מוצאי שבת י״ב טבת ה׳תשע״ד

 

כל נברא שדעתו רחבה מתבונן בשאלה: מהי תכלית הבריאה?…

הוא מכיר את מאמר חז"ל: "אני נבראתי לשמש את קוני",

או בהדגשה יתירה: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

בכל זאת מידי פעם בפעם מנקרת במוחו השאלה:

מה ראה בורא עולם תכלית השלימות לברוא יצורים נחותים…

במיוחד שריחוק הערך בין בורא לנברא הוא באין ערוך,

עד שכל נברא מרגיש חסר ולא נוח לו שנברא?…

 

לא רק אנשים פשוטים כערכנו מרגישים כך,

אלא גם גדולי עולם כ"בית הלל" ו"בית שמאי" דנו רבות בסוגיה זו,

אם "נוח לאדם שנברא" או "לא נוח לו לאדם שנברא".

כאשר מלכתחילה סברו בית הלל ש"נוח לאדם שנברא",

ובית שמאי סברו, ש"נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא".

אלא שלאחר דיונים ממושכים וארוכים נמנו וגמרו פה אחד:

"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".

 

ואכן, השאלה: "על מה שוא בראת בני אדם?"

צצה ועולה ומטרידה אנשים חושבים חדשים לבקרים.

 

הגמרא הקבלה והחסידות דנות בסוגיית תכלית בריאת העולם.

החסידות נוטה לקבל את ההסבר המובא בגמרא:

"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

לדידנו, הסבר זה הוא מעל לטעם ודעת ומעבר להגיון אנושי,

שהרי תאוה היא דבר שמעבר להשגה ואין עליה קושיות.

 

בזוהר נותן רשב"י הסבר הגיוני יותר – "בגין דישתמודעון ליה",

כלומר, ה' רוצה שנכיר אותו ואת מדותיו.

גם הסבר זה אינו מספק, שהרי השאלה עומדת בעינה:

מדוע צריך נבראים כדי שיכירו את הבורא?…

 

האר"י הקדוש נותן תשובה המתקבלת יותר בהבנה האנושית בהסבירו,

שקודם בריאת העולם היה אור אין סוף ממלא את החלל,

כך שהעולם היה מושלם ולא חסר דבר.

אלא מכיון שה' הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב,

הוא רצה לברוא נבראים כדי להיטיב להם, שאם הוא לבדו, למי ייטיב?…

 

זהו עניינה של מידת ה"חסד", שפנימיותה "אהבה", הזקוקה לזולת כדי להיטיב לו,

וכשמדובר בתכלית הטוב, על אחת כמה וכמה.

לכן ה' בורא נבראים, שלכאורה נפרדים ומנותקים ממנו, כדי שיוכל להיטיב להם.

 

למעשה, ה' לא ניתק עצמו מן העולם אף לאחר שברא אותו.

מחלוקת ישנה זו בין הגאון מוילנא ותלמידיו לבין אדמו"ר הזקן וחסידיו,

אם ה' והנבראים נפרדים זה מזה או שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל,

כבר חלפה מן העולם ובימינו הכל יודעים ש"אין עוד מלבדו" ו"לית אתר פנוי מיניה".

אלא שבעיני הבשר שלנו נראה כאילו העולמות והנבראים נפרדים מן הבורא.  

 

הקב"ה, עצם הטוב, רצה להוציא משהו שכלול בעצמותו ולעשותו נברא,

ואכן, רק מי שכלול בעצמותו של ה' יתברך ודומה לו יכול להיות קשור אליו.

כידוע, על פי חסידות "נשמות ישראל" מושרשים בעצמות ה' יתברך,

וכשעלה ברצונו לברוא עולמות ונבראים הם עלו במחשבתו,

ובהיותם "נשמות צדיקים" נמלך בהם: "נעשה אדם?"

ונשמות ישראל, אך עלו במחשבה טרם נבראו, הביעו הסכמתם להיברא כבני אדם.

 

ומאחר שיש הבנה והסכמה בין שני הצדדים הנוגעים בדבר,

ה' בורא עולם מלא כל טוב, בית משובח ומפואר לבני אדם לדור בו,

וכאשר העולם מוכן הוא שולח אותנו לעולם לעשות את העבודה שהוא חפץ בה,

כאשר תכלית הכוונה העליונה היא להיטיב לנו,

שהרי, כאמור, הוא עצם הטוב ותכלית הטוב! (הטוב בשלמותו!)

