פרשת בא – בא אל פרעה

הקראת כתבה
יום רביעי א׳ שבט ה׳תשע״ד
בפרשת בא עם ישראל מסיים את תפקידו בבירור ניצוצות הקדושה במצרים – ערב רב של נשמות גרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות… “וינצלו את מצרים”… עשאוה “כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים”… ובשבירת וביטול הקליפה שאי אפשר לבררה ולהעלותה לקדושה. ומכאן עם ישראל יוצא לרשת את ארץ ישראל – “ארץ שרצתה לעשות רצון קונה”.
מאת שולמית שמידע
מפל

פרעה מתחנן: קומו צאו מתוך עמי

גאולת ישראל ממצרים תופסת תאוצה –

מכות המצרים מגיעות לשיאן במכת בכורות.

“ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת”…

פרעה מלך מצרים קם בבהלה בחצות הלילה (שלא כדרך המלכים)

הוא מטלטל את עצמו ומחזר על בתי עבדיו ומעמידם…

מחזר על פתחי העיר וצועק: היכן משה שרוי?… היכן אהרון שרוי?…

ובכניעה גמורה לפני משה הוא מבקש:

“קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה’ כדברכם”…

ובפחד מות הוא מתחנן: “וברכתם גם אותי”.

עם ישראל נושא חן בעיני המצרים ומנצל את מצרים:

“וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות,

וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים”.

עד לתכלית הניצחון: “בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים”…

 

בא אל פרעה

כהקדמה לגאולה והתחלתה בפועל ה’ אומר למשה “בא אל פרעה“.

משה רבינו, הנבחר מכל מין האדם, רבן של נביאים,

מזדקק כביכול לפרעה שנמצא בשיא התוקף.

עד שפרעה אומר לו: “לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות”…

 

פרעה מתחכם לעם ישראל להאבידם, ושם עליהם שרי מסים “למען ענותו בסבלותם”…

הוא אינו נרתע לא מה’ ולא ממשה עבדו…

אינו מתרגש מאותות ומופתים… ואינו מפחד ממכות…

גם לעצת עבדיו הנכנעים ומתחננים: “שלח את האנשים ויעבדו את אלוקיהם” אין הוא נשמע.

עד לזעקת ה’: “עד מתי מאנת לענות (=להיכנע, להיות עני ושפל רוח) מפני”?…

פרעה הרשע, “התנים הגדול”, שרש ומקור הקליפות – שיא הישות, שיא הקליפה.

ששום דבר אינו מרתיע אותו – “מי ה’ אשר אשמע בקולו”?…

המדבר גבוהה גבוהה: “לי יאורי ואני עשיתיני”…

מדוע משה צריך לילך אליו?… ומדוע ה’ מתלוה אל משה?…

למרבה הפלא שורשו של פרעה הוא למעלה מעלה גבוה מאוד מאוד.

 

כל דבר בעולם אפילו היפך הטוב והקדושה יש לו שורש למעלה בקדושה,

ושורשו בקדושה הוא עניינו האמיתי.

רק כשיורד בסדר השתלשלות בריבוי מסכים, פרסאות, העלמות והסתרים,

הוא נראה למטה היפך הקדושה, עד לשיא הקליפה כמו אצל פרעה.

 

משה יודע שפרעה רשע זה בשורשו הוא אור גדול…

“בית פרעה” הוא מקום שממנו מתגלים כל האורות בלי מדידה והגבלה,

משה ששורשו מעולם התוהו, כליו מועטים, ואינו יכול לקבל את כל האורות,

(משום כך הוא גם “כבד פה וכבד לשון”…)

הוא חושש להיכנס לבית פרעה דקדושה ולקבל את מדרגת פרעה שבקדושה.

הוא חושש שכנברא מוגבל לא יוכל לקבל את הגילויים הנעלים של עצמות ה’ ית’.

אין לו בעיה להגיע לדרגות נמוכות יותר בקדושה אותם הוא יכול לקלוט.

אין לו בעיה להגיע ליאור כדי לדבר עם פרעה אף שגם שם יש דרגת קדושה,

אבל לפנימיות פרעה המושרש ב”שורשין עילאין”,

“דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין ” – אורות ללא מדידה והגבלה,

גילוי מצד עצמותו ית’ שלמעלה מגדר אור – אין הוא יכול להגיע.

פרעה מאיים עליו בצדק: “השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות!”.

ומשה מאשר: “כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך”…

 

אבל הקב”ה הנושא הפכים וכל יכול מציע למשה: “בא אל פרעה” – לא לבדך אלא יחד אתי.

ואכן הקב”ה מוליך את משה אל הפנימיות והעצם של קליפת פרעה,

חדרים לפנים מחדרים כדי “לאגחא ביה קרבא” – כדי לכבוש אותו ולבטלו מכל וכל.

