פרשת תרומה – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ט שבט ה׳תשע״ד
פרשת תרומה עוסקת במשכן. במקדש מאיר שם הוי’ ממש בדוגמת הארת זיו השכינה בגן עדן. וכמו בגן עדן גם במקדש יש השגת מהות אלוקות. שלכן במקדש יש מצות ראיה – “כשם שבא לראות בא ליראות”.
מאת שולמית שמידע
את הבניין

תכלית יציאת מצרים גילוי ה’ במתן תורה

באהבת ה’ הגדולה והנפלאה לעמו ישראל יורד הקב”ה למצרים

– ערוות הארץ, תכלית השפלות והטומאה –

ומוציא את נשמות עם ישראל מכור הברזל (הסטרא אחרא),

כדי לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש, (והוא ושמו אחד).

ולאחר שעם ישראל מתעדן שלושה ירחים,

הוא נותן לבניו את התורה, שעד אז היתה חמדה גנוזה.

הקב”ה יורד על הר סיני, מחבר עליונים ותחתונים,

ומדבר עם עם ישראל פנים בפנים בלי שום אמצעים ולבושים.

אז מאיר שרש נשמתם בתוך הנשמה שבגוף.

וכשהנשמה שבגוף מתעלה ומרגישה את אשר מרגישה הנשמה בשרשה,

היא חשה את אחדות ה’ האמיתית.

 

הקושי לקבל את גילוי ה’

אבל גילוי זה של “וירד ה’ על הר סיני” – כשאור אין סוף ברוך הוא בגילוי ממש למטה,

אינו נקלט ב”התיישבות” – עם ישראל אינו יכול לסובלו בתמידות,

זהו אור נעלה ביותר שהכלי (גופם) אינו מוכן לקבלו,

ועל כל דבור פרחה נשמתם.

גם המציאות הגשמית מתבטלת ממציאותה, כי אינה יכולה להכיל אור אין סופי.

העולם מזדעזע…

 

רק משה רבינו שנשמתו מחכמה דאצילות, אינו מתקשה לקבל גילוי זה,

כי עיקר גילוי אור אין סוף באופן זה של פנים בפנים הוא בחכמה עילאה.

מה שאין כן, ששים ריבוא נשמות ישראל, שרק שרשם בחכמה דאצילות,

מתקשים לקבל גילוי זה.

 

תכלית המשכן לזכות בגילוי ה’ בפנימיות

על כן, כדי שיאיר היחוד העליון וייקלט בכחות הפנימיים של עם ישראל,

כדי שיתגלה היחוד העליון בפנימיות הנפש,

ציוה הקב”ה לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת השכינה.

וכמו שנאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.

 

במקדש מאיר שם הוי’ ממש בדוגמת הארת זיו השכינה בגן עדן.

וכמו בגן עדן גם במקדש יש השגת מהות אלוקות.

שלכן במקדש יש מצות ראיה – “כשם שבא לראות בא ליראות”.

זוהי תכלית בניית המשכן שיהיה האלוקות בגילוי ובאופן פנימי.

שתהיה השראת השכינה בדומה לגילוי האלוקי במעמד הר סיני.

 

היתכן שהבית הגשמי יהיה כלי לאלוקות?

לכאורה, איך זה יתכן?… –

“האמנם ישב אלקים על הארץ,

הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה”…

הרי הקב”ה “הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו”,

ואיך המשכן הגשמי והמוגבל יכול להיות כלי לאלוקות?

אלא שזהו רצון ה’, לצמצם שכינתו בין בדי הארון –

 

יש לו כח בגבול כשם שיש לו כח בבלי גבול,

כי הוא שלימות הכל, והוא כל יכול…

 

אמנם כבר בתחילת הבריאה –

“עולם על מילואו נברא”, ועיקר שכינה בתחתונים היתה.

אלא שבעטיו של חטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם,

ולכן העולם לא היה כלי לאלוקות בהתגלות.

אמנם האבות “קיימו את התורה עד שלא ניתנה”,

אבל רוחניות וגשמיות היו רחוקות זו מזו – עליונים היו נפרדים מתחתונים.

הקדושה לא התחברה עם החומר הגשמי.

הרוחניות לא התבטאה ולא נקלטה בגשמיות באופן פנימי ויסודי.

רק במתן תורה סרה הזוהמא, ושוב עליונים ותחתונים מתחברים.

תורה ומצוות יכולים לחדור בדברים גשמיים בפנימיות.

 

נסיון חטא העגל

אבל הקב”ה “נורא עלילה על בני אדם”…

משה רבינו נעלם מעיני ישראל בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה,

“וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר” –

עם ישראל נתקף בפחד

וטועה לחשוב שהרועה הנאמן עזב את צאן מרעיתו,

עם ישראל אינו עומד בנסיון וחוטא בחטא העגל.

 

תרומת מחצית השקל תיקון לחטא העגל

חטא העגל הוא מסוג חטא עץ הדעת,

והוא מעורר מחדש את זוהמת חטא עץ הדעת בכל העולם.

חטא העגל מצריך תיקון הבא על ידי בניית המשכן –

“ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם”,

וקודם כל על ידי תרומת מחצית השקל.

מחצית השקל הוא ממון יחיד ההופך לממון ציבור, וממנו קונים קרבנות ציבור.

זהו התיקון לחטא העגל.

“זה יתנו”, “זה” – לשון התגלות!…

(כל אחד ואחד מראה באצבעו, ואומר: “זה א-לי”).

על ידי מחצית השקל ועבודת הקרבנות

מסירים את הזוהמא וממשיכים גילוי אלוקות בעולם.