ומהו הטוב שהקב"ה חפץ לתת לנו?…

כסף?… עושר?… כבוד?…

לא, הקב"ה, תכלית הטוב, חפץ לתת לנו – את עצמו! כי רק הוא תכלית הטוב…

הוא חפץ להתייחד אתנו בתכלית היחוד כדי שנהיה אחד!… כגוף אחד ממש!…

ומובטחים אנו שכאשר נגיע לתכלית הכוונה העליונה נהיה חד ממש עם קוב"ה,

ויחוד זה יהיה נעלה מהיחוד שהיה לנו עם ה' יתברך קודם בריאת העולם,

כאשר היינו כלולים בו ומושרשים בעצמותו.

שהרי לפני הבריאה, אף שהיינו כלולים בו, היה ה' לבדו,

ולא היה יכול לממש את תכלית הטוב שבו, את שלמות הטוב, שאין טוב ממנו.

 

ה' יתברך המפליא לעשות ברא את הנבראים בתחתונים מתוך כוונה שידמו לעליונים –

בצלם אלוקים ברא ה' את האדם.

ולמה חפץ ה' שנהיה דומים לו?… כדי שנבין אותו ונדע אותו.

 

כך ברא ה' את האדם כאשר האשה כלולה בו, חלק ממנו ודומה לו,

דוגמת נשמות ישראל שהיו כלולים בעצמותו.

כפי שמוסבר בקבלה אדם וחוה נבראו כאחד בחינת "אחור באחור" כשחוה כלולה באדם,

אולם מיד לאחר הבריאה הראשונית ראה ה', ש"לא טוב היות האדם לבדו",

והחליט: "אעשה לו עזר כנגדו".

 

אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה,

נשמה מיוחדת במינה, שרואה מסוף העולם ועד סופו,

קורא שמות לכל החיות והבהמות מתוך שמכיר את מהותן,

שהרי שמו של כל נברא הוא מהותו וחיותו.

הוא מתבונן התבוננות פנימית בכל בעלי החיים,

ורואה שאף אחד מהם אינו מתאים לו.

ה' מפיל על האדם תרדמה ובורא לו אשה מצלעו ומביא אותה אל האדם,

ורק בחוה אשתו מוצא אדם התאמה וקשר אמיתי ואומר:

"זו הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת".

 

לכאורה פרדוקס גדול, שרק לאחר שנפרדה חוה מאדם היא יכולה להיקרא אשתו,

ובאמת רק לאחר הנסירה וההפרדה יכלה האשה להיות עצם מעצמו ובשר מבשרו.

 

וכאמור, כמו בתחתונים כך בעליונים:

מהקשר של הקב"ה לעם ישראל ניתן ללמוד על הקשר בין איש לאשה,

ומהקשר בין איש לאשה אפשר ללמוד על הקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל.

 

אמנם מלכתחילה היו נשמות ישראל כלולים בעצמות ה',

ובכל זאת, הקב"ה היה צריך, כביכול, לצמצם את עצמו כדי לברוא בני אדם,

ודוקא על ידי הצמצום ההסתר וההעלם יוכלו נשמות ישראל על ידי עבודתם

להיות לעתיד לבוא חד ממש עם קוב"ה ("לבשר אחד") בשלימות.

 

אם כן, עם ישראל והקב"ה הם דוגמת איש ואשה – דוגמת חתן וכלה.

מתן תורה היה זמן האירוסין בינינו לבין הקב"ה – "יום חתונתו",

ובניין בית המקדש הוא יום הנישואין בינינו לבין הקב"ה – "יום שמחת לבו".

וכפי שרואים שדוקא ביום ט"ו באב, שהוא התיקון של תשעה באב (חורבן בית המקדש),

היו בנות ישראל חולות בכרמים כדי למצוא שידוך, כדי לבנות בית נאמן בישראל.

דבר המרמז על החתונה הקדושה ביותר בין הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל.

 

לא בכדי ה' רוצה שנבנה את הבית הפרטי שלנו למטה על פי הבית למעלה. 

כשהאירוסים (הקידושין) קודמים לנישואים (יחוד פיזי).

אמנם בימינו אירוסים ונישואים נעשים באותו מעמד,

שלא כבימים עברו שבאירוסים היה החתן, קודם כל, מקדש את האשה,

ולאחר תקופה של חודשים עד שנה היו הנישואים המאפשרים את היחוד הפיזי.

אולם עצם העובדה שיצירת קשר בין איש לאשה בא בשני שלבים של "אירוסים" ו"נישואים",

מלמדת שיש צורך חיוני בכל אחד מהם.

