הדבר תלוי ברצונו שבמוחו

כמו שלמדנו בפרק יז, מי שיש לו מוח בקדקדו, יכול להגיע לאהבת ה' ויראתו על ידי התבוננות במוחו ובתעלומות לבו בגדולת ה'. ופרקנו, פרק כה, המסכם את הדרך הקצרה בעבודת ה', מדגיש שמכיון שלכל יהודי יש אהבה טבעית ומסותרת בלבו לה'; גם מי שאין לו כח התבוננות במוח שבקדקדו, יכול להגיע לאהבת ה' ויראתו בכל לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה, ואף ברגשותיו שבלבו בכל עת ובכל שעה, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו (כמו שכתוב גם בפרק יד). וכפי שמעיד הפסוק, שעליו מיוסד ספר התניא:כי קרוב אליך הדבר מאד(דברים ל יד)

מה שמפריע ליהודי בעבודת ה' הוא הרוח שטות, שחושב שיכול לעבור עבירה קלה ולהישאר ביהדותו, כי נדמה לו שאינה כעבודה זרה. דבר זה נובע מהשכחה, ששוכח את אהבתו המסותרת לה' ואת רצונו להיות יהודי הדבק בה'. הוא שוכח שגם בעבירה קלה הוא נפרד מאלוקות כמו בעבודה זרה ממש, כמו שכתוב: עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם(ישעיהו נט ב), ואין זה משנה אם זה עוון קל או חמור.  

כל יהודי יכול להעביר את רוח השטות ואת השכחה מקרבו. שהדבר בידו – ביכולתו בכחותיו הגלויים, וברשותו – בכחותיו הנעלמים – שיכול וצריך להוציאם מן הכח אל הפועל בהשתדלות ובמאמץ. כי לכל יהודי אהבה טבעית מסותרת לה' ורוצה להידבק בה' על ידי תורה ומצוות; והוא יודע שבכל עבירה הוא נקרא רשע ונפרד מה' בתכלית כמו בעבודה זרה ממש. וכמו שהוא מוכן למסור נפשו, ולא לעבוד עבודה זרה, כדי שלא להיפרד מה', כך הוא צריך להימנע מכל עבירה.

כח האהבה המסותרת המביאה למסירות נפש

בכל יהודי יש כח אהבה טבעית תמידית מסותרת לה' אחד, הוא כח מסירות הנפש, שעניינה הוא שאיפת הנשמה להתאחד עם שרשה האלוקי, ואותה קיבלנו בירושה מאבותינו. רק צריך עבודה לזכור ולעורר אותה ולהביא אותה לידי ביטוי ברגש, כדוגמת שחרור ציפור כלואה בכלוב על מנת שתעורר את הכח הטבעי שלה לעוף בכנפיה. יהודי צריך לזכור שתמיד הוא מוכן למסור נפשו על קידוש ה', ועל ידי זה יוכל להתגבר על היצר הרע. וזהו שכתוב: ובלבבך בפסוק: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו(דברים ל יד) – שכל יהודי יכול לקיים תורה ומצוות במחשבה, דבור ומעשה, כשלבו מלא אהבת ה'. והרי אהבה היא שרש כל מצוות עשה, כולל מצות יראה, שהיא שרש כל מצוות לא תעשה. היראה היא שלא להיפרד ממי שאוהבים כל כך, עד כדי מסירות נפש בפועל ממש. זהו טבע אלוקי המוסתר בנפש כל יהודי, שהוא דבוק בה' ואינו רוצה להיפרד ממנו, שהרי כל יהודי רוצה בפנימיותו לקיים מצוות ולהתרחק מן העבירות. דבר שהוא למעלה מטעם ודעת והסבר שכלי. ומכאן יש ללמוד ולישם קל וחומר חשוב. אם יהודי מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אחד, על אחת כמה וכמה שיהיה מוכן להשתדל לשבור תאוותיו, שמביאות אותו לידי עבירה. שהרי הרבה יותר קל לשבור תאוות מאשר למסור את הנפש. היסורים להתגבר על היצר ולשבור את התאוות קלים מיסורי מיתה, ה"י. וכשיחדיר למודעותו והכרתו שעל ידי עבירה אפילו קלה הוא נפרד מה' אחד בשעת העבירה, כמו בעבודה זרה ממש; ועל עבודה זרה יהיה תמיד מוכן למסור נפשו על קידוש ה', יהרג ולא יעבור – אזי יזהר מאד שלא לעבור על רצון ה', יקיים תורה ומצוות (וכמובן יימנע מעבירה), ולא עוד אלא שירוץ למצוה קלה כחמורה, כי על ידם הוא נדבק בה'.

