למעלה מעולם האצילות הוא "כתר עליון" המתחלק בפרטיות לשני חלקים: "עתיק יומין" ו"אריך אנפין. "עתיק" הוא "המדריגה התחתונה שבמאציל" ו"אריך" הוא "ראש וראשון לנאצלים".

ב"אריך" נמצאים שרשי הספירות הנקראים בשם: סתימאה" וכו'. המשל לזה בנפש הוא הכוחות ההיוליים (או הכוחות הנעלמים) שהם מקור לכוחות הגלויים. וכמו "כח המשכיל" שהוא שורש לשכל: כל אדם יש לו מנת מישכל, שעד כדי כך גדולים כח התפיסה והזכרון שלו, לחכמות אלו הוא מוכשר יותר, כוחות אלו מפותחים אצלו יותר וכו'. על ידי לימוד ויגיעה משתנים ומשתפרים הכוחות שלו – האדם קולט יותר מהר, מבין יותר לעומק וכו'. על ידי  לימוד ויגיעה משתנים ומשתפרים הכוחות שלו – האדם קולט יותר מהר, מבין לעומק לעומק וכו', וכמו כן בשאר כוחות האדם.

האם פירוש הדבר שנוצרו אצלו כוחות חדשים? ודאי שלא. השכל הגלוי (לדוגמא) מפותח כך וכך, וישנו מקור נעלם של השכל (שהוא נקרא "כח המשכיל" או "כח ההיולי לשכל") שממנו בא ונמשך השכל, וככל שהאדם מתייגע ומשתמש יותר בכח, הוא "ממשיך" יותר ממקורו של הכח, מהכח ההיולי.

כשאנו אומרים שראובן מוכשר במיוחד בציור, ושמעון בכתיבה ולוי בהבנה- ההבדלים ביניהם אינם רק בשכל אלא כבר במקור השכל, בכוחות ההיוליים כבר קיימים הבדלים אלו, שראובן מוכשר יותר לזה ושמעון לזה.

מקור זה אינו שכל, אך גם אי אפשר לומר שאינו שכל, שכן הוא מהוה כבר מקור, וכבר ניכר בו לאיזה סוג שכל הוא מוכשר יותר וכו'. מקור זה "יצא מכלל אינו, ולכלל ישנו לא בא" – כבר אי אפשר לומר עליו שאין כאן שכל, יש פה משהו שממנו יבוא שכל. הוא נקרא גם "שכל נעלם", יש כאן שכל "בכח", אך עדיין אין כאן שכל בפועל (וכן בשאר הכוחות).

מקור זה נקרא "המשכה נעלמת" משום שכאן כבר נמשך הכח מכמו שהיה כלול תחילה בהעלם גמור בנפש. עתה הוא כבר יצא מהתכללותו בנפש, והוא "מתקדם והולך" להיות שכל גלוי, אלא שעדיין הוא נעלם.

להעלם זה קוראים "העלם שישנו במציאות" (בניגוד ל"העלם שאינו במציאות" שזה כפי שהכוחות כלולים בנפש, וכדלקמן), שכן פה כבר קיים עניין השייך לשכל, אלא שעדיין לא בא לידי גילוי.

והמשל לזה בגשמיות, הוא משלהבת הכלולה בגחלת [כמובן שהמשל הוא רק על אופן ההתכללות והשייכות בין הנפש ובין הכח, כשייכותה של הגחלת אל השלהבת הכלולה בה]: כשם שבתוך הגחלת אין מציאות גלויה של שלהבת אש, אבל אי אפשר לומר שזהו רק מקור לאש ולא אש בכלל, שהרי אנו רואים שכשנטיל את הגחלת לאש –תיכבה! זאת אומרת שיש כאן אש במציאות אלא שהיא נמצאת בהעלם – "העלם שישנו במציאות". ומכיון שהאש כבר נמצאת (בהעלם), לכן בכדי להוציאה מההעלם אל הגילוי אין צורך במאמץ גדול במיוחד – די לנפוח על הגחלת,והשלהבת שבה תתגלה.

ובדוגמא כזו הכוחות הנעלמים, ההיוליים, שהכוחות נמצאים בהם בהעלם שישנו במציאות, ולכן כדי לגלותם משם אין צורך במאמץ גדול במיוחד, אלא כשאדם לומד ומתקדם כרגיל, הוא מפתח את שכלו, וכן בשאר הכוחות.

והדוגמא מזה למעלה, שמקורם של עשר ספירות דאצילות הוא בספירות הכלולות בכתר, שלכן הוא נקרא בשם "אריך אנפין" – פנים ארוכים וגדולים. היינו שזה אותו ענין של "זעיר אנפין" שבאצילות, אלא שהוא "גדול" ונעלה יותר. עשר הספירות הכלולות ב"אריך באופן של "סתימאה" אינם מציאות ממש של ספירות, אלא מקור היולי לספירות הגלויות. הספירות נמצאות שם בהעלם שישנו במציאות, כשלהבת הכלולה בגחלת.

כשם שבגחלת ישנה האש הכלולה בה, וישנו עצם הגחלת, כך בנפש, בדרגה זו של הכוחות ההיוליים הנמצאים בתוך הנפש, הרי הנפש מצד עצמה פשוטה ובלתי מוגבלת, ובה כלולים, בהעלם שישנו במציאות, בהמשכה נעלמת, הכוחות ההיוליים. וכך למעלה, שהספירות הנמצאות ב"אריך" באופן של "סתימאה", בהעלם שישנו במציאות, הם כלולים בתוך הפשיטות של הקב"ה שהוא אין סוף ובלי גבול.

בכללות מאד – זהו ענינו של "עתיק" שהוא "נעתק ונבדל" מהנאצלים לפי שהוא משהו אחר לגמרי מהם, הוא אינו אלא הפשיטות האין סופית של הקב"ה, אלא שבו כלול גם מקור הספירות שהוא "אריך".

[ב"אריך וב"עתיק", כמובן, ענינים רבים נוספים, כמו ענין הרצון והתענוג ועוד. וכאן נגענו רק באופן הימצאות שורש הספירות בהם. וכדוגמת הנפש, שנוסף לכוחות ההיוליים שבה, יש בה גם "כוחות מקיפים", אלא שזו סוגיא בפני עצמה ולא נתעכב עלי' כאן.

במקביל ל"אריך' ישנו "עולם התוהו", שנקרא גם בשם "עולם הנקודים", שאופן "המשכת" וגילוי הספירות היו בו בצורה שונה, ולכן ארעה בו "שבירת הכלים" ו"נפילת" הניצוצות לעולמות בי"ע, שמהם נוצרו הקליפות. גם על זה לא נתעכב כאן. אין זה חלק ממש מ"סדר ההשתלשלות" הרגיל, אלא כאילו "חריגה" הצידה של אופן השתלשלות שונה, וקובע ברכה לעצמו].