למה הנבראים מרגישים עצמם למציאות, הרי אין עוד מלבדו?

בפרק כ' וכ"א למדנו שהדבור הראשון אנכי ה' אלקיך(שמות כ ב, דברים ה ו)הכולל את כל מצוות עשה, הוא גילוי אלוקות עד לגילוי אחדותו בתכלית. ואילו הדבור לא יהיה לך אלקים אחרים(שמות כ ג, דברים ה ז) הכולל את כל מצוות לא תעשה, עניינו עבודה זרה בה נכללת גם כפירה באחדות ה'. בעבודה זרה נכללת גם גסות הרוח, כי מי שחושב את עצמו למציאות הוא כעובד עבודה זרה.

הנבראים מרגישים עצמם מציאות בפני עצמה נפרדים ממקורם. הם מרגישים שמציאותם מעצמותם, אף שהדבור האלוקי שבורא נבראים כלול ומיוחד במקורו ואינו נפרד ממנו כלל. כשהתורה מספרת על בריאת העולם היא מדברת בלשון בני אדם, וממשילה את דבר ה' לדבור האדם, ואמנם הדבור האלוקי דומה לדבור האדם בכך שעניינו גילוי, אולם אינו דומה דבורו של מקום, הכלול במקורו, לדבור האדם, שנפרד ממקורו. אולם לנבראים בהרגשתם נדמה שדבר ה' הוא כאילו דבר בפני עצמו נפרד ממקורו, שהעולם נראה לנבראיםיש ודבר בפני עצמו. כי ה' עשה את ירידת והמשכת החיות האלוקית לנבראים, באופן שיוכלו לקבל חיות זו. לכן הדבור האלוקי נבדל ונפרד ממקורו, בגלל הצמצומים בירידת המדרגות שהם רבים ועצומים, ובצמצומים נעשו שינויים מהותיים בין מדרגה למדרגה. עניין הצמצום הוא החלשת האור והתאמתו אל הכלי. וככל שהאור נחלש יותר הוא בלתי ניכר. (דוגמה לצמצום היא המעבר בין מחשבה לדבור – שהדבור מבטא רק חלק קטן ושולי מן המחשבה). ואמנם הצמצומים הם רק כלפי הנבראים ועבור הנבראים, כי רק בדרך זו יכלו להיברא נבראים גשמיים רבים ושונים, שאם לא כן, היו הנבראים מתבטלים ממציאותם מהאור האלוקי העצום.

ולתוספת ביאור – הבריאה האלוקית נקראת דבור, כי עניינה הוא המשכת אותיות. אותיות הן יציאת אור וחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי להוות את העולמות ולהחיותם. וכמו שבדבור האדם נמשך שפע דבורו מההעלם אל הגלוי, כך העולמות והנבראים הנקראים: דבר ה' ורוח פיו, שבהם ועל ידם ה' מתגלה. אך, כאמור, הדבור האלוקי שונה מדבור האדם, כי הוא מיוחד וכלול בעצמותו, שאין עצם מסתיר על עצם, וכל הצמצומים הם רק כדי לגלות חיות אלוקית למטה יותר. רק שדיברה תורה כלשון בני אדם, ובאופן שבני אדם מתייחסים אליה. ומאחר שדבור האדם מייצג את תכונת הפירוד, שנפרד משרשו – כשהתורה מכנה את הבריאה בלשון דבור, משמע, שגם בדבור של מעלה יש עניין הפירוד. אלא שפירוד זה הוא רק כלפי הנבראים. היינו, רק לגבי הנבראים נראה דבורו של ה' כדבר שחוץ ממנו!

אמנם בדבור האלוקי יש שני סוגים:

א. דברי נבואה.

ב. דבור הכולל עולמות ונבראים.

גם בדבור הכולל עולמות ונבראים יש שני סוגים:

א. יש דבור שבו רואים את היכולת האלוקית – הם העולמות העליונים, וגם הדבור השייך לעולמות העליונים כמו הנבואה – שאינו דבור ממש.

ב. יש דבור שהוא דבור ממש שנראה נפרד לגמרי – הם עולמות התחתונים והנבראים בבחינת "יש".