אמנם יש הבדל בין עבירה קלה שעל ידה נפרד מה' רק בשעת מעשה, לבין עבודה זרה שעל ידה נפרד מה' לעולם גם לאחר החטא. אך לאמיתו של דבר גם בעניין עבודה זרה שנפרד מה' לעולם, הרי יש עצה, שאם יעשה תשובה יחזור להידבק בה'. אולם אפשר שתישאל השאלה: אמנם גם בעבודה זרה יש הפתרון של תשובה אחרי עשיית החטא, שלא יהיה נפרד מה'; אולם על הסתמכות כזו על התשובה, הרי אמרו חז"ל: האומר אחטא ואשוב– שאם סומך על התשובה כשחוטא, אין מספיקין בידו לעשות תשובה(יומא פה ב), שאין קטגור נעשה סנגור(ראש השנה כז א)- התשובה גרמה לו לחטוא, ולכן לא תוכל לתקן מה שחטא. אם כן, אי אפשר לסמוך על זה, לכן הוא מוסר נפשו על קידוש ה' כדי שלא יהיה נפרד מה' לנצח; מה שאין כן בעבירה אחרת, שממילא אין הוא נפרד מה' לאחר העבירה. אז לכאורה, בכל זאת יש הבדל בין עבודה זרה שנפרד מה' לעולם, לעבירה קלה שנפרד מה' רק בשעת העבירה. על כך עונה אדמו"ר הזקן, מה שאמרו חז"ל, שאין מספיקין בידו– הכוונה שאין מחזיקין בידו, אין עוזרים לו בכך בכח מיוחד מלמעלה. אין נותנים לו שעת כושר, דהיינו, אין נותנים לו הזדמנות מיוחדת – כח וזמן נאות – לחזור בתשובה. אבל אם השתדל מאד בכחות עצמו, שדחק השעה ועשה תשובה, התשובה תועיל לו, כי אין דבר העומד בפני התשובה (ירושלמי פאה א ה). דהיינו, שתמיד יוכל לחזור לה' ולהידבק בו. כלומר, שגם בעבודה זרה היה יכול לסמוך שאחרי החטא יתאחד שוב עם ה' על ידי התשובה. ואם כן, הפירוד הוא רק לשעה קלה גם בעבודה זרה.

אור ה' ורצונו למעלה מן הזמן – היחוד הוא נצחי

למרות זאת, כל יהודי מוכן ואף מזומן למסור נפשו על קידוש ה', שלא להשתחוות לעבודה זרה, כי אינו רוצה להיפרד מה' אפילו שאחר כך יכול לעשות תשובה, כי אין הוא רוצה להיפרד מה' אפילו לפי שעה, אפילו לרגע אחד של מעשה החטא. מהי הסיבה לכך? מהו הכח המניעו לכך? מפני אור ה'שמאיר בנפש היהודי (כמו שכתוב בפרק יט), ואור אלוקי הוא אור נצחי שנמשך מהלמעלה מהזמן ללא הגבלה בגדרי הזמן, ואף שאור אלוקי זה פועל בגדרי הזמן, הוא שליט ומושל על הזמן כידוע. ועל כן, אין הבדל בין פירוד מה' לרגע או ליותר מרגע, כי הוא יתברך ורצונו הם למעלה מהזמן. לכן גם זמן קצר מקורו ב"למעלה מהזמן", ואפילו כשהוא פועל בגדרי הזמן הוא נצחי. כל פירוד מה' הוא נצחי, כמו שכל איחוד עם ה' הוא נצחי. וכשמאוחדים עם ה' ית', מאוחדים עמו בנצחיות למעלה מן הזמן, שהרי הוא למעלה מן הזמן. (ראה גם בהמשך הפרק: דביקות נצחית). ולכן היראה שלא להיפרד מה' חלה על כל עבירה, שהרי גם בה נפרד מה'.

