אצילות דכללות – אור אין סוף – “אין על מה לדבר”

יום ראשון י״א שבט ה׳תשע״ד
“אצילות דכללות”: פירוש המילה “אצילות”, מלשון “האצלה והפרשה” (בניגוד ל”בריאה”, שהיא דבר חדש) הוא ש”האצילו” משהו ממה שהי’ קודם. לא התחיל כאן עדיין שום דבר חדש, ואפילו לא “מדברים על כך”. זהו עדיין המצב הקודם, מצב של “אין” מוחלט, אלא שזהו לא המצב הקודם כמו שהוא בכל תוקפו ובכל עצמותו, אלא רק ”האצלה” ו”הפרשה” של ”משהו” ממה שהי’ קודם. אבל אנו בהחלט נמצאים עדיין במצב הקודם.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
טבע

 

במצב של "לפני הצמצום"הראשון "הי' אור אין סוף ממלא אכל מקום החלל", לא היתה שום מציאות של "ציור" וגבול אפילו בכח ובהעלם, ואפילו לא ב"יכולת".

 

בדיוק כשם שנתהוו משם עשר ספירות, הי' יכול להיות משם גם "ששים ריבוא ספירות" או כל מספר אחר של ספירות, ובאופנים אחרים לגמרי בלי שום שייכות כלל לאופן הספירות שנתהוו.

 

בעצם, אילו היו "משאירים" את המצב כך, וכל "השתלשלות העולמות" היתה באה משם (בלי ה"צמצום") – היו מתהוים "ספירות ועולמות" בלתי מוגבלים לגמרי, לא במספרם ולא באיכותם; היו מתהוים "דברים" כאלו שאי אפשר הי' לקרוא להם בשם "ספירות ועולמות", או בכל שם אחר המגדיר משהו, שהרי שמות אלו מבטאים איזושהי מידה של "ציור"וגבול, וכאן מדובר על "דברים" שאין להם שום "ציור"וגבול כלל וכלל.

 

ואפילו אחרי ש"עלה ברצונו" שיהיו דווקא עשר ספירות; והרי כאשר עלה ברצונו יתברך, "מי מעכב בעדו", ואכן נתהוו, עוד "לפני הצמצום", "עשר ספירות הגנוזות"- גם אז היו "ספירות" אלו (בשם המושאל, כנ"ל, מאחר שאין לנו שם אחר לקרוא להם) באופן בלתי מוגבל לגמרי, עד שעדיין אין שוב סיבה כלל וכלל שיתהוו מהם עשר ספירות יותר ממספר אחר של ספירות. זאת, משום ש"עלות הרצון" הוא באופן של "רצון הנעלם" ש"אינו מכריח כלל שיהי' כפי הרצון", ו"מן הפועל (של עשר הספירות) הוא מרוחק עדיין לאחר שנתעורר ברצון בדיוק כמו קודם שנתעורר ברצון"(וכפי שנתבאר ב"פניני התניא" ח"א עמוד 215 ואילך).

 

אם כן, המצב של "לפני הצמצום" הוא בדוגמת "אצילות" – מצב שעדיין "אין מה לדבר" כלל וכלל על "ספירות ועולמות". אנו נמצאים עדיין במצב של "אין" מוחלט.

 

(זאת, למרות שכבר "התחיל כאן משהו", שהרי "עלה ברצונו", וזו אכן הסיבה שנהי' אחר כך הצמצום הראשון – בדיוק כשם שבעולם האצילות (הפרטי "אין מה לדבר"כלל וכלל על "יש" ממש, ואפילו לא על "תפיסת מקום ל"יש", למרות שדווקא שם "התחיל משהו לזוז לכיוון זה", אבל זהו עדיין מצב של "אין". עדיין לא התחיל שום דבר).

 

וזהו "אצילות דכללות": פירוש המילה "אצילות", מלשון "האצלה והפרשה" (בניגוד ל"בריאה", שהיא דבר חדש) הוא ש"האצילו" משהו ממה שהי' קודם. לא התחיל כאן עדיין שום דבר חדש, ואפילו לא "מדברים על כך". זהו עדיין המצב הקודם, מצב של "אין" מוחלט, אלא שזהו לא המצב הקודם כמו שהוא בכל תוקפו ובכל עצמותו, אלא רק ''האצלה'' ו"הפרשה" של ''משהו" ממה שהי' קודם. אבל אנו בהחלט נמצאים עדיין במצב הקודם.

 

ב"אצילות הפרטי" (ה"רגיל') פירושו של דבר הוא שנמצאים אנו במצב ש"אין מה לדבר כלל'' על נבראים, ואפילו לא על ''תפיסת מקום" לנבראים – למרות שמדובר כאן רק על "הארה'' ממנו יתברך, על הספירות, שיש בהן איזה ציור וגבול, ולא על מהותו ועצמותו יתברך, הבלתי מוגבל כלל וכלל. ואילו ב"אצילות דכללות" פירושו של דבר הוא, שעדיין 'אין מה לדבר כלל' על 'ספירות ועולמות' ועל 'ציור וגבול' איזה שיהיו, כי נמצאים עדיין במצב הקודם, כפי שהוא במהותו ועצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר וגבול כלל וכלל, למרות שכבר מדובר כאן על 'אור אין סוף' ולא על מהותו ועצמותו יתברך ממש.

פרסום תגובה חדשה

test email