מהנ"ל מובן שלפני הצמצום יש ג"כ לפחות שתי דרגות: "כשעלה ברצונו", שאז יש כבר איזושהי שייכות לספירות (אף שאינו מוכרח בהם. כדוגמת רצון הנעלם), וקודם עלות הרצון, שאז אינו שייך כלל לספירות, אלא הוא פשוט ובלתי בעל גבול לגמרי.

באור אין סוף שקודם "עלות הרצון", יש בו ג"כ בדקות דדקות כמה ענינים.

דהנה כתב בספר עבודת הקודש ש"כשם שיש לו כח בבלתי בעל גבול כך יש לו כח בגבול. שאם תאמר שיש לו כח בבלתי בעל גבול ואין לו כח בגבול, אתה מחסר שלימותו. ואין סוף הוא שלימותא דכולא".

כלומר: הבלתי בעל גבול. דוקא משום היותו כזה, "חייב" שיהיה בו גם גבול, שכן אם הוא רק בלי גבול ולא גבול, נמצא שהוא מוגדר ומוגבל בהגבלה זו של בלי גבול ולא גבול.

מאידך, לא יתכן שיש בתוכו, כחלק ממנו, גבול ממש, (שאילו היה כן, הרי לולי הגבול שבו היה מוגבל (בהגבלה שהוא רק בלי גבול) והגבול הוא זה שמשלים אותו – לא יתכן שגבול ממש הוא זה שיפעל שיהיה בלי גבול). ועל כרחך, ש"הגבול שבבלי גבול הוא יותר בלי גבול מהבלי גבול שבבלי גבול", כי הבלי גבול לבדו היה מוגבל בכך שהוא רק בלי גבול, ורק בהצטרפות ה"גבול" שבו נהיה לא מוגבל ממש (ואין כאן המקום להאריך בזה).

נמצא שגם לפני הצמצום, ואפילו לפני שעלה ברצונו, היה באור אין סוף את ענין הגבול, אלא שה"גבול" שם הי' דבר אחד ממש עם הבלי גבול. ולכן לא היה "כח הגבול" שלפני הצמצום ניכר במציאות בפני עצמו כלל. הצמצום פעל את התגלות כח הגבול כמציאות בפני עצמו. על ידי שנסתלק ונתעלם לגמרי אור הבלי גבול שלפני הצמצום, הרי התוצאה הישירה מזה הוא, שנתגלה כח הגבול, לא כחלק משלימותו של הבלי גבול, אלא "כח הגבול" כמציאות בפני עצמו.

להתגלות זו של "כח הגבול" שע"י הצמצום, קוראים בשם "רשימו". זהו רק "רושם" ממה שהיה קודם. קודם הצמצום היה בלי גבול לגמרי, והגבול לא היה אלא ענין אחד ממש עם הבלי גבול, אך כש"נמחק" כל השאר נשאר רק הרושם – כח הגבול.

ולכן ה"רשימו" שהוא כח הגבול "לא נגע בו הצמצום": הצמצום לא פעל בו שום ירידה וסילוק. להיפך, הצמצום גילה אותו כמציאות בפני עצמה, שאינה מאוחדת ממש עם האור הבלי גבול, אלא הוא כח שענינו להגביל ולהעלים.

מכיון שהכוונה העליונה היתה לא להשאר במצב של העלם וסילוק, אלא לברוא עולמות וגם לגלות בהם אלוקות – לשם כך לא "יעזור" הרשימו, שהרי כל ענינו הוא להגביל ולהעלים, וא"כ לא יתגלה ויתהוה ממנו מאומה (ובודאי לא יהיה ממנו גילוי אלוקות בעולמות).

לשם כך "חזר והאיר" מהאור שלפני הצמצום "אור הקו". ה"קו" הוא המשך ל"תנועת" הגילוי של האור הבלי גבול שלפני הצמצום. אלא שמכיון שהוא "עבר" את הצמצום, הוא חזר והאיר במידה וגבול, באופן שיוכל להצטמצם ע"י הרשימו והכלים, שיתהוו ממנו עולמות מוגבלים. בו לא רק "נגע" הצמצום, אלא צמצם אותו באופן משמעותי, שיהיה "קו" מדוד ומוגבל, שיהיה שייך להתלבש ולהיות מוגבל ע"י כח הגבול וכל תוצאותיו.

ונמצא שכדי להוות את כל "סדר ההשתלשלות" ישנם בכללות שני ענינים: ה"קו", שענינו להוות ולגלות ולהאיר, ו"הרשימו" שענינו להגביל ולהעלים. ובהצטרפות שניהם יחד דוקא, נתהוו כל העולמות שאחרי הצמצום, מא"ק ועד עולם הזה הגשמי.

ולפי אופן "מזיגת" הקו והרשימו זה בזה, הוא המצב בעולם שנתהווה: בעולמות עליונים יותר מאיר בעיקר ה"קו", וענין הגבול שבא מה"רשימו" היא מאד בהעלם ובדקות. וככל שיורדים יותר, "מתגבר" כוחו של הרשימו, ועד שבעולמות בי"ע הוא הופך להיות העיקר. וההעלם הולך וגדל עד העולם הזה שהוא "מלא קליפות וסטרא אחרא שהם נגד הוי' ממש", ולכן הוא "תחתון שאין תחתון למטה הימנו בענין הסתר אורו ית'", שבו אין נראית כלל האמת האלוקית.

*

תכלית הכוונה בכל סדר ההשתלשלות היא – לעשות לו יתברך, לעצמותו ממש, שלמעלה מעלה מכל האורות והגילויים היותר נעלים, דירה, שיהיה בה בגילוי ממש בכל עצמותו כמו שהוא, בתחתון זה שאין למטה הימנו.

ושיראו איך שכל הצמצומים וההסתרים אינם אלא התגלות "כח הגבול" שאינו אלא העומק העצמי יותר של האור הבלי גבול שלפני הצמצום; ולמעלה יותר – "ביכולתו שלא להאיר" שהוא למעלה גם מ"ביכולתו להאיר"; ועד האור שמגלה את עצמותו ממש; ועד הוא ית' ממש, ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וכל האורות והגילויים הכי נעלים כלא חשיבי קמי' וכאין ואפס ממש.

ואותו ית' "ממשיך" דוקא יהודי למטה ע"י עניניו ה"פשוטים" שבהם מתגלית "פשיטות העצמות". וכמ"ש "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו (גם הבשר הגשמי עצמו יראה ויכיר שכל המציאות היא) כי פי הוי' דיבר".

שכל זה יהי' בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש, על ידי מלך המשיח – שהוא בשר ודם דווקא, בגוף גשמי בעולם הזה; והוא מגלה בכל העולם כולו כי "הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל", על־ידי עצם מציאותו, ועל־ידי פעולותיו בעם ישראל ובכל העולם כולו. ועד שכולם מקבלים מלכותו בגלוי ובפשטות, ומכריזים יחדיו: "יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!".