"אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו".

פסוק זה הוא ראש וראשון לפסוקים שאומרים קודם ההקפות,

וכדוגמת הראש הכולל את כל אברי הגוף,

גם פסוק זה כולל את כל הפוסקים שאחריו.

לכאורה, היה ראוי לומר פסוק זה הקשור למתן תורה בחג השבועות!

אז מדוע הוא נבחר לפתיחת ההקפות של שמחת תורה?…

עניין אמירת הפסוקים קודם ההקפות אינו ציווי מפורש בתורה,

אלא מנהג ישראל הוא, וצריך להביא עליו ראיה מן התורה,

דבר המלמד שזהו ענין נעלה ביותר.

בדומה לפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות שבתפילת ראש השנה,

שצריך להביא עליהם ראיה מן התורה, כי הם עניינים נעלים ביותר,

וכמו ניסוך המים בסוכות שהוא רק "הלכה למשה מסיני",

בניגוד לניסוך היין שמוזכר באופן מפורש בתורה;

דוקא משום שניסוך המים נעלה ביותר, ואינו יכול להתלבש באותיות התורה שבכתב.

ואכן עניין ההקפות שלא נתפרש אפילו בתורה שבעל פה,

נעלה אפילו מניסוך המים, שהריהו מנהג, ומנהג ישראל דין הוא.

ושמחת תורה נעלית אף משמחת בית השואבה,

כי אף ששמחת בית השואבה היא שמחה נעלית ביותר,

ומי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו,

בכל זאת בעוד שמחת בית השואבה היא במדידה והגבלה,

שהרי רק חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בה,

בעוד כל העם רק באים לראות ולשמוע אותם.

הרי שבשמחת תורה בכלל ובהקפות בפרט,

כל ישראל – אנשים נשים וטף, כולם ביחד וכל אחד לחוד – שמחים ורוקדים,

כי שמחה זו היא למעלה ממדידה והגבלה.

ובליל שמחת תורה אף מוסיפים בשמחה יותר מאשר בליל שמיני עצרת,

כי שמחה בלי הוספה וריבוי, אינה שמחה שלימה כיון שנתיישנה.

וגם מי שערך הקפות בשמחה בבית הכנסת שלו,

כשמגיע לבית כנסת אחר קודם שסיימו את ההקפות, מצוה עליו לשמוח עמהם.

והעיקר הוא, שבעבודה זו שוים כל ישראל על כל דרגותיהם,

דוגמת המלכת ה' בראש השנה שבה שוים כל ישראל – "אתם נצבים היום כולכם"…

שבראש השנה כל עשרת הסוגים של ישראל,

"מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך" נעשים לאחדים כאחד,

שמתגלה מעלת כל יהודי וביחד הם משלימים זה את זה.

ולא עוד אלא שיש אפילו מעלה בדרגות התחתונות לגבי "ראשיכם",

שנעוץ סופן בתחילתן, עד שדוקא הדרגות התחתונות ("סופן") נעוצות בתחילתן,

היינו, ששרשם הוא ב"תחילה" שלפני סדר ההשתלשלות,

ואם המעלה שב"ראשיכם" היא שהם ההתחלה והראש של סדר ההשתלשלות,

הרי שהשרש של הדרגות התחתונות ("סופן") הוא למעלה מהם,

כי הוא ב"תחילה" שלפני סדר ההשתלשלות.

ועל כל פנים, כל ישראל הם קומה אחת,

ענין אחד שלמעלה מהתחלקות, בחינת עיגול שאין בו ראש וסוף.

עניין אחדות ישראל בא לידי ביטוי בריקודים של הקפות שמחת תורה,

לא רק מפני שבריקוד יכולים להשתתף כל עם ישראל בשוה,

שלא כמו בלימוד תורה שבזה מחולק עם ישראל לדרגות ורמות שונות;

אלא גם מפני שבין הרגל לראש יש יחסי גומלין,

ועל ידי הריקוד ברגלים מנשאים ומגביהים את הראש.

ואף שיש התחלקות של ראש (מעלה) ורגל (מטה),

יש ברגל דרגה למעלה מהראש, מפני שנעוץ סופן בתחילתן.

לכן כל ישראל שמחים בשמחת תורה, לא מתוך לימוד ועיון בתורה,

אלא דוקא כשספר התורה מכוסה במפה.