כך שהדבור האלוקי השייך לעולמות העליונים מיוחד בעצמותו, אך הדבור האלוקי השייך לעולמות התחתונים – מפאת ריבוי הצמצומים עד שיש ברואים מינים ממינים שונים, ועד שיש, כביכול, דבור ממש, שנראה שאינו כלול במקורו – ברא נבראים שמרגישים ישות, ועד לדברים טמאים וסטרא אחרא, שאפילו מנגדים לקדושה. כי ה' הוא יוצר הכל: יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע (ישעי' מה ז)- כח הצמצום של ההארה האלוקית הוא עצום מאד. אור אין סוף לא רק למעלה מעלה עד אין קץ אלא גם למטה מטה עד אין תכלית. ה' הוא כל יכול – כל אשר חפץ עשה (תהלים קטו ג)והוא מחיה את כולם – הוא בורא כל נברא באופן ישיר ובכל רגע מאין ואפס ממש.

צמצומים עצומים ומינים ממינים שונים

הצמצומים הם מעין לבושים המסתירים ומעלימים על האור האלוקי. ואכן הקב"ה הוא א-ל מסתתר, ורק לעתיד לבוא יסיר הלבושים ויתגלה, [כשם שיוציא חמה מנרתיקה, שכיום נרתיק השמש מגן עלינו מחום השמש], וכמו שכתוב: לא יכנף עוד מוריך (ישעיהו ל כ). ומעין זה נפעל בשבת שעולמות בריאה, יצירה ועשיה עולים לעולם האצילות, ונמשך בהם תוספת אור מבחינת אצילות ולמעלה מאצילות, שהעולמות מקבלים חיותם מבחינת המחשבה ולמעלה מזה מבחינת התענוג (על פי המשך תער"ב ח"ב עמ' א'לט ועוד).

יש צמצומים רבים – ל"ב צמצומים, כנגד ל"ב ויאמר אלקיםשבפרשת בראשית. יש גם צמצומיםעצומים שיוצרים שינויים מהותיים. ומינים ממינים שונים – הם הסוגים הרבים של הצמצומים: הצמצום הראשון, הארת הקו וחוט, הפרסאות שבין העולמות ובין המדרגות השונות שבעולמות, שם "אלקים", הכלים וכו'. כל זה על מנת שיתהוו וייבראו ברואים רבים ושונים, שההבדל בסוגי הברואים הרבים תלוי באופן הצמצום שבאור וחיות האלוקי המתאים לכל נברא ונברא. [ההתהוות היא הבריאה הראשונה, וההיבראות היא בכל רגע מחדש].

הצמצומים וההסתרים של ההארה האלוקית גברו ועצמו כל כך, עד שנבראו נבראים שאינם הרצון הפנימי של הקב"ה, והם:

טומאה– שאין לה בירור והעלאה. את רוח הטומאה יעביר ה' מן הארץ לעתיד לבוא.

קליפות–  שמעלימות בתוכן את ניצוצות הקדושה, ורק על ידי שבירתן מגלים את ניצוצות הקדושה, ולכן שבירתן היא תקנתן.

סטרא אחרא– צד אחר שאינו קדושה, שאינו בטל לאלוקות, והוא כינוי לטומאה ולקליפות.

היינו, מרוב התגברות הצמצומים נוצר הסתר פנים, עד שהאור נסתר לגמרי, וכביכול, אין לקליפות קשר עם מקורם, הוא הבורא המהוה ומחיה אותם בכל רגע מאין ואפס ממש. ולא עוד, אלא שהם עושים מלחמה נגד ה', ומכחישים את עצם קיומו, על ידי שמסתירים את האלוקות לגמרי כקליפה קשה המסתירה את הפרי שבתוכו. וכמו בשבירת הכלים, לא נשאר בהם כלום מכל מה שקדם להם – לא נשאר בהם שום גילוי אלוקי. אמנם דבר ה' ורוח פיו מחיה אותם בכל רגע ממש, שהרי הכל מה', אלא שהם מקבלים חיותם וקיומם מבחינת אחוריים בהסתר פנים וירידת המדרגות.

[ואיך יתכן שנברא ימרוד בבוראו?  