היגיעה בג' הקוים שעליהם העולם עומד

יהודי, שמודע שאין הבדל בין פירוד מה' לרגע או ליותר מרגע, יירא לעבור על מצוות לא תעשה, ואפילו על עבירה קלה, שמפרידה אותו מה'. וכמו כן יתחזק במצוות עשה. על ידי האהבה המסותרת יתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב ובזריזות נגד היצר הרע, שמכביד על הגוף וגורם לו עצלות. כידוע, עצלות היא מבחינת יסוד העפר שבנפשו הבהמית, ומכיון שהוא הכבד שביסודות, הוא המקור לעצלות וכבדות ועצבות (כמו שכתוב בפרק א), עד שאינו רוצה להטריח את הגוף לעסוק בתפילה, בתורה ומצוות – הדורשים טורח, עמל ויגיעה, ומביאים לדביקות בה' – כדבעי.

דרושה יגיעה במצוות עשה אלה, שהן ג' העמודים שעליהם העולם עומד(אבות א ב):

א. היגיעה בלימוד התורה – צריכה להיות יגיעה רוחנית ללמוד בעיון לימוד מעמיק ויסודי, וגם יגיעה גופנית לקרוא בפה ובקול רם. וכמו שנאמר: כי חיים הם למוצאיהם(משלי ד כב),שפירושו: למוציאיהם בפה (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקלז). שרק על ידי כך לא תהיה לו שכחה, וישתמרו הדברים בקרבו. ועוד שלא יפסיק פיו ללמוד אף לרגע – לא פסיק פומיה מגירסא. וכמו שאמרו רז"ל: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי(עבודה זרה ה ב). עול התורה צריך להיות כמו העול שעל צואר שור, כלומר: עול החרישה – לחדש חידושים בתורה ולהיות בביטול והכנעה בקבלת עול מלכות שמים. וכמו המשא על גב החמור – כך יהיה המאמץ לזכור את התורה.

ב. היגיעה בתפילה שצריכה להיות בכוונה ובכל כחו ממש. שהמתפלל יסיר כל המחשבות הטורדות אותו, ויתבונן בגדולת ה' ויתפלל ברגש של אהבה ויראה, כשמחשבתו וכוונתו זכים, וכמדבר לפני המלך – מלך מלכי המלכים. כמו שהיו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליות, ועד שהיו קרובים למעלת הנבואה (כמו שכתוב בשו"ע הלכות ת"ת). ותכלית שלימות התפילה היא באופן דאליו ולא למידותיו (ספרי – הובא בפרדס של"ב פ"ב), וכמאמר אדמו"ר הזקן: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ(תהלים עג כה)("שמים" ו"ארץ" הם גן עדן עליון ותחתון) – איני חפץ במאומה: איני רוצה בגן עדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך – כי אם אותך לבד(היום יום יח כסלו). ואומר על כך אד"ש, זהו עיקר ושלימות מצות התפילה והוא שרש מצות התפילה (ראה ספר המאמרים ה'תשמ"ה עמ' קיז).

ג. היגיעה בגמילות חסדים – היא הצדקה, שלא להסתפק במעשר – מדה בינונית, או חומש, אלא אפילו יותר מזה, כמו שכתוב: וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד). שהחומש הוא רק למי שאין לו חטאים, ומכיון שהצדקה מכפרת על עוונותיו, צריך להרבות בה, כדי לנקות עצמו מעוונות; ויהיה יוקר הזולת בעיניו יותר מאשר עצמו, עד שיקיים: אל יבזבז יותר מחומשלא רק כפשוטו, אלא אפילו אל יבזבז יותר מחומשלעצמו, ולזולת יתן יותר (על פי "ווארט" חסידי).

ומספר הרבי אד"ש על הבעל שם טוב, שהיה נוהג לתת צדקה הרבה יותר מחומש. וכששאלוהו: איך אתה מבזבז לצדקה למעלה מהמותר, הלוא אסור לבזבז יותר מחומש? השיב הבעל שם טוב: מי שמרגיש שצדקה היא בזבוז, אסור לו לתת יותר מחומש, אולם מי שאוהב לתת צדקה ונותן אותה בשמחה, הרי זה תענוג ככל התענוגים, שעליהם מבזבזים הרבה למעלה מחומש!…(תורת מנחם חכ"ד עמ' 193).

ולמה מביא אדמו"ר הזקן את שלשת הקוים של מצוות עשה, ואין הוא מביא דוגמאות ממצוות לא תעשה?

כי מצוות לא תעשה הוא עניין הפירוד מה', שבכך כל מצוות לא תעשה שוות, ואילו מצוות עשה פועלות דביקות בה' באופנים שונים, ולכן מביא אדמו"ר הזקן את ג' האופנים.