כי השמחה של שמחת תורה קשורה עם התורה כפי שהיא למעלה מגילוי.

השמחה היא עם "כתר התורה", שהוא המקיף של התורה שאינו יכול להתלבש בחכמה.

ולמקיף אין ראש וסוף.

ומכאן הקשר של הפסוק: "אתה הראת לדעת" לשמחת תורה.

בשמחת תורה מזכירים לנו את ההתגלות האלוקית שהיתה במעמד הר סיני:

"אתה הָראֵתָ לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו".

במעמד הר סיני זכינו לראייה שמעל ההבנה וההשגה השכלית –

ראייה שנכפתה עלינו מלמעלה ("אתה הראית"),

וללא כל מאמץ מצדנו (לא "אתה ראית").

במעמד הר סיני פתח הקב"ה לישראל שבעה רקיעים,

וכשם שקרע להם את העליונים כך קרע את התחתונים,

עד שראינו שה' הוא יחידי, ואין עוד מלבדו.

ומכיון שכל נשמות ישראל זכו לחזות בנועם ה' במעמד הר סיני,

רושם מזה נשאר טבוע בכל יהודי, ובעצם נפשו פנימה הוא רואה,

שה' הוא האלוקים ומלבדו אין שום מציאות.

ראייה זו היא למעלה מטעם ודעת ומעבר להבנה והשגה,

ואף שאינה נתפסת בשכל ובמחשבה היא ברורה מעל לכל ספק.

ואכן כל יהודי קשור בעצם נשמתו לקב"ה בפנימיות לבו בראייה מוחלטת,

דבר הקשור לעצם נשמתו של היהודי,

ונובע מחיבור שורשי פנימי של עצם הנשמה עם הקב"ה.

ומזמן מתן תורה מאחר שקיבלנו אז את ה"אתה הראית" מלמעלה,

נשאר לנו התפקיד של "לדעת".

אנו חייבים להחדיר ראייה זו שלמעלה מהשכל בשכל וברגש,

כי גם השכל צריך להבין מה שהנשמה בפנימיותה רואה,

כדי לעורר בנו את מידות האהבה והיראה שרק על ידן עבודת ה' שלימה.

לא די שהנפש תתאחד עם הקב"ה בראייה ברורה שה' אחד ואין עוד מלבדו,

אלא גם גשמיות היהודי צריכה להיות חדורה בהכרה שאין שום מציאות בלעדי ה'.

עלינו מוטלת העבודה להגיע להבנה, שכל הנבראים שאנו רואים בעיני הבשר שלנו,

אינם אלא החיות האלוקית המהוה אותם בכל רגע מחדש,

ובלעדי חיות זו היתה הבריאה כולה חוזרת לאין ואפס ממש.

דוקא בשמחת תורה לאחר שעלינו עלייה אחר עלייה בעולמות העליונים,

בידיעה שתוך זמן קצר אנו עומדים לרדת אל עולם העשייה, שלשם כך נבראנו,

אנו מזכירים לעצמנו, ש"אין עוד מלבדו", כדי שהנחיתה לעולם העשייה תהיה קלה.

על ידי הריקודים שנרקוד בזמן ההקפות,

כשהשמחה תרד מן הראש עד הרגליים ותחדור לפנימיותנו,

נזכור מה שראינו במעמד הר סיני ש"ה' הוא האלוקים".

ומה שקיבלנו בחודש תשרי ימשיך ללוות אותנו כל השנה.

אמנם התעלינו באופן של "רצוא" מעלה מעלה בזמן החגים,

והנה אנו מתקרבים לזמן ה"שוב"!… ליציאה לדרך!… ("ויעקב הלך לדרכו").

וכשנהיה חדורים בהכרה, ש"ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו",

נבין שגם ההנהגה הניסית וגם ההנהגה הטבעית, דבר אחד הם,

ואז כשנצא לקראת חיינו הטבעיים והשגרתיים,

נהיה בהכרה וידיעה שגם הטבע עצמו הוא מעל לטבע.

כך נוכל לבטל את כל ההעלמות וההסתרים,

ובנקל נתמודד עם כל האתגרים שיעמדו לפנינו.

נהפוך חושך לאור ומר למתוק,

עד שהיצר הרע יתהפך לטוב ויחדור האור האלוקי לעולם,

עד שיהיה העולם כולו לדירה לה' יתברך בתחתונים.