ה' הוא כל יכול. כשם שכוחו בבריאה הוא עד אין קץ, כך כוחו בהסתר והעלם הוא אין סופי. וכמו שאמר הנביא ישעיהו: אכן אתה א-ל מסתתר(ישעי' מה טו). אלא שעצם הידיעה שה' מסתיר את פניו, מבטלת את הסתר הפנים, והרי שיש בהסתר גילוי מהותו ית' – גילוי נעלה שלמעלה מהתגלותו ית' בעולמות. ועוד שהמלה: אתה לנוכח שבפסוק, מעידה על התגלותו של הא-ל המסתתר].    

מבחינת פנים ומבחינת אחוריים

נבראים אלה, שמקבלים חיותם בהסתר פנים מוחלט, נקראים אלקים אחרים. מה פירוש: אלקים אחרים, וכי שיך לומר כך, ח"ו? רש"י מפרש, שאחרים קראום אלוקות, ושהם אחרים לעובדיהם (פרשת יתרו כ ג). אבל כאן הכוונה היא, שאמנם מקבלים הם את חיותם מאלוקות, היינו, מהקדושה כמו כל דבר בעולם, אך יניקת חיותם אינה מהפנים של הקדושה, היינו, לא מפנימיות הרצון העליון, אלא מחיצוניות ואחוריים של הקדושה, מבחינת "אחוריים" של אלקים, בהסתר פנים וירידת המדרגות. שפנימיות הרצון הוא רצון של תענוג, ובאמת אין ה' חפץ בקליפות וסטרא אחרא כלל, כי אין לו בזה שום תענוג, אבל הוא רוצה בהם בגלל התועלת שבהם, בשביל הנסיון, ובעיקר בשביל העמידה בנסיון, כדי לתת שכר טוב לצדיקים.

אחורייםיכולים להיות מבחינת המשפיע – שנותן כביכול בעל כרחו, ומבחינת המקבל – שאינו מכיר את נותן ההשפעה. כך, למשל, בפרנסה מי שמקבל מבחינת קדושה יש לו הכרת הטוב, שיודע שברכת ה' היא תעשיר(משלי י כב), והוא עושה רק כלי לברכה. לעומת זאת, מקבל מבחינת אחוריים הוא מי שחושב: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח יז), שאין הוא מרגיש את הנותן. כך למעלה, הרצון הפנימי של הקב"ה הוא להשפיע למי שקרוב אליו, ולמי שבטל אליו בתכלית; וכשהוא רוצה וחפץ באמת לתת, להשפיע חיות, להאיר פנים הוא נותן בבחינת פנים בסבר פנים יפות. סבר פנים יפות חשוב יותר מן הנתינה עצמה, שזה מראה יחס של אהבה, קרבה ורצון שיש בו תענוג ושמחה. ולמי שאינו חפץ לתת הוא נותן בבחינת אחורים ובבחינת מקיף ובהסתר פנים; כי כשאין רצון פנימי וחפץ אמיתי לתת, אין חשק ותענוג בדבר, רק "משליכים" למישהו דבר בגלל חוסר ברירה, רק מפני שיש צורך ותועלת בדבר לעניין אחר. כך ה' נותן חיות בקליפות וסטרא אחרא רק בשביל הבחירה החופשית, כדי להעניש את הרשעים ולתת שכר לצדיקים, הכופים את הסטרא אחרא. הוא נותן לקליפות כמו אדם שנותן דבר לשונאו מחוסר רצון, רק מפני שצריך לתתו לו; ואז הוא נותן לו את זה באופן בלתי נעים, שמשליך לו את הדבר מאחורי כתפו, דרך אגב, מבלי להביט בו, שמחזיר פניו ממנו. משל למלך שנותן בסבר פנים יפות לשרים, ומבחינתם, העיקר הוא שהם קרובים למלך. לעומת זאת, לעבדים ולכלבים הוא נותן את השיירים והעצמות מבחינת אחוריים. וגם הם מבחינתם אינם מעוניינים להתקרב למלך, אלא רק לקבל ממנו את צורכיהם כמו מזון וכד'.

