והוי שפל רוח בפני כל האדם

אדמו"ר הזקן ממשיך לתת עצות והדרכות לבינוני, כדי להתגבר על כל המונעים והמפריעים לו בעבודת ה', על ידי חשבון נפש פנימי ונוקב עם עצמו. ואם בפרק הקודם הציע אדמו"ר הזקן לחוטא להתבונן במעשיו, ולבחון את מעמדו ומצבו בינו לבין עצמו, בפרק זה הוא מציע לו לבחון את עצמו ואופן עבודתו ביחס לאחרים, ואז יגיע למסקנה שהוא גרוע אפילו מקל שבקלים.

אם כן, העצה השניה להינצל מטמטום הלב היא: והוי שפל רוח בפני כל האדם (אבות ד י) – שצריך להיות ענו ושפל מאד לפני כל אדם ואדם. שפלות רוח היא דרגה שונה מענוה. בענוה מכיר האדם במעלותיו, אך אינו מחזיק טובה לעצמו. בשפלות הרוח האדם מכיר בחסרונותיו ועל כן משפיל הוא את עצמו. דהיינו, לא רק שאינו משפיל את חברו, לא רק שמכבד את חברו, אלא מרגיש שפל ממנו. מדת שפלות הרוח עוזרת לאדם להינצל מטמטום הלב, כי ברגע שאדם ניצל ממדת הגאוה ומגסות הרוח של הסטרא אחרא, הוא יכול לפתוח לבו לעבודת ה'.

וידוע הסיפור שאדמו"ר הזקן נתן דוגמא מוחשית לקיום ציווי זה של והוי שפל רוח בפני כל האדם:

פעם אחת נכנס אל אדמו"ר הזקן אדם שעבר על כל מצוות התורה כולה, ואדמו"ר הזקן התאמץ והתייגע בכל כחו לקיים מה שנאמר: והוי שפל רוח בפני כל האדם ממש (אבות ד י); עד שמצא שבעה דברים, שעבריין זה טוב ממנו, וכל כך שמח והתרגש על שקיים מאמר חז"ל.   

אדמו"ר הזקן מדגיש: והוי שפל רוח בפני כל האדם ממש  -הדגש על המלה כל, שזה כולל גם את הקל שבקלים. ולמה צריך אדם להשפיל עצמו לפני קל שבקלים? כי אפילו קל שבקלים טוב ממנו, שהרי הבינוני נמצא במקום אחר והקל שבקלים נמצא במקום אחר – מקומו הגשמי והרוחני של הקל שבקלים גורם לו לחטוא… וכל אדם צריך להתקדם בעבודת ה' ממקומו, ואם כל אחד ממקומו לא מתאמץ מספיק להתקדם, אשמתו של מי גדולה יותר? לא של מי שיודע תורה ורוצה בקרבת ה'?!…

לא די בזה אלא: והוי של רוח בפני כל האדם (אבות ד י). שאדם – הכוונה לעם ישראל, אתם קרויים אדם (יבמות ס"א רע"א), אולם האדם – בה"א הידיעה, כולל גם את הנכרי. צריך להיות שפל גם בפני הנכרי, כי הנכרי עושה את תפקידו.

והעיקר, שצריך להיות שפל רוח באמת לאמתו – שלא ישפיל אדם עצמו רק בחיצוניות התנהגותו, על ידי שמכבד את זולתו; אלא שירגיש באמת שחברו נעלה ממנו, ואילו הוא שפל מזולתו. זהו ציווי מהתורה, והתורה אמת ודורשת אמת, שכך הוא צריך להרגיש בפועל ממש.

אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו

ועל זה אמרו חז"ל: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב ד) – אם ראית את חברך שנכשל בעבירה, אל תדון אותו, עד שתגיע למקומו. וכמה סיבות למה אין לדון אותו:

א. כדי שלא תזיק לו בבית דין של מעלה.

ב. כדי שלא תגרום לעצמך לשנוא אותו.

