לפי אותו עיקרון – שבאצילות אין עדיין "על מה לדבר"; בבריאה כבר "יש על מה לדבר" אבל לא יותר מזה; ביצירה כבר קיימת המציאות אבל עדיין היא כלולה במקורה; ובעשי' בא ה"יש"לסוף התפתחותו, למציאות "עצמאית"- לפי זה נוכל להבין קצת גם את מהותם של "אבי"ע דכללות (הכלליים)".

ה"יש" המוגמר, שכאן "חותרים"כדי להגיע אליו הוא "עולם האצילות". כלומר: לא מדובר כלל על שום "תפיסת מקום" לנבראים, ובוודאי שלא מדובר על נבראים בפועל. מה שכן מדובר כאן הוא על "ציור" והגבלה של "עשר ספירות" באלוקות גופא, מציאות "מוגמרת" של חכמתו של הקב"ה, בינתו של הקב"ה, וכן כל עשר הספירות שהם כוחות אלוקיים, "אלוקות ממש"- אבל הם כבר מוגבלים ומוגדרים, יחסית. ההגבלה היא הן בכמות – "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר", והן באיכות, שכל אחת מהן יש לה את עניינה הפרטי המוגדר.

[יש להדגיש שוב ושוב, כמובן, שכל זה הוא רק ביחס ל"פשיטות" ולבלי גבול שלמעלה מעלה מאצילות, לגבי זה שייך כאילו לקרוא לספירות דאצילות "ציור" ו"גבול". אבל ביחס לנבראים, לפי המושגים שלנו, של הנבראים (אפילו של הנבראים היותר עליונים), הרי הספירות דאצילות הן בתכלית האחדות והבלי גבול לגמרי, שנמשלו לאור וזיו השמש הכלול בתוך השמש, ובטל במציאות ומיוחד באלוקות לגמרי, עד שאינו עולה בשם ספירות כלל וכלל (שער היחוד והאמונה פרק י, עיי"ש). אלא שלפי המושגים העליונים שבאלוקות גופא, נחשב האצילות ל"גבול"].

ולאחר שכבר נעשה ("עשי") ה"יש" המוגמר של הספירות דאצילות: ועדיין אין שום יחס ושום תפיסת מקום כלל וכלל לנבראים – רק אז מתחילים שוב "לרדת"ל"תפיסת מקום של נבראים", על ידי שלושת השלבים, "בי"ע שבאצילות"כנ"ל. ורק אחרי שכבר הגענו ל"שלב המוגמר" של זה, רק אז מתחילה שוב הירידה ל"יש ממש", על ידי שלושת השלבים, העולמות בריאה, יצירה ועשי' כנ"ל.