כלומר, הרצון העליון הוא מקור החיים לכל העולמות. הרצון העליון הוא "אור הסובב כל עלמין", שהוא המקור והכח לדבר ה', הוא "אור הממלא כל עלמין" הנקרא "חיים". אך בין הקב"ה לנבראים יתכן יחס של פנים אל פנים – לנבראים שה' רוצה לתת להם מלכתחילה, מאחר שהם תכליתו ומטרתו, ויתכן יחס של אחוריים – לנבראים שה' אינו רוצה לתת מלכתחילה, אלא שכאמצעי למטרה יש הכרח שגם הם יקבלו.  

ההבדל ביחס לנבראים תלוי באיזו מדה הכלי שלהם ראוי לקבלת האור. כדי שהאור הפנימי יתלבש בכלי, הכלי טעון זיכוך והכנה. כך שכל אדם מקבל את ההשפעה על פי מעשיו – לפי ערך הכלי שלו. לכן הקדושה מקבלת תמיד מהפנימיות, ואילו הקליפות וסטרא אחרא שאין להם כלים כי אין להם ביטול, אינן מסוגלות לקבל מבחינת פנים בגלוי, אלא יונקות מבחינת אחוריים. ה' הוא "ארך אפים", ובבחינת "אריך אנפין" (חיצוניות הכתר) הוא משוה קטן וגדול, לכן יש מקום לקליפות לקבל את השפע, כי בחינת אור המקיף, הוא כחשכה כאורה (תהלים קלט יב), שהחשך שוה לאור. שם כולם יכולים לקבל, אם כי לא מבחינת הרצון העליון בגלוי, כי בגלוי הקליפות הן היפך הרצון העליון. לכן הן מקבלות באופן של מקיף מבחינת אחוריים ובהסתר פנים.

למה ברא ה' קליפות?

העולמות, שהם הרצון החיצוני של הקב"ה, נבראו בשביל שיהיה אפשר לקיים על ידם תורה ומצוות. בניגוד לכך, הקליפות, שהן טומאה ושקר, ואין בהן טוב כלל – הם תועבת ה' אשר שנא, שמסתירים ומעלימים על הקדושה ומנגדים לה. אם כן, למה נבראו?

כל דבר מקבל חיותו מהקדושה כולל הקליפות, כי הן שיכות לרצון המלך. למלך יש מקורבים שנותן להם בסבר פנים יפות ובשמחה, אך יש לו גם שוטרים שבהם משתמש להעניש את החוטאים, וגם להם הוא נותן שכרם אך לא בשמחה. כך שגם לעוברי רצונו נותן ה' כח, וגם אומות העולם מקבלים חיותם על ידי שבעים שרים, הם הקליפות. לכן גם הקליפה מנהיגה את עם ישראל במקומם בגלות, וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. זהו סוד גלות השכינה – שהשכינה, היא החיות האלוקית, נמצאת בעולם באופן של גלות. עד שאין רואים ואין מרגישים אותה, ועד שאפשר לנצל אותה להיפך הקדושה.

הקליפות כמו השוטרים, כל תפקידם הוא בשביל הבחירה החפשית, על ידם אפשר לתת ענש לרשעים הנמשכים אחר הסטרא אחרא, ושכר לצדיקים הכופים את הסטרא אחרא, נלחמים בה ומושלים עליה. אם כן, כל קיומם הוא להקשות עלינו, כדי לעורר את מדת הנצח המושרשת בעצם נפשנו. כדי שנתגבר על הקשיים, ונתקדם בעבודת ה' ביגיעה עצומה. על ידי שנבחר בחיים ובטוב, נעשה אתכפיא ואתהפכא, נשנה רגילותנו, נלך מחיל אל חיל ונהפוך את הסטרא אחרא לקדושה. כך נכבוש את העולם ונהפוך אותו לדירה לה'. ומתוך השקר, החשך וההסתר תתגלה האמת, תתגלה הקדושה האלוקית, ותהיה לקב"ה דירה בתחתונים על ידי התחתונים עצמם. ויהיה שכר על יגיעה זו לא בבחינת "לחם חסד", נהמא דכיסופא, אלא בזכות.

כיצד מקבלות הקליפות את חיותן?

נשאלת השאלה: איך יתכן שהקליפה מקבלת חיות מקדושה, אף שהיא עצמה מנגדת לקדושה?