ג. כדי שלא ידונו אותך, כפי שאתה דן אותו. ומה שנוגע לענייננו, שיתכן שאילו היית במקומו, מצבך היה שונה לגמרי, ואולי הוא ברמה גבוהה משלך.

מקומו הגשמי – סביבתו, ומקומו הרוחני – מדרגתו ותכונותיו. הם שגורמים לאדם לחטוא.

סביבתו – אם הוא מסתובב הרבה בשוק לרגל עסקיו, וגם בשעה שאינו מסתובב בשוק הוא מיושבי קרנות, ורואה דברים המפתים אותו לחטוא, שקשה לו להתגבר עליהם, מכיון שהעין רואה הלב חומד. ובמיוחד שחנוונים ועמי הארץ הם מיושבי קרנות בגלל פרנסתם, לכן הם משכימים לדברים בטלים. בניגוד לכך, בעל בית רגיל, שיושב רוב היום בבית, יצרו אינו בוער כל כך, כי אין לו הנסיון של מי שמתהלך הרבה בשוק.

רמתו הרוחנית – יש מי שיצרו בוער כתנור בוער של אופה, שזוהי גם אש חזקה וגם בוערת ללא הפסק. ויש בכך רמות שונות, יש מי שיצרו דומה לבהמת בקר – שור נוגח וכד', ויצרו בוער כאש. ויש מי שיצרו דומה לבהמת צאן – אמנם הוא מעורר רחמים בקולו, שאינו כעסן; אך הוא בעל תאוה. אם כי יכול להיות אדם שמסתובב הרבה ברחוב, ואף על פי כן, אין לו יצר הרע מחומם ובוער, כי אין היצר שוה בכל נפש (כמו שמבואר בליקוטי תורה ויקרא ב ד). וכמו שמפרש הבעל שם טוב את המשנה: איזהו גבור? הכובש את יצרו – יצרו, הוא היצר המיוחד שלו; שלכל אחד איכות ורמת יצר שונה מחברו. ולפי יצרו, כך הן תאוותיו, גודל הנסיון שהוא עומד לפניו, כושר התמדתו בלימודו, תכונות אופיו וכו'.

אם כי גם הקל שבקלים אשם בחטאיו. למרות שגם יצרו קשה יותר, וגם הוא מחויב ללכת בשוק ולהיות מיושבי קרנות, אין שום הצדקה לחטאיו, הוא נקרא רשע גמור, כי אין פחד אלוקים לנגד עיניו. אין הוא יכול לטעון, שלא יכול להתגבר על תאוותיו, ולא יועילו לו שום תירוצים ושום התנצלויות, כי עליו להתבונן בה' המביט בו בכל מעשיו ולירא מפניו, ומוח שליט על הלב. אלא שזה עניינו עם הקב"ה, ואסור לשום אדם להסתכל על קל שבקלים מלמעלה ולהאשים אותו, כי יתכן מאד שהוא בענייניו גרוע מקל שבקלים.

האם אתה (הבינוני) טוב יותר מקל שבקלים?

לא די לבינוני להיות שפל רוח בפני קל שבקלים, אלא שצריך להרגיש עצמו גרוע מקל שבקלים. משום שברמתו ובנסיבות שבהן הוא נתון, הוא עושה עבודה גרועה מקל שבקלים. כי מלחמת היצר של קל שבקלים קשה הרבה יותר משל הבינוני, וכמו נסיון קשה לוותר על כל מה שיש לו ואפילו כמו לוותר על חייו. לכן הבינוני צריך לבחון ולשקול את עצמו. הוא צריך לבחון את עבודת ה' שלו בכמותה ולשקול אותה באיכותה, לפי מקומו – מקום הגוף והנפש הבהמית. ולפי מדרגתו – מקום הנפש האלוקית. עיקר עבודתו של הבינוני צריכה להיות בועשה טוב. כגון: תפילה שתהא כולה בכוונה לידבק בה' ובכל יום מחדש, וכדברי ר' שמעון בן עזאי בספרי: בכל נפשך – אהבהו עד מיצוי הנפש (ספרי, ואתחנן ו ה).

