העולם העליון ביותר ב"סדר ההשתלשלות" (אחרי הצמצום הראשון) הוא א"ק, "אדם קדמון", שנקרא גם "כתר הכללי", "אור כללי" או "מחשבה הקדומה דא"ק".

המשל בנפש – "נפש נושא כוחות". "נקודת המפגש" בין הנפש הפשוטה והכוחות.

להבנת המשל, נבין קודם כל את ה"חסרון" שבמשל הקודם, של הכוחות הכלולים בנפש, העלם שאינו במציאות, כצור החלמיש.

למרות שלכאורה יש כאן רק מציאות אחת, מציאות האבן, ואין כלל מציאות אש, אפילו בהעלם, אבל בכל זאת יש כאן בדקות וברוחניות ענין נוסף על מציאותה של האבן, שהוא כלול בתוכה. אפשר, תאורטית, לחלק את האבן, ולהראות – האבן עצמה היא משהו שונה לגמרי מענין האש, אלא שיש בה תכונה צדדית נוספת על מהותה – האפשרות להוציא ממנה אש.

וכן בנפש, במדריגה זו שהכוחות כלולים בה, אפשר עדיין לחלקם לשנים – הנפש היא פשוטה ובלתי מוגבלת, ויש בה תכונות נוספות, שאפשר להוציא ממנה עשר כוחות.

באבן אין לנו "בעיה" מניין באה שייכותה לאש – זו אחת התכונות שהטביע הקב"ה באבן. אך בנמשל, בנפש, ובעיקר למעלה, הרי אנו "מחפשים" מאין כוחות הנפש ומה מקורם של הספירות למעלה, וא"כ חסרה לני עדיין "נקודת החיבור" – כיצד באו הכוחות מהנפש הפשוטה. גם כש"מצאנו" את הכוחות הכלולים בנפש, שואלים אנו מנין באים אותם כוחות ומהו החיבור ביניהם לנפש הפשוטה. אנו מחפשים "נקודת חיבור" שבה הנפש והכוחות יהיו דבר אחד ממש, לא שני דברים שאחד כלול בזולתו.

וזו המדריגה של "נפש נושא כוחות" – כאן הנפש והכוחות אינם שני דברים. יש כאן רק דבר אחד – נפש. אלא שבאותה נפש פשוטה, כפי שהיא בפשיטותה, היא "נושאת" את הכוחות. יש בה כבר שייכות כלשהי (שאינה דבר נוסף על מהותה!) שיכולים להיווצר ממנה שרשי הכוחות. שייכות זו נקראת גם בשם "יכולת". להדגיש שזה רק יכול להיות ואינו נמצא כלל אפילו "בכח "יכולת"זה הניגוד של "בכח"), ואפילו לא בהעלם שאינו במציאות.

משל לזה הוא ענין ה"שמות" – השם שבו נקרא האדם: ראובן, שמעון כו'. קודם שקראו לאדם בשמו לא הי' בו (בפשטות) שום ענין ששייך לשם פרטי זה. כל מציאות השם שהיתה בו (קודם שקראוהו בשם) היתה שאפשר לקרוא לו בשם זה ואז הוא יפנה לקוראו בשמו. היינו, שכל המציאות של השם נולדה רק אחרי שקראו לו, לפני כן היתה רק שייכות ואפשרות לקרוא לו בשם.

וכך במדריגת "נפש נושא כוחות" – אין כאן שום מציאות של כוחות, ואפילו לא שרש דשרש כמו בצור החלמיש. אין כאן אלא אפשרות "לקרוא לו" ואז על ידי צמצומים כו'יתהוה ממנו שרש דשרש לכוחות.

במידת מה יש לזה דמיון לאדם שכאשר משבחים אותו בשם חכם או חסיד, עי"ז הוא מתעורר להיות חכם או חסיד. אך באמת "שמות" אלה של חכם וחסיד אינם דומים לגמרי ל"שמות" הנ"ל, כי גם לפני שקראו לו בשם חכם וחסיד, היה בו איזשהו ענין של חכמה וחסד (ואילולי זה לא הי' אפשר לעוררו לכך), ואילו ב"נושא" אין בו שום מציאות ששייכת לענין, אלא שיש בו אפשרות לעוררו לכך, ואז תהיה בו איזושהי שייכות לחכמה וחסד. ולכן המשל לכך הוא דוקא מהשמות ראובן, שמעון כו', שאותם אין באדם כלל עד שיקראוהו ורק אז יפנה לקוראו בשמו.

על מדריגה זו נאמר "אין מציאות לגנוזות" – הגם שיש פה כבר מה שנקרא "עשר ספירות הגנוזות", אך אין להם מציאות כלל, גם לא בהעלם שאינו במציאות.

זוהי הדרגה של "אדם קדמון" – זהו ה"אדם" – הספירות והפרטים, כפי שהוא דבר אחד ממש, בלי שום ענין נוסף, עם ה"קדמון" – הפשיטות האלוקית האין סופית.

ולכן הוא ה"כתר הכללי" וההתחלה של כל סדר ההשתלשלות, משום שבו התחילה ה"מציאות" של "יכולת" לספירות ולכל הענינים של סדר ההשתלשלות. אלא ששם הכל הוא מציאות אחת בלבד של פשיטות ואין סוף ה"נושאת" בתוכה, במציאות אחת ממש, את מה שיהיה ממנה אחר כך.

[אחרי הצמצום ולפני א"ק, ישנם ה"קו" ו"הרשימו", כדלהלן. אך כדי להבין זאת צריך קודם "לעלות" ללפני הצמצום].