לרצון העליון שתי בחינות:

א. בחינת הפנים: כל אשר חפץ ה' עשה (תהלים קטו ג), שהוא פנימיות הרצון שנמשך לעולמות מבחינת הסובב כל עלמין, והוא מקור החיים הנמשך לבחינת ממלא כל עלמין, שה"סובב" הוא המקור ל"ממלא". ואמנם ה"ממלא" הוא רק הארה בעלמא, הוא הדבור – בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו). ואכן, פנימיות הרצון אינו שורה על הסטרא אחרא, אפילו לא בבחינת מקיף עליה מלמעלה.

ב. בחינת ה"אחוריים", שהיא הבחינה התחתונה של הרצון העליון, חיצוניות הרצון, שאינו מתלבש בסטרא אחרא באופן מורגש בפנימיות, ואינו מתגלה בה כלל, אלא רק מקיף עליה מלמעלה בבחינת ריחוק והפלאה, שהרי הסטרא אחרא מנגדת אף לאחוריים דקדושה. והאחוריים דקדושה הוא מה שנקרא בחסידות: לבונה זכה – שמחברת את עשר הספירות דקדושה להאיר לעשר הספירות דמסאבותא. ה"לבונה זכה" אינה מתאחדת עם הקליפה, אלא רק מחיה אותה מרחוק. לכן אין בקליפה חיות אלוקית גלויה.

אלא שבכל זאת, בכל נברא מוכרחת להיות איזו חיות מזערית פנימית המתלבשת בתוכו ובפנימיותו להחיותו לוקיימו. כך שגם בסטרא אחרא מתלבש מעט מזעיר אור וחיות מבחינת המקיף דאחוריים דקדושה בפנימיותה. החיות המזערית, שמקבלת הסטרא אחרא מבחינת המקיף דאחוריים דקדושה דומה לאדם שהלבישוהו בשק ואינו יכול לפעול, או לבן מלך שנמצא בשבי האויב ופועל נגד אביו המלך, או לנפש אדם המתגלגלת בגוף בהמה, שהבהמה מושלת בה להתנהג כבהמה. זוהי בחינת גלות ממש, מאחר שהחיות נבלעת בה עד שלא נודע שבא אל קרבנה, ועד שאינה מורגשת כלל. לכן אין הקליפה מכירה בה', באלוקות ובקדושה. ומה שנבלע בתוכה גם הוא הופך לחשך ולקליפה, כחתיכה שנעשית נבלה (שלחן ערוך, יורה דעה סצ"ט), וכמו השכינה שנמצאת בגלות. לכן הסטרא אחרא היא מקום המיתה והטומאה ה"י. ובדומה לגוף מת, שנשארת בו קצת חיות – הבל דגרמי – רק כדי המשכת קיומו, ולא נרגשת בו חיות כלל. וה' ישמור אותנו, שלא נדמה לקליפות, שיש בהם מיתה רוחנית כזאת.

אין שום יחס וערך בין גדולת הקב"ה לבין הנבראים, שכלא קמיה כלא חשיב, ולכן הקב"ה משוה קטן וגדול. הנבראים אינם תופסים מקום אצל הקב"ה, כמו שרמשים אינם תופסים מקום בארמון המלך, והם מהלכים בארמון באופן חפשי, וכמו שכתוב: שממית בידים תתפש, והיא בהיכלי מלך (משלי ל כח),ששממית (= סוג של עכביש) המטפסת בהיכלו של מלך אינה מפריעה למלך. לכן גם הקליפות שאינן תופסות מקום אצל הקב"ה, מקבלות חיותן מבחינת המקיף ומבחינת אחוריים ובהסתר פנים. דבר זה נגרם על ידי עם ישראל, שמגביהים נפשם הבהמית בגאוה וגסות הרוח – דבר הגורם הגבהת הקליפות לקבל חיות מהקדושה. אם כי הקליפה יכולה לקבל גם מבחינה פנימית – שעל ידי ריבוי הצמצומים, ניתן מקום לקליפה, כשעם ישראל משפילים עצמם בתאוות ותענוגי עולם הזה, שעל ידי זה משפילים את החיות האלוקית לקליפה.

