יעקב וישראל הוקשו זה לזה

זכה יעקב אבינו הבחיר שבאבות לשני שמות: יעקב וישראל,

שלמעשה הם שתי דרגות בעבודת ה':

"יעקב", מלשון "עקב" מסמל את החלק התחתון והגשמי של היהודי,

הגוף וצרכיו הגשמיים הקשורים לענייני עולם זה.

"ישראל", מלשון "לי ראש" מסמל את הנשמה האלוקית הקדושה.

יעקב קשור למידות שבגוף וישראל קשור למוחין שבראש.

יעקב קשור ב"אהל" דירת עראי וישראל ב"משכן" דירת קבע.

וכאן הוקשו והושוו זה לזה!

כי אי אפשר להגיע לבחינת ישראל בלי קדימת מדת ומדרגת יעקב.

לכאורה אין שום ערך בין "דירת עראי" ל"דירת קבע".

אולם הפסוק הזה מעורר את תשומת לבנו לכך,

שדירת עראי של יעקב טובה לא פחות מדירת קבע של ישראל.

יעקב מדת התפארת המבריח מן הקצה אל הקצה,

מ"יעקב" בחינת "יו"ד עקב" עד ישראל בחינת "לי ראש",

(ולא סתם "ראש" אלא בחינת "ראשו של הקב"ה"),

הוא בעצם מהות אחת הכוללת גם את יעקב וגם את ישראל.

"אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" – כמה טובים הם!

כל אחד מישראל, בחינת "יעקב" באופן של עראי

ובחינת ישראל "לי ראש" באופן של קבע,

שניהם טובים ויש בהם בחינת "מה" עם כל הפירושים שבדבר –

בחינת נשמה לעומת גוף, בחינת משפיע לעומת מקבל,

בחינת ביטול וקבלת עול וכו'.

דירת עראי קשורה לגלות

אהל ודירת עראי קשורים לגלות.

חיי עם ישראל בגלות נמשלו לחיים באהל.

"אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ובאמת הגלות, שהיא רק עניין ארעי, אינה מקומם האמיתי של יהודים.

רק בגאולה, שהיא מקומם האמיתי של יהודים, יחיו עם ישראל במשכן קבע.

ובכל זאת, לא בכדי משבח הכתוב את מקום הגלות ואומר: "מה טובו אוהליך יעקב".

כי דוקא בגלות, במקום הארעי שלהם,

ממלאים ישראל יעוד גדול ונפלא לעשות לה' דירה בתחתונים.

כי גם כשגלו הבנים מעל שולחן אביהם, הם עדיין בניו,

ועבודתם בגלות אינה רק הכנה לדירה שתהיה לעתיד לבוא,

אלא בד בבד עם העבודה בגלות נעשית לה' ית' דירה בתחתונים.

מצוות לשון צותא וחיבור

זהו טיבן של "מצוות" לשון צוותא וחיבור,

שעל ידן מתחבר האדם המקיימן עם הקב"ה מצוה המצוות.

והרי לכאורה גם קודם ירידת הנשמה לעולם נהנתה הנשמה מזיו השכינה בגן עדן,

אז למה ירדה לעולם הזה כדי לקבל אחר כך שכרה בגן עדן?

אלא ש"יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

כמאמר רז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".

שהנשמות קודם ירידתן לגוף, בחינת צדיקים גמורים, ירדו לעולם הזה והתלבשו בגוף

כדי להתעלות לדרגת בעלי תשובה שלמעלה מצדיקים.

נשמה ירדה לעולם הזה שהוא בבחינת גלות,

ובעולם הזה יצא עם ישראל לגלות נוספת – גלות בתוך גלות,

ובכל זאת, כבר בדירת העראי כשנמצאים בגלות ישנה הדירה שעושים לה' בתחתונים.

וכמו שלגבי משכן ה' שהיה באוהל, ה' מבטיח "ושכנתי בתוכם" היינו דרך קבע,

כך גם בעבודתנו בגלות יש כבר מעין המשכן של קבע שיהיה לעתיד לבוא.

העולם הזה נברא בשלימות

למעשה העולם הזה מתחילת בריאתו "עולם על מילואו נברא".

לכן המילה "תולדות" בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם",

כתובה בכתיב מלא, כי העולם נברא בשלימות.

בעולם שררה קדושה בלבד (קדושה ושמשיה).

אפילו הנחש הקדמוני היה שמש גדול לקדושה.

רק אחרי חטא אדם הראשון ירד העולם ממדרגתו,

ונוצרה מציאות של "לעומת זה",

שבעקבות זה היה צורך בעבודת הבירורים לברר את ניצוצות הקדושה.

זוהי עבודת בחינת "יעקב" אותיות "יו"ד עקב",

(יו"ד ספירת החכמה היורדת לבחינת עקב ספירת המלכות),

שעל ידה צריכה להיות ההתלבשות בחינת יו"ד בבחינת העקב,

להיות "אהליך יעקב" שיעקב יהיה בעל הבית על האהל.

עד לדרגת עבודת ישראל (אותיות "לי ראש"),

שהעבודה תהיה בקדושה גופא.

החושך קדם לאור

[ומפרש הצמח צדק, שגם "יריעות העזים" אחת עשרה במספר שהיו במשכן,

ונחשבו לאהל המשכן,

ו"יריעות השש" שמספרם עשר ונחשבו למשכן עצמו, הם היינו הך.

אף שמספר אחת עשרה מרמז לעבודת הבירורים שמקליפת נוגה!