תחבולות היצר הרע

היצר הרע הוא ערמומי ויש לו כל מיני תחבולות לקרר את אהבתו הטבעית של היהודי לה'. היצר הרע מונע את היהודי מלעשות מאמץ רב, ולהשתדל בעבודת ה' כפי כחו. הוא מיעץ לו שלא "להפקיר ממונו" לצדקה, וגם לשמור על "בריאות גופו" ולא להתייגע בתורה ובמצוות "יותר מדי", וגם לא לעשות את עבודת התפילה כדבעי. אמנם ברור שצריך לשמור על הבריאות, כי הגוף הוא נכס של הקב"ה,והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא (הרמב"ם, הלכות דעות ד א), וכהוראת הבעל שם טוב: עזוב תעזוב עמו(שמות כג ה) – עם הגוף. וכמו שאמר הרב המגיד: חור (נקב)קטן בגוף, חור (נקב)גדול בנשמה(במכתבו, נדפס ב"התמים" ח"ז עמ' כט), ועוד שתיכף ומיד ממש תתגלה מעלת הגוף על הנשמה, עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוףואנחנו עוברים לחיים נצחיים נשמות בגופים. אולם כשאנו עובדים את ה', עלינו לדעת שהעבודה חשובה מן הגוף. צריך לעשות את העבודה בלי להתפנק. אמנם צריך לשמור על הגוף, אך לא להאמין ליצר הרע שכאילו על ידי הצדקה, לימוד התורה והתפילה מפקירים את הממון והבריאות.

זהו הקל וחומר שצריך לשנן וללמוד, שלנצח את היצר הרע ולהכניעו לקדושה הרבה יותר קל מיסורי מיתה; ויסורי מיתה היה מקבל באהבה, כדי שלא להיפרד מה' אפילו לשעה קלה. אם כן, פשוט וברור שצריך לקבל באהבה וברצון את היסורים של עמל ויגיעה להתגבר על היצר, שהם קלים הרבה יותר מיסורי מיתה על קידוש ה'. יש לקיים כל מצוות לא תעשה כדי שלא להיפרד מה', ולקבל באהבה את היגיעה במצוות עשה כדי להידבק בה', שעניין מצוות עשה חזק יותר ממצוות לא תעשה, כי הדביקות בה' שעל ידי מצוות עשה היא לעולם ועד, והפירוד על ידי מצוות לא תעשה, אפילו על ידי עבודה זרה, אינו לעולם ועד, אלא עד שיעשה תשובה, וכפי שיבואר להלן.

דביקות נצחית

כשיהודי עושה את רצון ה' ביגיעה בתורה ובמצוות, בכוונה בתפילה ובעבודת הצדקה בזריזות, הוא דבק בה' בדביקות נצחית לעולם ועד. שאז מתגלה בעבודתו פנימיות רצונו יתברך. פנימיות הרצון העליון מאיר עליו בבחינת פנים ובגילוי רב ולא בהסתר פנים ובחיצוניות, כמו שהוא מתגלה בעולם ובקליפות. ואכן ההרגשה שנבראים יכולים להרגיש שהם נפרדים מאלוקות, היא רק כאשר פנימיות הרצון העליון היא בהעלם. אולם כאשר אדם עובד את ה' על ידי קיום תורה ומצוות, אז מתגלה ומאיר פנימיות הרצון העליון כמות שהוא, (למרות שכרגע הנברא לא מרגיש זאת (ראה פרק כג)), וממילא אין סבה שהנברא ירגיש עצמו ל"יש" ונפרד מה' והדבקות בה' מושלמת. מאחר שאין עוד מלבדו(דברים ד לה)- אלוקות זה הכל והכל זה אלוקות. וכך נפשו האלוקית וגם החיונית וגם לבושיהן: מחשבה, דבור ומעשה, יהיו בתכלית היחוד ברצון העליון באין סוף ב"ה (כמו שכתוב בפי"ג).