הקליפה היא עבודה זרה

מכיון שקליפה היא בעלת ישות וחסרת ביטול ואינה שיכת לקדושה כלל, היא נקראת אלקים אחרים, שהם דבר אחר ונפרד מאלוקות. הקליפה היא עבודה זרה, שכופרת באחדות ה' מלך מלכי המלכים הקב"ה. החיות האלוקית שבתוך הקליפה היא בגלות, כי אינה מתאחדת אתה כנשמה בגוף. ולא די שהקליפה אינה בטלה אל החיות האלוקית אלא מושלת בה, כמו בעל חיים השולט בנשמה המגולגלת בו. היא מגביהה עצמה כנשר המגביה לעוף בגאוה וגסות הרוח על הקדושה, ומכחישה את מציאות הקדושה באומרה: אני ואפסי עוד(ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו)- אין זולתי!  וכמאמר: יאור לי ואני עשיתיני– שזהו צרוף של שני פסוקים שאמר פרעה: 

א. יאור לי ואני עשיתי (יחזקאל כט ט) – שאומר: אני בראתי את היאור מקור פרנסת מצרים, ואת העולם כולו, ואיני זקוק לאף אחד בעזרה בפרנסה. אמנם הוא מכיר בה' וקורא לו אלקא דאלקיא, אך רואה עצמו כמציאות עצמית שאינה תלויה בה'.

ב. לי יאורי ואני עשיתיני(יחזקאל כט ג) – דרגה נמוכה יותר בקליפה – אני עשיתי גם את עצמי. דרגת אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו), תכלית הישות וגסות הרוח, הדרגה הנמוכה ביותר בקליפה.

ובעצם יש שלש בחינות בכפירה:

א. כפירה מוחלטת במציאות אלקים – לי יאורי ואני עשיתיני(יחזקאל כט ג)–אני ואפסי עוד(ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו).

ב. יש אלקים אך התהוות וקיום הדברים אינה תלויה בו, כמאמר פרעה: יאור לי ואני עשיתי.

ג. מאמינים בה' ואינם מורדים בו, מאחר שיודעים שהוא חיותם וקיומם, והראיה, שקוראים לו אלוקי האלקים; אך כופרים באחדותו, ומחשיבים עצמם ל"יש" ודבר נפרד. זוהי גסות הרוח השקולה כעבודה זרה ממש, כאילו כפר בעיקר. גסות הרוח מפרידה את האדם מקדושת ה'; כי גסות הרוח, היא היפך הביטול, ורק במקום ביטול יש קדושה. גסי הרוח נקראים טורי דפרודא – הם נפרדים מה' מאחר שמגביהים עצמם מעל פני הארץ (וראה להלן). גסי הרוח מגביהים עצמם בלי שום יחס לערכם, לכן הם נופלים. יש להתרחק מגסות הרוח עד הקצה האחרון.

למה גסות הרוח היא עבודה זרה?

עד כאן הסביר אדמו"ר הזקן, שהסטרא אחרא היא "אלקים אחרים" – כפירה באחדותו, אך למה היא "עבודה זרה"? ולמה גם גסות הרוח נחשבת לעבודה זרה?

כי החיות דקדושה היא בגלות בקליפה, שאינה בגלוי ואינה במורגש. כשאין ביטול, יש גסות רוח ויש גבהות – גאוה של אני ואפסי עוד, עד שזה מגיע למה שאמר פרעה על היאור שהיה אליל של מצרים (כי לא יורדים שם גשמים) – יאור ליואני בראתי את עצמי. זוהי תכלית כפיות הטובה, שהרי כשפרעה התקרב ליאור, היאור עלה לקראתו רק בגלל ברכת יעקב אבינו.