מלחמתו של הבינוני היא מלחמה עם גופו ונפשו הבהמית שמתעצלים. כי בעצלותם מונעים את הכוונה בתפילה. לכן צריך להילחם בהם בכחות עצומים ובמלחמה עצומה. צריך לבטשם ולכתתם, לשבור אותם ולהשפילם עד שירגישו עצמם כעפר, כדי שלא יפריעו לנפש האלוקית. המלחמה עם הגוף ועם הנפש הבהמית צריכה להיעשות קודם התפילה – שחרית וערבית, שיש להתפלל בכובד ראש של חשבון נפש מתוך הכנעה ושפלות. [אדמו"ר הזקן אינו מזכיר כאן את תפילת מנחה, מכיון שההתבוננות בתפילת שחרית נותנת כח גם לתפילת מנחה. ועוד, שכל עניינה של תפילת מנחה היא לעזוב את כל עיסוקיו ולהתפלל, וזה עצמו הוא הכנה לכוונה של התפילה]. אם כי בדורותינו האחרונים קשה לעבור מכובד ראש שלפני התפילה  לשמחה הנדרשת בזמן התפילה – קשה לעבור מקצה לקצה בבת אחת; לכן יש לעשות את חשבון הנפש בקריאת שמע שעל המטה.

ובתפילה עצמה יש להתייגע יגיעת נפש – להתבונן היטב בגדולת ה' באומץ ובעומק, ויגיעת בשר – להילחם עם הגוף שלא יחשיך את אור קדושת הנפש, על ידי שיסיר ממנו את כל הטעם מענייני העולם (כמו שיתבאר באריכות בפרק מב). ואם אין הבינוני עושה יגיעה כזו, עדיין לא הגיע כלל לדרגת מלחמה עצומה ביצר, שנדרש מקל שבקלים. בקיצור, הוא גרוע יותר מקל שבקלים.

נוסף לתפילה נדרשת כוונה גם בברכת המזון, בברכות הנהנין ושאר ברכות על המצוות. וכמובן, צריך לעשות מצוות בכוונה, שמצוות צריכות כוונה – צריך לקיים מצוות לשם המצוה ולשמו של הקב"ה, שהמצוות הן אברים דמלכא – המצוות הן בחינת כלים לאור האין סוף, ועל ידי הכוונה ממשיכים לתוך הכלים את אור האין סוף, על כן צריך להתייגע בכוונה. ועיקר הכוונה במצוה הוא לעשות את רצון ה'.

עוד נדרש מן הבינוני לימוד תורה, שצריך להיות בעמל ויגיעה. הבינוני צריך ללמוד תורה הרבה יותר מטבעו, הרבה יותר ממה שהוא רוצה וחפץ ורגיל על ידי מלחמה עצומה עם גופו. וההדגשה היא, הרבה יותר מטבעו, ולא קצת יותר מטבעו. אמנם גם בקצת יותר מטבעו הוא נקרא עובד ה', אך אם הוא לומד מעט יותר מטבעו זוהי מלחמה קטנה מאד עם היצר, ואין לזה ערך ודמיון למלחמתו הגדולה והעצומה של הקל שבקלים, שאם אינו מנצח את יצרו נקרא רשע גמור. ועל כן הבינוני שאינו נלחם כל כך גרוע מן הקל שבקלים.

על הבינוני שאינו נכשל במצוות לא תעשה להבין, שאין הבדל בין בחינת סור מרע ובין בחינת ועשה טוב. אמנם הבינוני מקיים את כל המצוות, בכל זאת נדרש ממנו לעשות מלחמה עצומה, כדי להשתפר במצוות עשה. כי הכל הוא מצות המלך, הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא. הכל הם חוקי רצונך – חוקי המלך. ויתכן שהקל שבקלים התייגע מאד במצות לא תעשה אחת; ואילו הבינוני שעושה מצוות לא תעשה בקלות, לא התייגע מספיק במצות עשה אחת. לכן אי אפשר לדעת, מי באמת בטל לה' יותר, הבינוני או הקל שבקלים?… מי באמת מוותר על מציאותו בשביל רצון ה'?… ואולי דוקא הקל שבקלים, שעומד לפעמים בנסיונות קשים ביותר, הוא המוותר על רצונו ומציאותו; בניגוד לבינוני, שלא מוכן לוותר על מציאותו ורצונותיו, אף שדרגתו גבוהה יותר.

