ה'צמצום הראשון' 'סילק על הצד' והעלים לגמרי את אור אין סוף שלפני הצמצום.

הוא יצר מצב חדש, מצב של התגלות 'כח הגבול' (שהוא ה"רשימו") שהי' בהעלם לפני הצמצום; מצב שבו כבר יש 'נטי' ו'ציור' לכיוון של 'עשר ספירות', מכאן כבר לא ייצא שום מספר אחר של ספירות, ולא יהי' אלא באופן זה כפי שנבראו.

עברנו כבר את שלב המעבר שבין "אין" ל'יש". כאן הוא 'הרגע הראשון של ההריון', הרגע בו 'התחלנו לדבר' על משהו שהולך לקראת (אותו 'תינוק' שיוולד בסוף) עשר ספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר, ודווקא עשר כאלו, כפי שיווצרו לאחר מכן. אלא שעתה עדיין אין מאומה. המצב עכשיו הוא מצב של 'פשיטות' מוחלטת ובלי גבול לגמרי בדיוק כפי שהי' קודם (כשם שברגע ההריון לא רואים שום דבר, ונדמה שזה כאילו אותו מצב שהי' קודם). אבל עכשיו כבר ברור: מכאן 'ייצא', אם בכלל, רק ''משהו כזה'.

זהו א"ק, 'אדם קדמון'; בפועל הוא 'נראה' ו'מדבר באותה שפה' בדיוק כמו 'לפני הצמצום', יש כאן פשיטות מוחלטת. לא התחילה עדיין שום 'התרקמות' של ספירות, גם לא ב'העלם שאינו במציאות',

– לעומת ה'העלם שאינו במציאות', הדרגא של עולם ה'עקודים', שהוא כדוגמת 'צור החלמיש', באבן הצור אמנם האש נמצאת בה בהעלם גמור, העלם שאינו במציאות, אבל סוף סוף יש כאן (בהעלם גמור) שני דברים: נוסף על ה''צור' עצמו, יש כאן עוד ענין – ה'תכונה' שיש בצור שאפשר להוציא ממנו אש. היינו, שכבר 'יש' כאן בפועל 'גדר' נוסף על אבן הצור עצמה. יש כאן כבר איזושהי 'אפשרות' להוציא אש, האש נמצאת כבר 'בכח' בצור, אם כי עדיין לא ב'מציאות". ואילו כאן, בא"ק, אין עדיין שום 'תכונה' מוגדרת של אפשרות להוציא ממנה ספירות. אין כאן אלא ה"פשיטות' והבלי גבול בלבד.

כדוגמת 'נפש נושא כוחות' – הדרגא בנפש בה אין שום 'גדר נוסף' ושום 'תכונה' מוגדרת נוספת, גם לא ב"העלם שאינו במציאות", מלבד עצם הנפש כמות שהיא. אלא שאם יבואו ו"יעוררו"אותה, תוכל להיווצר ולהיוולד מחדש אותה 'תכונה' להוציא כוחות פרטיים; שתכונה זו היא ה"העלם שאינו במציאות" של הכוחות. כך בנמשל, בא"ק, אין כאן עדיין מאומה מלבד ה"פשיטות'' והבלי גבול, אלא ש"אם יבואו ויעוררו שם”, יהי' אפשר "להוציא" וליצור מחדש את ה"תכונה" שהיא שרש לספירות הפרטיות, (וכפי שנתבאר כל זה לעיל שם באריכות).

לכן זו הדרגא של ''בריאה דכללות": הספירות והעולמות, הגבול וה"ציור", עברו ממצב של ''אין" למצב של "יש". למרות שבגלוי זה נראה ממש כמו קודם (כמו שברגע התחלת ההריון לא רואים שום שינוי), אבל כאן העניו כבר "הולך לכיוון זה", ”יש כבר על מה לדבר".