הפגישה עם פרעה ביאור כאשר הוא יוצא המימה אינה מספיקה,

צריך להגיע אל ביתו של פרעה – אל ארמונו ואל היכלו,

ובארמון המלך גופא בחדרים הפנימיים ששם עיקר דירתו, שם תוקף גאוותו.

תוקף כזה אין לו תקנה אלא שבירה…

כדי לשבור את תוקפו וגאוותו צריך לפגוע בעיקר מציאותו – בתוכיותו ובפנימיותו,

וממילא כל הדברים הטפלים מתבטלים.

הכח לשבור ולבטל את הקליפה אינה אלא ביכולת הקב”ה (“אני ולא אחר”).

כח זה ניתן למשה…

על ידי השבירה והביטול דפרעה דלעומת זה – (“בא אל פרעה”… “לאגחא ביה קרבא”)

נעשה “בא אל פרעה” דקדושה (“בית פרעה” – “ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני’ כל נהורין”).

זהו שלב חשוב ועיקרי ביציאה והגאולה ממצרים –

כאשר נשמה בגוף יכולה לקבל את כל הגילויים הגבוהים ביותר.

זוהי הכנה חשובה לביטול המחיצה בין עליונים לתחתונים שתהיה בשלימות במתן תורה.

 

ממה חשש משה?

אמנם משה עצמו בדרגתו הגבוהה היה יכול לקבל את  הגילוי הנעלה מפרעה,

אבל הוא חשש איך העולם ונשמות בגופים יקבלו אור נעלה זה.

אלא שהקב”ה, ששם פה לאדם ונתן למשה כלים רחבים שיוכל לדבר כראוי,

נתן לו גם את כח העצמות, שגם הכלי של נשמה בגוף יוכל לקבל בפנימיות

את הגילויים הנעלים של עצמותו ית’.

זהו החידוש כאן, שנברא מוגבל מתאחד עם מהותו ועצמותו של ה’ ית’ –

זוהי ההכנה לגאולה ממצרים שתכליתה הוא מתן תורה…

 

“בא אל פרעה” מופנה לניצוץ משה שבכל יהודי

תורה ומצוות הם רצון ה’ וחכמתו שלמעלה מהגבלות,

לכן צריך לפעול שגם נשמות בגופים מוגבלים בעולם הזה הגשמי יוכלו לקבל תורה

עם כל הגילויים הנעלים שבזה.

זוהי תכלית בריאת העולם וכל סדר ההשתלשלות,

שגם בעולם המסתיר וגם בנשמה בגוף יהיה גילוי העצמות.

 

זוהי תכלית בריאתו של כל יהודי המחייב את סדר עבודתו הפרטית.

“לפיכך נברא אדם יחידי… כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם”.

“את העולם נתן בלבם” – כל אדם הוא “עולם קטן” (שבשבילו נברא העולם).

כל ענייני העולם תלויים ונעשים תחילה בלבו של היהודי (על ידי עבודתו) –

והתכלית היא ש”כל מעשיך יהיו לשם שמים”… ו”בכל דרכיך דעהו”…

אלא שבכל אחד ואחד קיים “מצרים” ו”בבל” שמצרים לו ומבלבלים אותו,

והקב”ה פונה לניצוץ משה רבינו שיש בכל יהודי ואומר לו “בא אל פרעה” –

בוא אל אותו מקום שיש בו שיא התגברות הלעומת זה “לאגחא בו קרבא”– להכחידו ולבטלו,

שאז ממילא מתבטלים כל הדברים השליליים הטפלים.

והקב”ה האוהב את בנו בכורו “בני בכורי ישראל” – “כי נער ישראל ואוהבהו”,

“בכל צרתם לו צר”, ולמעלה מזה: “עמו אנכי בצרה”.

הוא בכבודו ובעצמו (“הוא ולא אחר”) מסייע ליהודי ומבטל את תוקף הקליפה,

“שאלמלא הקב”ה עוזרו מי יכול לו?”…

 

עם ישראל יוצא ממצרים לאחר שסיים תפקידו שם

עם ישראל מסיים את תפקידו בבירור מצרים.

הן בבירור ניצוצות הקדושה במצרים –

ערב רב של נשמות גרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות…

“וינצלו את מצרים”… עשאוה “כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים”…

והן בשבירת וביטול הקליפה שאין לה תקנה ואי אפשר לבררה ולהעלותה לקדושה.

הקב”ה מקיים הבטחתו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים.

עם ישראל, בבת עינו של הקב”ה, יוצא מ”ארץ לא להם”, ממצרים “ערות הארץ”,

כדי לרשת את ארץ ישראל – “ארץ טובה ורחבה”, “ארץ אשר תמיד עיני ה’ אלוקיך בה”.