משלש הלשונות: המלך, קדוש ויחיד ומיוחד ברוך הוא למדים, שאפילו רק משום שהקב"ה מלך ומרומם, צריך לקיים את כל מצוותיו ללא שום הבדל. ומה גם שנוסף על כך הוא קדוש, שאין אצלו שום הבחנה בין קטן לגדול. ועוד, שהוא יחיד ומיוחד ברוך הוא, שלא שיך בו לחלק המצוות לקלות וחמורות.

הבינוני גם צריך לשים דגש מיוחד על עבודת ה' שבממון – עבודת הצדקה וכיוצא בה. ועל מצוות שאין בהן גדר וגבול, שתמיד אפשר להוסיף בהן, כמו אהבת ה', אהבת ישראל וכד'. ואף שהבינוני לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם איננו פטור מ"סור מרע" לחלוטין, כי לא יתכן שסר לגמרי מן הרע בכל מכל כל. [המלים: בכל מכל כל מתייחסות לשלשת האבות, והן מסמלות את שלשת הקוים, שכל אחד מהאבות מיוחד בה. אברהם אבינו – גמילות חסדים, יצחק – תפילה (עבודה), ויעקב – תורה].

אדמו"ר הזקן מביא דוגמאות לדברים שהבינוני יכול להיכשל בהם בדקות, ולכן צריך להילחם עם עצמו מאד: כגון, להפסיק באמצע שיחה נאה, אף שמדבר דברים מעניינים ומותרים, בגלל קדש עצמך במותר לך (יבמות כ א), וגם להפסיק לדבר בגנות חברו, אף אם זה גנאי קטן וקל מאד, ואף שהוא אמת, ואפילו אם הוא רק רוצה לטהר בזה את עצמו מאיזה חשד. אדמו"ר הזקן מביא דוגמה מהגמרא לסיפור על גנאי קטן וקל, שבא על ידי בנו של רבי, כדי לטהר את עצמו. הסיפור הוא על גט מקושר שהגיע לר' יהודה הנשיא (=רבי), וחיפש רבי את התאריך, וכשלא מצא אמר לו בנו רבי שמעון, שמא הוא נמצא בין הקשרים, וגם שם לא מצא. רבי חשב שבנו כתב את הגט, והסתכל עליו בבוז. אולם רבי שמעון אמר לאביו: לא אני כתבתי גט זה, אלא יהודה החייט כתב אותו. ואף שעבור יהודה החייט אין זה נחשב לגנאי, אמר רבי לבנו: "כלך לך מלשון הרע", שהיה בזה אבק לשון הרע, לשון הרע בדקות. די היה לר' שמעון לומר לאביו, שלא הוא כתב את זה.

הבינוני עשוי להיכשל במיוחד בלקדש עצמו במותר לו, לכן עליו להיזהר שלא להניח לתאוותו להשתלט עליו אף בדבר המותר. שהרי האסור – אסור, והמותר – מיותר. עניין זה – אף שהוא נראה קל – חמור הוא, כי התורה מצוה: קדושים תהיו (ויקרא יט ב). והתקדשתם… (ויקרא יא מד, כ ז), והרמב"ן אומר, שמי שאינו מקדש את עצמו במותר לו הוא נבל ברשות התורה (פירוש הרמב"ן לויקרא יט ב), דהיינו: שאוכל ושותה הרבה, ועוסק בעסקים כדי להרויח הרבה כסף, ושאר תאוות המותרות – דברים שהתורה לא אסרה, אך כדי שלא להגיע לדרגת "נבל ברשות התורה", יש להימנע מהם.

