיו. ולשם כך מובן ופשוט מעצמו כי צריכים לדעת היטב וברור את זהותו של המלך המשיח, ולהכיר ולהכריז במפורש בגלוי ובפשטות לעין כל כי הוא הוא המלך המשיח ואין בלתו, ואנו מכירים ומכריזים כי הוא מלכנו ואנו עמו ועבדיו ואנו מקבלים באהבה וברצון את מלכותו עלינו.

נכון שהרבי לא ציווה על כך במפורש כל כך, אך לפי כל הנ”ל זהו כל העניין שהרבי הסביר לנו בחסדו הגדול (דבר שבעצם אינו צריך להסביר כנ”ל), שהדבר צריך לבוא דווקא מאתנו, ללא ציווי מפורש. ודווקא בכך שאנו מצד עצמנו נכריז ונבקש ונתחנן ונקבל את מלכותו עלינו, בזה נפעל את ההתגלות המלאה לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה. ולשם כך עושה הרבי את כל ה”שטורעם” אודות גודל הנחיצות וההכרח בזעקת “עד מתי” – שנדע את אשר מוטל עלינו, דווקא ללא ציווי מפורש, ושלא נחמיץ את ההזדמנות.

ואף שהרבי מדגיש שהפעם אין שום אפשרות שההזדמנות תחלוף ח”ו. שכן כבר נגמרו כל העניינים והכל כבר נעשה, והובטחנו בוודאות גמורה, תוך הדגשה שזוהי נבואה ממש בדבר ה’ אשר לא ישוב ריקם ח”ו כי הדבר אכן יקרה עכשיו, אצלנו. אבל יחד עם זאת הרבי מדגיש כי עלינו לעשות “כל אשר ביכולתכם”, אחרי ש”אני את שלי עשיתי”, דבר שכביכול אינו יכול לעשות בעצמו – שכן הדבר צריך לבוא מאתנו דווקא, וכך עלה ברצונו יתברך שהדבר יבוא דווקא מאתנו.

ולכן “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” הוא לקבל על עצמנו, ולעשות הכל שכולם, כל אנשי הדור, יעשו כן, את מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט”א – “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מן הגלות”. ובפרט בהכרזת “יחי המלך”, שבה מבקשים ומכריזים וקובעים עובדה ופועלים (וכמבואר בשיחת ש”פ תולדות תשנ”ב כי “על ידי זה ולאחרי זה” באה) התגלותו המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה. ולא “יחי המלך” סתם – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב”בניין המלכות” נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, “מראה באצבעו ואומר זה”, במפורש ובהדגשה – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

פרסום תגובה חדשה

test email