החסידים לא יבקשו ולא יקבלו

נפתח הפעם בסיפור מחייו של המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס עצמו, סיפור הממחיש לנו קצת את המסירות-נפש של החסידים בתקופה ההיא.

ולהדגיש, שהפלא המיוחד בהנהגת החסידים אז הוא לא רק עצם עמידתם במסירות נפש, אלא בכך שהמסירות נפש הייתה ללא שום חשבונות. ונוסף לזה, החסידים עשו זאת ללא שום הרגשה שעשו כאן משהו נעלה ונפלא, אלא בפשיטות, באופן שלא הבינו כלל איך שייך לנהוג באופן אחר.

כפי שמספרים בשם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שפעם התבטא ואמר בדרך צחות כי יהיו יהודים נכבדים שבבואם לעולם-הבא יבקשו וגם יקבלו עוד "נתח שמן של לוויתן" על גודל מסירות-נפשם – שהרי יכלו להפסיק ללכת בדרך התורה ואז הי' להם כל טוב, ובכל-זאת מסרו נפשם ולא עשו כן, ועל כך מגיע להם שכר גדול ועצום.

ויש אפילו שיוסיפו לומר, כי אילו היו משתמדים, רחמנא-ליצלן, היו יכולים להגיע לפסגות הגבוהות ביותר של עושר וכבוד, ובכל-זאת ויתרו על כל זה ומסרו נפשם ולא עשו זאת. אם כך, בוודאי שיש לגמול להם על כך בשכר נפלא בעולם-הבא.

אולם החסידים שלי, אמר הרבי נ"ע, לעולם לא יבקשו מאומה על דברים כגון אלו, וגם אם יבקשו – לא יקבלו.

שכן, אצל חסידים הדבר כה מופרך לגמרי וכל כך אינו בא בחשבון, עד שלא שייך כלל לבקש על כך שכר. כי פשוט אצלם שעל דבר כל כך לא שייך במציאות לא מגיע שום שכר.

החביאו על גופם עד השנה הבאה

בדרך כלל, מספר ר' מענדל, למרות כל הקשיים והייסורים, היו האסירים החסידים שנאסרו והוגלו לסיביר, ואני בתוכם, מקפידים מאד לאכול רק מאכלים כשרים.

למרות שהחוקרים והסוהרים התנכלו לנו במיוחד ועשו הכל כדי להרעיב אותנו עד אפיסת כוחות, וברגע האחרון לדאוג שיגיע אלינו אוכל מעורר תאווה שאינו כשר בלבד. ולמרות כל ההסברים והחשבונות שזהו פיקוח נפש ממש – בכל זאת, הצליחו בדרך-כלל האסירים החסידים להחזיק מעמד ולא להתגאל בשום אוכל שיש עליו חשש איסור כלשהו.

פרשה בפני עצמה הייתה הזהירות של החסידים שלא להתגאל במאכלי חמץ בפסח.

חודשים מספר קודם החג, כאשר התירו לנו לכתוב משהו הביתה, שלחנו הודעות וביקשנו בתחנונים מבני המשפחה, כי יעשו הכל כדי לשלוח לנו מצות לפסח. ואכן בני המשפחה עשו כל שביכולתם ושלחו אלינו חבילות מצות זמן רב לפני החג, אלא שחוקרי הג.פ.או. היהודים היו מומחים גם בחגי ישראל, והללו דאגו שהחבילה אכן תגיע אלינו בשלמותה – בדיוק יום לאחר חג הפסח.

נשארנו אם-כן, ממשיך ומספר ר' מענדל, בלי מצות לחג. ונוסף על מה שלא הי' ביכולתנו לקיים את מצוות אכילת מצה בפסח, הרי כמעט שגווענו ברעב, מחוסר מזון כשר לפסח במשך שמונת ימי החג.

כך ארע, שמיד לאחר החג, כאשר הגיעה אלינו חבילת המצות, עדיין חששנו שמא גם בשנה הבאה נישאר ללא מצות.

כדי 'להקדים רפואה למכה', לקחנו כמה חתיכות מצה, עטפנו אותן היטב היטב, ונשאנו אותן על גופנו במשך כל השנה כולה, עד לפסח הבא!

המשימה לא הייתה פשוטה כלל וכלל. הי' עלינו להיזהר ולהישמר כל הזמן ולחפש כל מיני 'טריקים' מתחת לאדמה שלא להיתפס עם המצות, כי חיפושים על גופנו נערכו כל שני וחמישי, אם לא הרבה יותר מזה. אבל ב"ה שהצלחנו לעמוד במשימה, וכך יכולנו בפסח הבא לקיים את מצוות אכילת מצה באותן חתיכות מצה ספורות שנותרו מפסח דאשתקד!