כתוב בתורה: והייתם קדושים (ויקרא יט ב), ויש מחלוקת בין הפוסקים אם זו מצוה דאורייתא או דרבנן. לדעת הפוסקים שזו מצוה דרבנן, הפסוק: והייתם קדושים הוא רק "אסמכתא" לכך. אדמו"ר הזקן אומר שזוהי מצוה דאורייתא; ולסוברים שזוהי מצוה מדרבנן, הוא מוסיף ומדגיש, שדברי סופרים חמורים מדברי תורה (סנהדרין פי"א מ"ג) – היינו, שאין להסיק מזה, שאין זה חמור כל כך. אדרבה, אם דברי תורה עושים מסך מבדיל בין החוטא לה' למעלה בעולמות העליונים, הרי שדברי סופרים עושים מסך מבדיל למטה, שמסתירים את אור השפע שלא ירד למטה.

מצוות שאדם דש בעקביו – דבר חמור

חוסר הזהירות של הבינוני נובע מכך שדברים כאלה אינם נחשבים אצלו עוונות, או מפני שדש אותן בעקביו (עבודה זרה יח א), או מפני רגילותו בהן. כידוע, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה… נעשית לו כהיתר (יומא פו ב). וגדול עוונו מנשוא. כי דוקא משום שנשמת הבינוני גדולה יותר, הנזק לנשמתו גדול יותר.

אשמתו של הבינוני גדולה יותר מפני שהוא יודע ספר – אם הוא בינוני העוסק במשא ומתן, וקובע עתים לתורה; הוא למד הרבה על גדולת ה' ועל המצוה לעשות רצונו, והוא חי חיים רוחניים. או יותר מזה, משום שהוא מחזיק בתורת ה' – אם הוא בינוני ההוגה בתורה כל היום. או עוד יותר גם מזה, היות שקרבת ה' יחפץ – אם הוא בינוני עובד ה', המתפלל כל היום. ולפי ידיעתו ודרגתו, בכל אחת משלש דרגות אלה, הוא מורד בה' ממש, כאשר אינו עושה את רצון ה' בדיוק; בניגוד לקל שבקלים שהוא מיושבי קרנות, שיצרו בוער כאש, ועושה מלחמה עצומה כדי לכבוש את יצרו. ומה גם שאינו יודע בדיוק מהו רצון ה', מהי קדושה, מהי מצוה, וגם אינו מודע לחומרת מעשיו וחטאיו. ועוד, שמצפים מתלמידי חכמים להתנהגות לדוגמא ולמופת, ואם אין הם עומדים בכך, הרי שאפילו בחטאים קטנים שלהם יש חילול ה' גדול – כר' אלישע בן אבויה – מורו של ר' מאיר בעל הנס המכונה "אחר", שידע את ה' ומרד בו (חגיגה טו א).

[שלש דרגות אלה של הבינוני מרומזות גם במלים: הקרב קרב אל ה' (עוסק במשא ומתן), ואל תורתו (יושב אוהל) ועבודתו (מתפלל כל היום)].

ולכן אמרו רז"ל על עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות (בבא מציעא לג ב), כי אין מחמירים אתם כל כך. ואילו על תלמידי חכמים נאמר, ששגגות נעשות להם כזדונות (בבא מציעא לג ב) – שאם נכשל בחטא בשוגג, הרי זה חמור כאילו חטא במזיד. וצריך תשובה עצומה, כי מודע לחומרת מעשיו. ולכן על הבינוני לבדוק עצמו בג' הקוים של תורה, עבודה וגמילות חסדים, שאם לא כן, אינו עדיף על קל שבקלים. וכאשר יעמיק במחשבתו בכל העניינים האלה יוכל לקיים את מצות חז"ל: והוי שפל רוח בפני כל האדם (אבות ד י), וגם יגיע ל"לב נשבר" השובר את הקליפה ואזי אור נשמתו יאיר.