לכאורה "בהר" ו"בחוקותי" שתי דרכים מנוגדות בעבודת ה'

כמו כל הפרשות המחוברות פרשות: "בהר" וב"חוקותי" הן כפרשה אחת,

שלעולם יש נקודה משותפת בתוכנן המחברת ביניהן.

לכן הקורא הרביעי בתורה תמיד קורא משתי הפרשות (סיום הראשונה והתחלת השניה).

לכאורה הפרשות "בהר" ו"בחוקותי" בעלי משמעות הפוכה, אז איך הן מצטרפות?…

מובנו הרוחני של "בהר" הוא הגבהה והתנשאות, ללמדנו,

שפעמים יהודי צריך לנהוג בתוקף וברוממות – "ויגבה לבו בדרכי הוי'".

למשל, בעומדו לפני ניסיון עליו להיות עז כנמר,

ולנהוג בעוצמה ובעזות ולא להיבהל, כדי שיוכל להתגבר על הניסיון.

לעומת זאת, "בחוקותי" משמעו, שמירת חוקי התורה מתוך התבטלות.

יהודי מקיים את חוקי התורה כגזירת מלך שאין לו רשות להרהר אחריה,

גם  כשאין הוא מבין את הטעם לכך, ואפילו כשזה בניגוד להיגיון ולשכל האדם.

מדוע שם הפרשה (הראשונה) "בהר" ולא "בהר סיני"?

לכאורה שם הפרשה היה צריך להיות "סיני", על שם ההר שעליו ניתנה התורה.

למה ניתן לה השם בהר שאינו מבהיר על איזה הר מדובר?…

ודוקא הר סיני נבחר לתת עליו את התורה,

כי הוא "מכיך מכל טוריא" – נמוך מכל ההרים,

וכפי שמעיד שמו "סיני" – על שם הסנה השפל מכל האילנות,

דבר המלמד על התבטלותו.

ומכל מקום הוא כולל בתוכו דבר והיפוכו – הר גבוה וסיני נמוך.

ואכן, מצד אחד, צריך להיות בשפלות – ("מכיך");

אולם מאידך, מכיון שהר סיני הוא בכל זאת הר,

מתברר שיחד עם השפלות צריך לנהוג גם בתוקף ובהתנשאות,

כדי שלא להיות כאסקופא הנדרסת.

ומובן שהעיקר הוא ההתבטלות ולא ההתנשאות,

כמו שנאמר על תלמיד חכם,

שצריך שיהיה בו אחד משמונה שבשמינית של גאוה – ולא יותר!

אם כן, לא ברור מדוע הפרשה נקראת "בהר" שמשמעה, התנשאות,

בלעדי המילה "סיני" שמשמעה התבטלות.

למה צריך לעבוד את ה' מתוך התבטלות?

החובה לעבוד את ה' מתוך שפלות והתבטלות לה'

קשורה למציאות האמיתית של הקב"ה ש"אין עוד מלבדו".

המציאות והחיות האמיתית של כל נברא היא אלוקות,

לכן התבטלות אמיתית היא כאשר אדם אינו חש את עצמו כלל.

שאם הוא בטל לה' וחש את התבטלותו,

הרי הוא "יש מי שבטל" –

יש בו מציאות כלשהי שגם אותה צריך לבטל.

התכלית היא להגיע לדרגת ביטול אמיתית שאין חשים דבר חוץ מאלוקות.

זהו ההבדל בין עבד לשליח

שליח של אדם הוא אמנם כמותו ממש, כי נעשה מציאותו של המשלח בעת השליחות.

אלא שאפילו בדרגה הגבוהה ביותר של השליח (יש שלוש דרגות בשליחות!),

לא רק ביצוע פעולה לבד (הדרגה הנמוכה ביותר של שליח)

ואפילו לא מעשה שנחשב למעשה המשלח בלבד (הדרגה הבינונית של שליח),

אלא אף אם השליח נעשה מציאות המשלח (הדרגה הגבוהה ביותר של שליח),

עדיין השליח והמשלח הם שני בני אדם!

כי השליח הוא כמות המשלח רק בדבר השליחות ולא בעניינים אחרים.

בניגוד לכך, עבד אינו מציאות בפני עצמו כלל.

כל מציאות העבד היא מציאות האדון, ומה שקנה העבד קנה רבו.

כי עבד מלכתחילה הוא רכושו וקניינו של האדון ואינו מציאות כלל לעצמו.

מה שאין כן שליח, כי אף שמתבטל למשלח בעת שליחותו, עדיין יש מקום למציאותו.

יהודי צריך להיות בדרגת עבד – בדרגת "בהר"

התבטלות אמיתית אינה סתירה להתנשאות ולתוקף,

שאין זו התנשאות של מציאות האדם אלא של אלוקות.