 

המשכן תכלית הכוונה לעשות לו ית’ דירה בתחתונים

עשיית המשכן היא יסוד ותכלית הכוונה של בריאת העולם הזה

ואף של כל סדר ההשתלשלות.

שהרי תכלית הכוונה היא לעשות לה’ ית’ דירה בתחתונים.

לו – לעצמותו, שבו יתגלה ה’ בכל עצמותו.

כמו שהאדם מתגלה בביתו, כביכול.

 

“ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם”,

זהו ציווי כללי ונצחי בכל הזמנים ובכל המקומות.

(“כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם”).

“בתוכו” לא נאמר, אלא “בתוכם” – בתוך כל אחד ואחד.

בכל הדברים שאדם עושה, דבר קטן או גדול,

דבר קדוש כמו לימוד תורה וקיום מצוות,

או להבדיל, דברי הרשות כמו אכילה ושתיה…

כל דבר בבית, בעבודה או ברחוב צריך להפוך למשכן ומקדש לה’,

עד שה’ יוכל לומר: “ושכנתי בתוכם”.

 

“תרומת מחצית השקל” אינה התרומה היחידה.

עם ישראל מתבקש לתת גם “תרומת אדנים” ו”תרומת המשכן”.

ועם ישראל הוא עם נדיב ומוכן לתת את כל אשר לו.

(כך “טבעה של אומה זו, נתבעים לעגל ונותנין, נתבעים למשכן ונותנין”).

 

כל יהודי הוא זהב

בבניית המשכן עם ישראל עושה תיקון לחטא העגל.

הכסף והזהב כמו כל דבר בעולם נוצרו לקדושה בלבד.

“וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת”.

“לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא?

בשביל המשכן!”

כל אחד מישראל מצווה לתרום למשכן מממונו,

כל אחד לפי נדבת לבו .

 

ולמה התורה מתחילה בזהב ולא בנחושת,

למה לא מן הקל אל הכבד – נחושת, כסף וזהב?

בודאי כסף ונחושת יש יותר מזהב.

וגם לצורך המשכן יש צורך בכסף ונחושת יותר מזהב.

ואף כי עם ישראל יצא ממצרים בשלל רב,

בכל זאת לא היתה יד כולם – דל ועשיר – בשוה…

אף על פי כן התורה מקדימה זהב לכסף ונחושת.

 

ללמדנו שכל יהודי הוא “זהב” בעצם.

כל יהודי הוא יקר וחשוב כל כך,

עד כדי כך שמאוחד עם ה’ ויכול לבנות לו בית מקדש.

לכן ה’ מצוה את כלל ישראל – אנשים, נשים וטף,

ולאו דוקא אנשים מיוחדים, נעלים וחשובים ביותר, הפועלים לשמה,

להקים בית גשמי בו ישכון ה’, שזהו דבר פלא ממש!…

 

זהו החידוש הנפלא שפעל מתן תורה בעם ישראל.

במתן תורה הקב”ה פונה לכל יהודי ואומר לו: “אנכי ה’ אלוקיך” –

במתן תורה נוצר מצב שלכל יהודי יש קשר עצמי עם הקב”ה,

יהודי בעולם הזה – נשמה בגוף – קשור לה’ קשר בלתי נפרד.

כל יהודי אוהב בפנימיותו את הקב”ה וחפץ לעשות רצונו באהבה,

(אפילו אם בחיצוניות אין זה נראה כך).

כל יהודי מאוחד עם הקב”ה, שלכן עבודתו היא לשמה.

לכן כל יהודי יכול לבנות את בית המקדש!

זהו כוחו של יהודי…

שיכול לגרום שגם העולם הזה יהיה מקום מוכן ומתאים לגילוי כבוד ה’.

 

מכאן גם שכל יהודי צריך להיות עשיר ברוחניות

ואף בגשמיות כפשוטו ממש.

עד שהדבר הראשון שבנכסיו יהיה זהב.

ובאמת יהודי עשיר בפועל ותפקידו רק לגלות את זה.

ובפרט שאנו עומדים ממש על סף הגאולה, וכבר סיימנו את כל העבודה,

ברור שצריך להשתדל להיות עשיר ברוחניות – בתורה ומצוות,

וגם בגשמיות!…

כדי להדר במצוות ובמיוחד במצות הצדקה,

וכדי שנוכל להמשיך לעבוד את ה’ במנוחת הנפש ומנוחת הגוף,

ובעיקר בשמחה!…

 

מעלת העשירות שלנו מתגלה בחודש אדר

מעלת העשירות של עם ישראל מתגלה במיוחד בחודש אדר,

שבו עם ישראל מרבים בשמחה ומזלם בריא,

אמנם “אין מזל לישראל”. יהודי הוא מעל הטבע!…

לכן ביכולתו על ידי תפילה וכו’ לשנות את מזלו.

אבל גם בלי צורך במאמץ ובשינויים,

מזלו של היהודי בחודש אדר עומד בתוקף ובמצב של “בריא”.

בחודש אדר מתברכים ישראל בברכות מיוחדות.

וכשיהודי שמח הוא מוסיף חיות במעשיו –

בכל פעולה שהוא עושה עם עצמו ועם זולתו.

 

השמחה בחודש אדר צריכה להיות באופן דמוסיף והולך,

כמו בשמחת נישואין שבכל יום צריכים להיות פנים חדשות,

שעל ידי זה נעשית שמחה באופן חדש,

עד לשמחה הפורצת את כל הגדרים וההגבלות.

ואכן כל יהודי צריך לפעול שמחה על עצמו על בני ביתו ועל כל סביבתו.

 

יהי רצון שמיד ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלימה,

ואז תהיה שלימות השמחה –

“אז ימלא שחוק פינו”…

 

פרסום תגובה חדשה

test email