 

ואכן, בזמן מתן תורה ה' בחר בנו ויצר עמנו קשר של "אירוסים",

כך שבקיום תורה ומצוות (חכמת ה' ורצונו) אנו מתאחדים עם ה',

מכיון שהוא וחכמתו ורצונו אחד;

אולם עדיין איננו יכולים לחוש יחוד זה בגופנו.

עדיין עיני הבשר שלנו אינן רואות אלוקות,

כל שכן שהבשר אינו חש אלוקות.

את זה נוכל לחוש רק בגאולה האמיתית והשלימה,

שאז תהיה שלמות הנישואין והיחוד בינינו לבין הקב"ה.

 

לכאורה, מדוע מתעכב היחוד הנפלא והמושלם הזה בינינו לבין הקב"ה?

למה מעכב החתן, הקב"ה, את החתונה עם ישראל עמו אלפי שנים,

מאז האירוסים במתן תורה?…

 

אמנם ה' רוצה להתייחד עם ישראל עמו ביחוד מושלם,

אלא שלא רצה שיהיה זה "לחם חסד" אלא שכר המגיע לנו בזכות עבודתנו.

הקב"ה רואה בנו בני מלכים ולא קבצנים הניזונים מלחם קלון, לחם בושה, נהמא דכיסופא.

הקב"ה חפץ שדוקא העבודה שלנו בעולם תפעל את עניין היחוד אתו.

לכן מאז מתן תורה, זמן האירוסים שלנו עם ה', עדיין אנו מצפים לחתונה עם הקב"ה,

שזה יהיה יום שמחת לבו, הגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.

 

ובינתים הבית היהודי צריך לעשות הכל כדי לדמות לבית שלמעלה,

כי כל בית בישראל הבנוי בקדושה על פי תורה ומצוות באהבה ואחוה ושלום ורעות.

מתאים לכוונה העליונה והוא גאולה פרטית

וכפרט בבית הכללי של מעלה הוא מקרב את הגאולה הכללית.

 

התורה אומרת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"…

אל לנו לחשוב שאנו מתחתנים כדי לספק איזה צורך שלנו, או למלא מה שחסר לנו.

לאחר שאדם היה דומה למלך בבית הוריו וקיבל מהם את כל החסר לו וכל מה שרצה.

הוא עומד לבוא בקשרי הנישואין ועליו להיפרד מכל עברו בבית הוריו,

ולהתמלא ברצון וכוונה אחת: איך להיטיב לזיווג שלי,

איך להתאחד אתו על מנת לתת לו את הטוב ביותר שבי.

לשם כך צריך שהשני יהיה זולת ולא מישהו הכלול בי.

 

ואולי גם משום כך אסרה תורה להתחתן עם קרובי משפחה, הורים וילדים אחים וכו'.

לכאורה קשר בין קרובים הוא קשר נעלה שאי אפשר לסתור אותו או לערער עליו,

כשעם ישראל קיבל ציווי זה מצאוהו בוכה למשפחותיו.

אלא שכנראה רצון ה' הוא שנפתח את הקשר הזוגי בעבודה קשה ומפרכת,

על ידי שנכניס דוקא אדם זר נפרד ומנותק מאתנו לביתנו ולא קרוב משפחה מוכר וחביב.     

 

כל אחד מבני הזוג צריך להיות בבחינת "זכה עוזרו" –

עליו להזדכך ולסייע לבן/בת הזוג כאשר הוא "כנגדו" ולא "כלול בו".

לכבד את ה"שוני" של השני, ולהתייחד עם מישהו שלגמרי לא אני.

אמנם למעלה היו בני הזוג שני חצאי נשמות כלולים זה בזה,

אולם עכשיו לכל אחד אישיות משלו,

ובכל זאת, יש לכבד אותו למרות שאינו מה שאני רוצה שיהיה.

ה' שם אותו לידי לא כדי למלא את רצוני אלא כדי לעזור לו לחיות את חייו.

רק כך אדם אינו לבדו עם עצמו אפילו בהיותו נשוי,

רק בדרך זו יתכן יחוד אמיתי למרות שהשני שונה ממני ויש לו אישיות משלו.

ועל ידי זה גם ה' וכנסת ישראל יתאחדו ביחוד נפלא בגאולה האמיתית והשלימה.

שמצירוף היחודים בגאולה הפרטית למטה

יבוא ממילא היחוד בין קוב"ה ושכינתיה בגאולה הכללית למעלה.     

 

 

(על פי שיעור של הרב יצחק חביב בקורס: "קדושת הבית היהודי")