כדי להפוך “ארציות” ל”ארץ שרצתה לעשות רצון קונה”.

 

מדוע אסור לשכוח את היום שיצאנו ממצרים?

אבל את היום שיצאנו ממצרים אסור לשכוח לעולם.

ומזכירים את יציאת מצרים בכל יום ואפילו בלילה

(“למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך“).

ו”בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים”.

כי היציאה ממצרים אינה עניין חד פעמי שהתרחש לפני אלפי שנים.

בכל יום ויום הקב”ה מוציא אותנו ממצרים,

על ידי שמוציא אותנו מן המיצרים והגבולים ומקרב אותנו אליו כל הזמן.

כמו שיש מצרים למטה כך יש מצרים ברוחניות למעלה –

עבודה רוחנית יומיומית בגוף ובנפש האדם.

ויציאת מצרים בעבודה הרוחנית אינה רק היציאה מהמיצרים של ה”לעומת זה”,

היציאה ממצרים צריכה להיות גם מהמיצרים של קדושה.

מיצרים של קדושה?… מה הם?…  ואיך יוצאים מהם?…

כידוע, “מוח שליט על הלב!” – המדות נמשכות ומתגלות מן המוחין.

אמנם השכל קר ושקט ומדות הלב הן חמות ורועשות…

אלא שמיצר הגרון הוא הממוצע המחבר בין המוחין למדות ומהפך שכל למדה,

וכשהשכל עובר מן המוח אל הלב הוא פועל הפסק וצמצום בהשכלה.

כשאור ההשכלה (עומק החכמה ורוחב הבינה ועומק הדעת) מסתלק,

נשארת בלב רק המסקנה (ה”בכן”) שבשכל, ממנה מתהוות המדות.

מהות השכל הופכת למהות המדות על ידי הממוצע מיצר הגרון –

הגרון הצר המצמצם ומפריד בין הראש ללב מסייע לגילוי המדות.

הצמצום מאפשר גילוי והתהוות התפעלות המדות.

וכשמתבוננים בגדולת ה’ מעוררים אהבת ה’ ויראתו אבל בצמצום.

 

אלה הם מיצרים של קדושה,

כשרק חיצוניות הלב (רצון תחתון) שלמטה מהשכל מקבל מהמוחין (ההתבוננות שבשכל),

מכאן שהמוח שליט רק על חיצוניות הלב הנמשך מהשכל.

אבל פנימיות הלב (רצון העליון) היא למעלה ממוחין (חכמה).

והראיה שגם המוח מקבל דם וחיות מן הלב.

ואכן פנימיות הלב (הרצון העליון) אינו נמשך מהשכל כלל והוא למעלה מהשכל –

פנימיות הלב הוא רעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת המושג ומושכל,

רעותא דלבא אינה נובעת מהתבוננות כלל.

רעותא דלבא היא הנקודה העצמית שבנפש שלמעלה מגדר כוחות,

היא בחינת אלוקות שבנפש המתגלה בבחינת יחידה שבה והיא נאחזת בלב.

 

כדי לבטל את המיצרים…

יש לעורר את אור פנימיות המוחין (מוחין דגדלות), שיאיר במדות כמו שהוא במקומו,

ולמעלה מזה, צריך לעורר את המוחין דגדלות שיגלו את המצפונות שבמדות,

ויאירו את פנימיות המדות עד שרשן שהוא למעלה גם משרש המוחין,

שלכן בחינת היחידה שבנפש שורה דוקא בלב ולא במוח –

זוהי יציאת מצרים דקדושה.

וזהו “בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי’ מארץ מצרים,

ליל שימורים הוא להוי’ להוציאם מארץ מצרים”

מוחין ומדות הם בערך זה לזה: מוחין – יום, ומדות – לילה.

על ידי גילוי תוקף המוחין בבחינת גדלות ופנימיות נעשה “ליל שימורים” –

מתגלה תוקף המדות, הלילה נהפך ליום,

ועל ידי זה נמשכת תוספת אור בשם הוי’…

זוהי יציאת מצרים ברוחניות.

ומיציאת מצרים ברוחניות תהיה יציאת מצרים בגשמיות.

מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות בקיום תורה ומצוות (שנתלבשו בדברים גשמיים),

מבררים את הניצוצות ומעלים אותם לקדושה, ושוברים ומבטלים את כל ענייני ה”לעומת זה”.

עד שנזכה לתכלית השלימות  בעבודתנו, “כמצוות רצונך” –

קיום המצוות בארץ ישראל בצותא עם הקב”ה, ולא “כבנים שגלו מעל שולחן אביהם”.

וכשניכנס לארץ – “פלטרין של מלך” – ניכנס חדר לפנים מחדר,

בירושלים עיר הקודש, בבית המקדש ובקודש הקודשים

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו – גאולה נצחית שאין אחריה גלות.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email