שאחת עשרה הם "עשר כתרין דמסאבותא" עם בחינת "לבונה" המקפת עליהם,

לכן היריעות נעשו מעיזים בדומה לעיזים המרמזים על חושך.

כסיפור המובא בתלמוד –

שר' זירא מצא את רב יהודה שהיה עומד בפתח בית חמיו וראה שדעתו בדוחה עליו,

ואם היה שואל אותו כל שאלה אף שלא בעניין הלכה היה עונה לו.

ואז שאל אותו: מה טעם, העיזים הולכות בראש העדר ואחריהן הכבשים,

(עיזים שרובן שחורות קודמות לכבשים שרובן לבנות)?

ענה לו, שמנהג הדבר הוא כברייתו של עולם "ברישא חשוכא והדר נהורא",

שבבריאה החושך קדם לאור כמו הקליפה שקדמה לפרי.

כי זה לעומת זה עשה האלוקים,

ובהשתלשלות וירידות המדריגות נמשכת השפעה גם לחיצונים,

וכמו עץ שגדלים עמו גם עלים וקליפות ולא רק פרי, אף שהפרי הוא העיקר.

ואדרבה בלי העלים יתקלקל הפרי מרוח וקור וחום,

וכל שכן, שיתקלקל הפרי בלי הקליפה השומרת עליו.

כך בבריאה מלכתחילה הקליפה שמרה על הפרי (העולם),

רק שע"י חטא עץ הדעת טוב ורע נעשתה הקליפה מנגד לפרי (לעולם),

ויש קליפות שהם מנגדים גמורים.

ומי מבררם?… יעקב!…

בניגוד לכך עשר יריעות המשכן מרמזות לעשר ספירות דקדושה,

"בעשרה מאמרות נברא העולם" (פרקי אבות).

אולם מכיון שבחינת האלוקות שבהם בהעלם,

עד שצריכים ראיות שיש בורא לעולם… עד שצריכים לעניין האמונה…

בא החידוש ב"משכנותיך" להורות

שתכלית העבודה היא לגלות את בחינת עשר ספירות (משכן),

עבודה שלמעלה מעבודת הבירורים,

לפיכך היא על ידי ישראל!…]

ההבדל בין הגלות לגאולה

ההבדל בין הגלות לגאולה דומה להבדל בין ימות החול ליום השבת.

גם בימי החול כמו בזמן הגלות עושים את עבודת הבירורים,

עבודת עראי, בחינת אהל עראי.

ואילו ביום שבת קודש העבודה היא בבחינת ישראל.

ודוקא "שבת מיקדשא וקיימא" היא עניינו של עם ישראל גוי קדוש.

וב"שבת" נכללים גם הימים טובים שנקראים "שבת",

כנלמד מן הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת",

כשמדובר על "יום טוב" (ראשון של פסח).

ההבדל בין תורה למצוות

זהו גם ההבדל בין שני האופנים בעבודת האדם: "תורה" ו"מצוות".

התורה בבחינת משכן קבע לאלקות בגלוי.

דברי תורה אינם מקבלים טומאה, "הלוא כה דברי כאש" –

כמו שאש אינה מקבלת טומאה, כך דברי תורה אינם מקבלים טומאה כלל.

לא רק עניין התורה עצמה אלא גם דברי תורה הנלמדים על ידי האדם.

מה שאין כן, מצוות שניתנו בדברים גשמיים דוקא,

ובקיום המצוות מבררים את חפצי המצוה הגשמיים,

ומוציאים מהם את ניצוצות הקדושה ומפרידים בין טוב לרע.

ואם עיקר התורה הוא בבחינת חכמה ושכל שבראש,

הרי שמצוות עניינן במעשה.

זהו "אהליך יעקב משכנותיך ישראל" אהל דירת עראי ומשכן דירת קבע,

העבודה בקיום המצוות "אהל" היא על ידי "יעקב" (=יו"ד עקב) בחינת מעשה.

והעבודה של לימוד תורה היא "משכן" על ידי "ישראל" (אותיות "לי ראש").

אך שתי עבודות אלה של תורה ומצוות חשובות ואי אפשר זו בלא זו.

על ידי המצוות נמשך האור האלוקי המקיף שאינו מתלבש בפנימיות,

ועל ידי התורה נמשך האור האלוקי בפנימיות ממש.

ולכן אנו מבקשים "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך".

שהקב"ה מקדש את עמו ישראל על ידי המצוות,

כשממשיך אור מקיף מבחינת "סובב כל עלמין",

ועל ידי לימוד תורה ממשיך טיפת חכמה עילאה בפנימיות ישראל.

בעלי תורה ובעלי עסקים

לכן גם בעלי תורה – "ישראל" וגם בעלי עסקים – "יעקב" כולם טובים הם.

כולם עושים את העבודה שלשמה ירדה נשמה לעולם.

על שתי עבודות אלו – "אהל ומשכן", "עראי וקבע", "תורה ומצוות" –

נאמר "מה טובו!"

אמנם "אהלי יעקב" ו"משכנות ישראל" היו גם קודם הברכה "מה טובו"…

החידוש הוא, ששניהם ביחד כאחת הם בחינת "מה" ובאופן של "טוב".

יהי רצון שעל ידי מעשינו ועבודתנו בעניינים אלו

יתקיים בנו היעוד של "משכנותיך ישראל" – דירת קבע,

"ה' ימלוך לעולם ועד" בבית המקדש השלישי שיהיה בית מקדש נצחי,

שלמעלה משני בתי המקדש שלפניו.

והוא יכלול את שני בתי המקדש הראשונים ואף את משכן משה,

ואז בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש!!!

יתגלה שאפילו משכן משה הוא נצחי.