מעלתה המיוחדת של רחל אמנו

הקראת כתבה
יום שלישי י״א מרחשון ה׳תשע״ד
מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁל רָחֵל מְבַטֵּא יוֹתֵר מִכֹּל אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת מִדַּת הַוִּתּוּר. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל חֶלְקָה וְעַל הַמַּגִּיעַ לָהּ. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל הַדָּבָר הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּיוֹתֵר, עַל הָאָדָם הָאָהוּב עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת זוּלָתָהּ. דָּבָר זֶה גָּדוֹל בְּעֵינַי הַשֵּׁם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִנִּסְיוֹן הָעֲקֵדָה וְלָכֵן הִמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל עַם יִשְׂרָאֵל.
מאת שולמית שמידע
את הבניין

אבות האומה מבקשים רחמים על ישראל

בִּזְמַן חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִגִּיעַ קוֹל לְקִבְרֵי הָאָבוֹת, הֵעִיר אוֹתָם מִשְּׁנָתָם וְאָמַר לָהֶם: אָבוֹת, מַה לָּכֶם נִרְדָּמִים, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיכֶם בַּצַּעַר?… בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר גִּדַּלְתֶּם וְחִנַּכְתֶּם, מֵהֶם נֶהֶרְגוּ מֵהֶם יָצְאוּ לַגָּלוּת כְּשֶׁשּׂוֹנְאֵיהֶם מְעַנִּים אוֹתָם. הֵם זְקוּקִים לָרַחֲמִים שֶׁלָּכֶם, הִתְעוֹרְרוּ מִיָּד וְקוּמוּ לְעֶזְרָתָם!

 

הִתְעוֹרְרוּ הָאָבוֹת (וְאִתָּם הָאִמָּהוֹת) וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל.

 

פָּתַח אַבְרָהָם וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נָתַתָּ לִי בֵּן לְמֵאָה שָׁנָה, גָּדַל הַיֶּלֶד וְהָיָה לְבָחוּר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה, וְאָז אָמַרְתָּ לִי: הַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה. הִבְלַגְתִּי עַל רַחֲמֵי אָב וְהִזְדָּרַזְתִּי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וּמַדּוּעַ לֹא תְּרַחֵם עַל בָּנַי?…

 

הִמְשִׁיךְ יִצְחָק וְאָמַר: נֶעֱקַדְתִּי בְּרָצוֹן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּפָשַׁטְתִּי צַוָּארַי תַּחַת הַמַּאֲכֶלֶת עַל מְנַת לְהִשָּׁחֵט וְלִמְסֹר נַפְשִׁי כְּמִצְוָתְךָ, וְאֵיךְ לֹא תְּרַחֵם עַל בָּנַי?…

 

הִמְשִׁיךְ יַעֲקֹב וְאָמַר: סָבַלְתִּי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת וְאַחֲרֵי כָּל הַצָּרוֹת שֶׁעָבַרְתִּי, הָיָה לִי גַּם צַעַר גִּדּוּל שְׁנֵים עָשָׂר הַשְּׁבָטִים, וְאֵיךְ לֹא תְּרַחֵם עַל בָּנַי?…

 

אוּלָם הָאָבוֹת לֹא נַעֲנוּ.

 

הָלְכוּ אֵצֶל מֹשֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אַתָּה הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, רְאֵה מַה קּוֹרֶה לַבָּנִים שֶׁלְּךָ!…

 

הִתְעוֹרֵר מֹשֶׁה וְהָלַךְ עִם הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ.

 

אָמַר מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: אֵיפֹה בָּנַי שֶׁהִפְקַדְתִּי בְּיָדֶיךָ?

 

עָנָה יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לְמֹשֶׁה: לְאַחַר שֶׁחִלַּקְתִּי לָהֶם אֶת הָאָרֶץ עַל פִּי הַגּוֹרָל הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּאַרְצָם.

 

הָלְכוּ כֻּלָּם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָהּ חֲרֵבָה וְדוֹמֶמֶת. נִכְנְסוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמְצָאוּהוּ שָׂרוּף. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה נוֹרָאָה עַד שֶׁעָלָה קוֹל בִּכְיָם הַשָּׁמַיְמָה, הִתְרַגְּשׁוּ מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן וּבָכוּ עִמָּהֶם.

 

שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת קוֹל הַזְּעָקוֹת וְהַבֶּכִי, אָמַר לָהֶם: אֲהוּבִי, מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן? מַה לִּידִידַי בְּבֵיתִי?

 

הֵחֵלּוּ אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, דָּחָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַזְכִּירוֹ לָהֶם אֶת חֶטְאֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

מִשֶּׁנִּתְיָאֲשׁוּ הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשִׁים חָזְרוּ לִמְקוֹמָם.

 

רחל מבקשת רחמים על ישראל

רַק רָחֵל אִמֵּנוּ לֹא וִתְּרָה וְנִשְׁאֲרָה בִּמְקוֹמָהּ. הֵרִימָה זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה וּבָכְתָה בְּכִי תַּמְרוּרִים עַד שֶׁעָלָה קוֹל בִּכְיָהּ הַשָּׁמַיְמָה. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָחֵל, מַה לָּךְ?

 

עָנְתָה רָחֵל: בָּנַי בְּצַעַר גָּדוֹל כָּל כָּךְ, לָמָּה הִגְלֵיתָ אוֹתָם, מֶה חָטְאוּ לְךָ?

 

עָנָה לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּנַיִךְ הֶעֱמִידוּ פֶּסֶל בַּהֵיכָל.