יהודי הוא בבחינת "עבד מלך מלך", שאין לו מציאות משלו אלא מציאות המלך.

אם כן, תכלית ההתבטלות היא להיות בלי תחושה של מציאות עצמית;

לכן הפרשה נקראת רק בהר.

שלוש דרגות בהתבטלות: "סיני" "בהר סיני" ו"בהר"

ראשית העבודה היא: סיני – התבטלות ללא התנשאות,

כי עדיין אי אפשר להגיע לתוקף של קדושה.

אם תהיה התנשאות בשלב הראשון של ההתבטלות היא תהיה רק של הישות העצמית,

בדומה לשליח בדרגה הנחותה שהוא מציאות לעצמו,

ומתבטל רק לעשות את הפעולה של המשלח.

אופן נעלה יותר הוא הר סיני.

מאחר שכבר יש לאדם התבטלות פנימית אלא שטרם הקיפה את כל מציאותו,

הוא עדיין מרגיש את התבטלותו, ואפשר עדיין להבחין בין השליח למשלח,

(אף שהמעשה שלו נחשב למעשה המשלח והוא נעשה כמשלח),

שאז אמנם התוקף אינו שלו והוא אכן מגיע לתחושת הר;

בכל זאת הוא צריך להגבלה של סיני,

להתבטלות בדרגת הר סיני ששומרת עליו מהרגשת ישות והתנשאות עצמית.

אולם כשההתבטלות מושלמת בדרגה הגבוהה ביותר – בהר,

אין צורך להדגיש שזה סיני אלא רק בהר,

כי אז ברור שיש רק אלוקות ואין מציאות אחרת.

תוקף היהודי בחינת בהר היא הדרגה הגבוהה ביותר השייכת לכל יהודי.

כל יהודי נדרש לעשות עבודתו בעולם בתוקף של הנפש האלוקית!

כי כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש! חלק מהעצם!

לזה דרוש התבטלות נעלית המונעת את האדם מן הרע.

נשמות ישראל לא נשלחו לגלות ולא לשעבוד מלכויות,

שום אדם בעולם אינו יכול להזיז יהודי משמירת תורה ומצוות.

אמנם אין להתגרות בגוי, ודינא דמלכותא דינא,

אולם בענייני יהדות יהודי הוא מלך – "עבד מלך מלך",

ובתוקף של מלך אסור לו למחול על כבודו,

כי אין זה כבודו שלו אלא כבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

וכמו שהודיע לנו הקב"ה בתורתו הקדושה שהוא שוכן בתוכנו ("ושכנתי בתוכם").

הקשר בין "בהר" ל"בחוקותי"

ואכן אין סתירה בין "בהר" – התנשאות, לבין "בחוקותי" – התבטלות,

כי התנשאות זו היא תוצאה של התבטלות אמיתית, שאין בה מקום למציאות עצמית.

מלכתחילה, העבד הוא מציאות האדון ללא שום כפיה,

ואין לו רשות להרהר בשכל (בהבנה והשגה) אחרי החוקים שנדרש לקיים.

מותר להתבונן בחוקים (לא רק ב"משפטים" ו"עדות" המובנים על פי שכל) ולבארם,

אלא שאין להרהר אחריהם, כשם שאין להרהר אחר רבו ולא אחר השכינה.

מכאן שחוקים לא רק שאינם נחותים ממשפטים ועדות אלא נעלים מהם.

"חוקה" מלשון "חקיקה" – התבטלות כלפי הקב"ה באופן של "חקיקה",

כי אין דבר בלעדי ה'! – אין שום מציאות מחוץ לאלוקות!

כשם שאותיות החקיקה הן חלק מהדבר שעליו חקוקות,

כך מציאות האדם אינה סותרת את התבטלותו לאחר שנעשה מציאות של אלוקות,

שאין היא המציאות הפרטית שלו.

ואף שבעבודה כזו של יהודי אין הוא מצפה לשכר,

שאין הוא עושה את המצוה למען עצמו ולתועלתו,

אלא רק כדי לגלות את הטוב האלוקי;

בכל זאת הוא מקבל שכר כחלק בלתי נפרד מן העבודה – באופן של חקיקה,

שהרי הקב"ה הוא תכלית הטוב, ומצוותיו מביאות עמהן ממילא את השכר,

ברכה גשמית שתכליתה ברכה רוחנית.

יהי רצון שנזכה לקיים תורה ומצוות מתוך קבלת עול באהבה ובשמחה,

ונזכה לכל הברכות כפי שהובטחנו בתורתנו הקדושה,

עד לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

(על פי ליקוטי שיחות כב מעובד עמ' 178-185)