אמנם יש הבדל בין קליפה שהיא גסות הרוח לבין קליפה שהיא אני ואפסי עוד. אך השרש שלהם אחד, כי עיקר גסות הרוח היא עבודה זרה. יש עבודה זרה ממש שהיא עבודת כוכבים ומזלות. אולם, כידוע, עובדי עבודה זרה, עובדי כוכבים ומזלות, יודעים שיש משהו מעל הכוכבים ומזלות, אלא שהוא נקרא בפיהם אלקא דאלקיא. ואיך התחילה העבודה זרה ממש? אמנם לפני דור אנוש הבינו שהשפע מגיע מבורא עולם, אלא שעובר דרך הכוכבים ומזלות, כדי להשפיע על הצמחים. יש צמחים שהשמש משפיעה עליהם, ויש צמחים שהירח משפיע; ואין לך עשב למטה, שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל (על פי ב"ר פ"י פס"ו). אלא שחשבו שרצון המלך הוא שיעבדו גם את המשרתים שלו, כי ראו בהם שותפים לה', כאילו יש עוד מציאות חוץ מה', ח"ו. זה היה השרש לעבודה זרה. ומדוע זוהי עבודה זרה? כי המשרתים הם רק כגרזן ביד החוצב ואין להם בחירה, לכן אסור לעבדם. ובכל אופן מזה הגיעו אחר כך לעבודה זרה ממש, כמו שאומר הרמב"ם: כיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד(הלכות עבודת כוכבים א ב), והתחילו לעבוד רק את משרתיו. לכן זוהי עבודה זרה ממש, כי לוקחים אין ואפס ועושים ממנו מציאות. אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני (קרי – ילידתנו) (ירמיהו ב כז).

כך גם גסות הרוח היא עבודה זרה – כי מי שבאמת הוא אין ואפס, אבל חושב את עצמו למציאות וחשוב, אפילו שמאמין שה' גדול וחשוב ממנו, חסר לו בביטול לה' ובהבנה באחדותו – שאין עוד מלבדו  (דברים ד לה). והוא כעובד עבודה זרה. ולכן אמרו חז"ל, שמי שיש בו גסות הרוח, כאילו הוא עובד עבודה זרה(סוטה ד ב). שהכלי לקדושה הוא דוקא הביטול המוחלט.

בעלי גסות הרוח נקראים בזהר הקדוש – טורי דפרודא – הרים של פירוד, כי ההר הוא חלק מהאדמה, אך נבדל ובולט ממנה, הוא מגביה עצמו מעל השאר, לאמר: "אנא אמלוך". וככל שמגביה את עצמו הוא נפרד, ומסתיר את האור האלוקי. וכמו שכתוב: לתאוה יבקש נפרד (משלי יח א), ההיפרדות קשורה לעבודה זרה. מעבר להרי הפירוד נמצאים טורי דחשוכא – הרי החושך, המקבלים מטורי דפרודא, שבהם נעדר האור האלוקי לגמרי.

אמנם, כידוע, ה' בחר בהר סיני לתת את התורה – ההר חמד אלקים לשבתו(תהלים סח יז)- בגלל הביטול שלו, כי הוא הר נמוך. אם כן, נשאלת השאלה: למה לא ניתנה התורה בבקעה, ולא על הר (אפילו נמוך)?

על פי הכתוב: ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים ב יז ו), צריך הגבהה מסוימת בעבודת ה' כמו הר סיני, כדי שלא להיות כאסקופה הנדרסת. בענייני קדושה צריך להתעקש. אך עם זאת צריך להכיר באחדות ה' ולהיבטל אליו ולהיזהר מפירוד. שאין השכינה שורה אלא אצל מי שבטל אליו ית'. ובמצב של ביטול לה' והתכללות בו יש ביטחון, יש שלוה ורוגע ושמחה ותענוג בעבודת ה', כי עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א טז כז). ואז חיים כמו בגן עדן, שאויר גן עדן נמצא סביב מי שדבק בה' ומתבטל אליו. 

הרבי מספר שבעירה קטנה ברוסיה ישבו חסידים בהתועדות חסידית, כשנושא ההתועדות היה – ביטול. ההתועדות הסתיימה בשעה מאוחרת בלילה. כשיצאו מן ההתועדות פגש אותם שוטר, אחד מנציגי הצאר הרוסי. כששמע אותם מדברים בהתלהבות ובקול רם, התעורר חשדו ושאל: מי הולך? אחד החסידים שהבין רוסית ענה: ביטול הולך. את המלה "ביטול" אמר בעברית, כי לא ידע לתרגמה לרוסית. הגוי שלא הבין את פשר המלה, לא שאל עוד שאלות. הוא פשוט חשב, שאם אינם מאמינים ב"אותו האיש", אין פלא שעונים בצורה מוזרה, ועזב אותם לנפשם. מכאן לומדים, שמי שבטל לאלוקות, אין לו מה לפחד(התועדויות תשמ"ב כרך א מעמ' 329).