אם כן, יהודי השומר תורה ומצוות מתאחד עם ה', עם אור אין סוף בעולמות העליונים שלמעלה מהזמן; וזהו עניין נצחי לעולם ועד. כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן, כך שגם ההתאחדות עמו היא למעלה מן הזמן. כמו כן, גילוי רצונו ית' שבדבורו, שמתגלה בעולמנו למטה בתורה הוא נצחי. מכיון שגם בגדרי הזמן הוא קיים לעולם, כי הוא למעלה מהזמן. וכמו שכתוב:ודבר אלוקינו יקום לעולם (ישעיה מ ח). וזהו שאומרים בתפילה: ודבריו חיים וקיימים לעד(תפילת שחרית), שלא זו בלבד שיש לקיים דברי תורה לעולם, אלא שהם עצמם קיימים לעולם. ולא יחליף הא-ל ולאימיר דתו לעולמים(פיוט "יגדל אלוקים חי")וכו', שאחד מעיקרי אמונתנוהיא זאת התורה לא תהא מוחלפת (העיקר התשיעי משלושה עשר עיקרים להרמב"ם). התורה והקב"ה אחד, כי התורה היא של ה' ומשמים, לכן לא יחול בה שום שינוי. עצם התורה הוא דבר נצחי, שנמשך ופועל תמיד (הרוגטשובי, צפע"נ למכות י"א א). אלא שכל זה הוא לגבי הקב"ה ובעולמות העליונים, אך היחוד עם הקב"ה בעולם הזה למטה הוא תחת הזמן, ומשום כך הוא מוגבל לאותה שעה שעוסק בתורה ומצוות. ואחרי שעוסק בתורה ובמצוות ועוסק בדבר אחר, הוא נפרד מהיחוד העליון למטה בהרגשתו הוא. ואף אם אינו עוסק בעבירות, אלא שעוסק בדברים בטלים, שאין בהם צורך כלל לעבודת ה'; וגם כאשר עוסק בצרכי הגוף שלא לשם שמים, כמו אכילה ושתיה או ענייני פרנסה; זה מפריע ליחוד עם ה', שמרגיש נפרד מה', כי אינו כלי לאור ה'. אם כי כשעוסק בצורכי הגוף לשם שמים הוא כעוסק במצוה.

כח התשובה

ואף על פי כן, אחרי שעסק בדברים בטלים, אם חוזר בתשובה ושב לעבודת ה' לתורה ולתפילה, יכול להתאחד עם ה' שוב ביחוד נצחי. וכדי לתקן את הפירוד הזמני, הוא מבקש מחילה מה', על שהיה יכול לעסוק בתורה ולא עסק, וה' יסלח לו, וישוב להתאחד עם ה' וכאילו לא היה הפסק כלל, שעל ביטול מצות עשה אמרו רז"ל: עבר על מצות עשה ושב בתשובה, אינו זז משם עד שמוחלים לו(יומא פו א). ולכן תקנו חז"ל ברכת סלח לנו ג' פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה שפועלת מיידית, מאחר שבקשת סליחה זו היא על עוון ביטול תורה, שהיה יכול לעסוק בתורה ועסק בדברים בטלים; ואין אדם ניצול מזה בכל יום, כי קשה לעמוד בזה. רק אנשים מיוחדים לומדים תורה ללא הפסק, ואף על פי כן, גם הם אומרים סלח לנו בתפילה, כי כל ישראל ערבים זה לזה. גם העוסק בתורה בשטחיות ויכול לעסוק בעיון, נחשב לו לביטול תורה. ולומדים זאת ממה שאמרו רז"ל: מבטלים תלמוד תורה לקריאת המגילה, והרי גם קריאת מגילה היא תורה, אלא שקריאת מגילה היא סתם קריאה בעלמא ונחשבת לביטול תורה לעומת לימוד בעיון. (אף על פי כן, ההלכה מחייבת לבטל תורה בשביל קריאת מגילה, כי יש בזה עניין פרסומי ניסא).

ועניין "סלח לנו" דומה לקרבן התמיד שהקריבו במקדש פעמים ביום, בשחרית ובין הערבים, שהיה מכפר, כמו קרבן עולה, על מצוות עשה. והיום מתפללים על כך, שהרי תפילה כנגד תמידין תקנוה (ברכות כו א), שמבקשים "סלח לנו" על ביטול תורה לכפרה מיידית כדי לחזור ולהתאחד שוב עם ה', ולבטל ההפסק שהיה, כאילו לא היה. ואין זה אחטא ואשוב(יומא פה ב) – שאחטא ואשוב הוא רק אם סומך על התשובה בשעת מעשה החטא, ולכן חוטא, ואלמלא כך לא היה חוטא, שאין קטגור נעשה סנגור(ראש השנה כז א); אולם המבטל תורה חוטא, מכיון שקשה לו לעמוד בכך; ולכן מספיקין בידו לעשות תשובה, כמו שמבואר באגרת התשובה פרק יא.