 

קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁיַּעֲקֹב אָהַב אוֹתִי אַהֲבָה עַזָּה וְהָיָה מוּכָן לַעֲבֹד עֲבוּרִי שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁאֶנָּשֵׂא לְיַעֲקֹב הֶחְלִיף אוֹתִי אָבִי בְּלֵאָה, וְנָתַן לְיַעֲקֹב אֶת לֵאָה וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא בִּיַּשְׁתִּי אוֹתָהּ.

 

אֲנִי הִכְנַסְתִּי אֶת צָרָתִי לְבֵיתִי וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ, וְאַתָּה מְקַנֵּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא שֶׁקֶר וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ.

 

וּמָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וְדָם, עָפָר וָאֵפֶר, לֹא קִנֵּאתִי בַּצָּרָה שֶׁלִּי וְהִכְנַסְתִּי אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתִי, אַתָּה, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם וְרַחְמָן, מִפְּנֵי מַה קִּנֵּאתָ בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וְהִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי?!…

 

שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת רָחֵל אִמֵּנוּ נִתְפַּיֵּס וְאָמַר: "מִנְעֵי קוֹלְךָ מִבֶּכִי וְעֵינֶיךָ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכַר לִפְעֻלָּתְךָ… וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם".

 

 

הֶסְבֵּר עַל הַסִּפּוּר

 

יְדוּעַ הַסִּפּוּר, שֶׁכַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יַעֲקֹב לְבַיִת לָבָן, וְרָצָה לְהִנָּשֵׂא לְרָחֵל, רָחֵל הִסְכִּימָה מִיָּד, אֶלָּא שֶׁיָּדְעָה שֶׁאָבִיהָ הָרַמַּאי עָשׂוּי לְהַחְלִיף אוֹתָהּ בַּאֲחוֹתָהּ לֵאָה הַמְּבֻגֶּרֶת מִמֶּנָּה בְּלֵיל הַחֲתֻנָּה.

 

לָכֵן יַעֲקֹב וְרָחֵל טִכְּסוּ בֵּינֵיהֶם עֵצָה אֵיךְ לְסַכֵּל אֶת מְזִמַּת לָבָן. הֵם עָשׂוּ לְעַצְמָם סִימָנִים, כָּךְ שֶׁבְּלֵיל הַחֲתֻנָּה בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה, כְּשֶׁלֹּא יִרְאוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, יַעֲקֹב יֹאמַר לְרָחֵל אֶת הַסִּימָנִים, וְכַאֲשֶׁר הִיא תָּגִיב לְסִימָנִים אֵלֶּה, יֵדַע יַעֲקֹב שֶׁזֹּאת רָחֵל וְלֹא לֵאָה.

 

אֶלָּא שֶׁבְּהַגִּיעַ עֵת הַחֻפָּה, לָקַח לָבָן הָרַמַּאי אֶת לֵאָה וְהֵכִין אוֹתָהּ לַחֲתֻנָּה. רָחֵל אִמֵּנוּ שֶׁעָמְדָה מִנֶּגֶד וְרָאֲתָה אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ הֵבִינָה, שֶׁאִם אֲחוֹתָהּ לֹא תֵּדַע אֶת הַסִּימָנִים הִיא תִּתְבַּיֵּשׁ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, כַּאֲשֶׁר יַעֲקֹב יִדְחֶה אוֹתָהּ וְיֹאמַר לָהּ: אֵין אַתְּ כַּלָּתִי.

 

מֶה עָשְׂתָה רָחֵל? הָלְכָה וּמָסְרָה לְלֵאָה אֶת הַסִּימָנִים. רָחֵל וִתְּרָה לְפִי שָׁעָה עַל חֲתֻנָּתָהּ עִם יַעֲקֹב אֲהוּבָהּ, אַךְ וְרַק כְּדֵי שֶׁאֲחוֹתָהּ לֹא תִּתְבַּיֵּשׁ.

 

וְעַכְשָׁו אַחֲרֵי מַעֲשֶׂה אֲצִילִי כָּזֶה, כְּשֶׁרָחֵל נִצֶּבֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ וּמַזְכִּירָה לוּ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל שֶׁעָשְׂתָה עִם אֲחוֹתָהּ תּוֹךְ וִתּוּר עַל מַה שֶּׁמַּגִּיעַ לָהּ. הִיא פּוֹנָה לְקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת: אֲנִי וִתַּרְתִּי עַל אַהֲבָתִי וְעַל כְּבוֹדִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּיֵּשׁ אֲחוֹתִי, וְאַתָּה אֵינְךָ מוֹחֵל עַל כְּבוֹדְךָ, רַק בִּגְלַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, עַל פֶּסֶל דּוֹמֵם שֶׁאֵין בּוֹ חַיּוֹת שֶׁהִכְנִיסוּ בָּנֶיךָ לַמִּקְדָּשׁ…

 

שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת רָחֵל וְהִמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל עַם יִשְׂרָאֵל.

 

כִּי מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁל רָחֵל מְבַטֵּא יוֹתֵר מִכֹּל אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת מִדַּת הַוִּתּוּר.

 

כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל חֶלְקָה וְעַל הַמַּגִּיעַ לָהּ. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל הַדָּבָר הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּיוֹתֵר, עַל הָאָדָם הָאָהוּב עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת זוּלָתָהּ. דָּבָר זֶה גָּדוֹל בְּעֵינַי הַשֵּׁם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִנִּסְיוֹן הָעֲקֵדָה וְלָכֵן הִמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל עַם יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמַר לְרָחֵל:

 

מִנְעֵי קוֹלְךָ מִבֶּכִי וְעֵינֶיךָ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכַר לִפְעֻלָּתְךָ… וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם.

 

פרסום תגובה חדשה

test email