לכן העולם מתקדם כל הזמן לקראת הגאולה, כי בקדושה – שהיא בנקודה הפנימית, ביחידה שבנפש, שבה אין שום פגם וגם לא יכול להיות בה פגם – יש התאחדות נצחית עם ה'; ואילו עבירות מתבטלות בקלות על ידי תשובה, שהפירוד הוא חיצוני בלבד. והרי אנו מובטחים:  לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב יד יד)– שכולם יעשו תשובה.

עניין מסירות הנפש שבקריאת שמע

אם כן, כל יהודי יכול תמיד להתגבר על יצרו ולהידבק בה' על ידי תורה ומצוות באהבה ויראה, ולא להיכשל בשום עבירה על ידי שיעורר את האהבה הטבעית, את מסירות הנפש הטבעית שבנפש האלוקית, שיהיו בגילוי בכל כחות הנפש: שכל ורגש, וגם בנפש הבהמית. ועל פי זה יובן למה ציוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה (דברים ו ז)לדור שנכנסו לארץ, לקרוא את קריאת שמע פעמיים בכל יום, שעניין קריאת שמע היא, שיקבל עליו עול מלכות שמים עד למסירות נפש באחד. שחד משמעו, ח' = ז' רקיעים וארץ אחת, וד' = ד'רוחות העולם, שבטלים לא' – אלופו של עולם – הוא אדון העולם, בורא העולם ומנהיגו. והקורא קריאת שמע נכלל ברקיעים, ארץ ורוחות הבטלים לאלופו של עולם. ולמה יש צורך במסירות נפש תמידית, והרי לאותו דור שנכנס לארץ ה' הבטיח, שיתן להם שלטון על כל הגויים, ושכולם ייראו מהם – פחדכם ומוראכם יתן ה'וגו' (דברים יא כה)? אלא שציווי זה לא היה על מסירות נפש בפועל – בגלל גויים המכריחים לעבוד עבודה זרה – אלא מכיון שכל קיום המצוות תלוי במסירות הנפש לה' תמיד. שתמיד צריך לרצות להידבק בה', ולזכור עניין זה בקביעות בלב יומם ולילה, כדי שאף פעם לא ימוש מהזכרון. תמיד צריך לעורר את האהבה הטבעית המסותרת שעל ידה יתגבר על יצרו ויעשה עבודתו כדבעי. ועל ידי זה תמיד יוכל לעמוד נגד יצרו המשכיחו ומסיתו מהדרך, וינצחו בכל עת ובכל שעה, גם בשעה שהיצר בכל תוקפו.

אדמו"ר הזקן מציין שהציווי הזה נאמר על ידי משה רבינו, במשנה תורה, לדור שנכנסו לארץ. ובכל פרט יש הוראה חשובה.

על ידי משה רבינו– ללמד שיש כח לעורר אהבה הטבעית המסותרת, כח המסירות נפש במיוחד על ידי הביטול למשה רבינו – שהיה בביטול מוחלט לה', ובו התגלה כח המסירות נפש. (דבר המחייב גם את הביטול ל"משה רבינו" שבכל דור, ובדורנו לרבי מלך המשיח).

במשנה תורה– משה רבינו אמר את הדברים לא רק כשליח המוסר דברים מלמעלה, אלא מפי עצמו וברוח הקדש, שנתעצם בהשגתו. (לקו"ת, שה"ש כ ג). ללמדנו שהתורה התעצמה עם משה רבינו, וכל מציאותו חדורה אלוקות, לכן חשוב להתבטל למשה רבינו עצמו, שדוקא זה מביא לביטול ולהתקשרות לה'. ודוקא מפני שמשה רבינו הוא איש אלקים, שמצד אחד הוא אלוקות ומצד שני בשר ודם, אפשר להתקשר אליו. הוא המוח ועל ידי דביקות בו נדבקים בשכינה.

לדור שנכנסו לארץ– שהיו דור חדש, אחרי דור דעה שבמדבר, שאצלם האלוקות לא היתה בבחינת ראיה אלא בבחינת שמיעה, ולכן יש להם מלחמות גדולות עם היצר, ומשום כך זקוקים לכח האהבה המסותרת שמתבטאת במסירות נפש.