התלבטות של חסיד במצב של פיקוח נפש

פעם אחת, מספר ר' מענדל, הי' נדמה לי שאין ברירה והנני מוכרח לאכול משהו שאינו כשר. הי' זה לאחר שזמן רב לא בא לפי דבר מאכל ראוי לשמו, ולפתע ניתנו לנו דגים שרויים בשמן. באשר לדגים לא הייתה לנו שום בעי', שכן ידענו שהם כשרים, לפי סימני הכשרות של הדגים, אלא שהי' חשש שמא השמן הוא מן החי, כך שאינו כשר.

הרגשתי שכוחותיי אוזלים והולכים במהירות, ואם לא אטעם משהו מיד – אני עלול לעבור תוך זמן קצר לעולם שכולו טוב. בא אלי יצר הקיום והתחיל לטעון בלהט שעל-פי התורה אסור למסור את הנפש על אוכל כשר, וזוהי סכנת נפשות ממש. והרי במקרה זה אין זה 'להכעיס', כך שאין לזה גדר של 'ערקתא דמסאני' בשעת השמד, שאז חייבים למסור עליו את הנפש. ואילו אם לא אוכל ובגלל זה יקרה מה שיקרה – ייחשב הדבר כמאבד עצמו לדעת ח"ו, שאין לו גם חלק לעולם-הבא!

מן הצד השני בא החסיד שבי, והזכיר לי את הסיפור מרבינו הזקן שסירב לאכול בהיותו במאסר, וכאשר שאלו אותו כיצד הוא עושה זאת והלוא זהו מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא – ענה אדמו"ר הזקן שמאכלי טריפה הוא לא יכניס לפיו גם אם בגלל זה לא יהי' לו חלק לעולם הבא!

ולעומתו טוען הצד השני: "ווי קום איך צו אט די דרגא" – הכיצד מגיע אני לדרגא שכזו? דרגא זו נפלאה היא, ושייכת לצדיקים גדולים כמו רבינו הזקן, שכל מציאותם היא מרכבה לאלקות וממילא הם למעלה מהתורה, ומה שהם נוהגים זהו בוודאי רצון ה'. אבל יהודי פשוט כמוני, האם מותר לו לאבד עצמו לדעת, כאשר על-פי התורה עליו לעבור את העבירה ולא למות?

החלטתי, אומר ר' מענדל, שלפחות לשם כך עליי לנצל את ה'חיצוניות' שלי. אם אני כבר 'חיצון' שלא שייך לשום דרגא ואינני יודע היכן באמת אני 'אוחז' ואם אני כבר שייך לדרגא זו או שעדיין אינני 'אוחז' בדרגא זו – אנסה, לפחות עם ה'חיצוניות' שלי להיות 'מקושר' לאדמו"ר הזקן ולנהוג כפי שהוא נהג, בלי הרבה חשבונות וחישובים על מה שיהי'.

הברכה של הרבי לא תעבור דרך אכילת איסור

עוד אני מהרהר ביני לבין עצמי ומתחיל לעשות כבר את ההכנות לאמירת 'וידוי', נזכרתי לפתע בברכה שקיבלתי בהיותי ילד קטן מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:

כידוע, קרוי ר' מענדל על שם אביו שנפטר קודם לידתו – ר' מנחם-מענדל ב"ר מנחם-מענדל. אמו, שכל גידולו וחינוכו של ר' מענדל כחסיד הי' על-ידה, שהייתה אשה גדולה וחשובה, ואסיפות רבות בנושאים גורליים התקיימו בביתה על-ידי חשובי ונכבדי החסידים – הביאה עמה באחת הפעמים שהגיעה לליובאוויטש, את בנה מענדל בן השלוש.

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת כאשר נכנסה האם עם מענדל הקטן אל הרבנית הצדקנית מרת שטערנא-שרה, זוגתו של הרבי נ"ע. הרבנית הכניסה אותו לחדר המטות, אל הרבי נ"ע, כדי שיברכהו, באומרה שזהו הילד היתום שקרוי על שם אביו (המקרה הי' ידוע בליובאוויטש), ומבקשים את ברכת הרבי.

הרבי נ"ע הניח את שתי ידיו הקדושות על ראשו של הילד, ובירכו באריכות ימים ושיהי' "א ערליכער איד".

כשנזכרתי באותה ברכה של הרבי נ"ע לאריכות ימים, המשיך ר' מענדל, פגו כל החששות וסרו כל הספיקות. אמרתי אל לבי: וכי ייתכן שאותה ברכה של הרבי לאריכות ימים תתקיים על-ידי אכילת מאכל איסור ח"ו? הדבר לא ייתכן כלל וכלל! אם-כן, אין ספק שלא אכניס לפי מאכל שיש בו חשש איסור, יהי' מה שיהי' וה' יעשה הטוב בעיניו.

ברגע האחרון, כאשר כבר הי' נדמה שזהו זה – הגיעה לפתע מאיזשהו מקום איזו חתיכת לחם, ובמהירות טעמתי ממנה לפני שהנשמה הספיקה לצאת מגופי. ב"ה ניצלתי, והברכה לאריכות ימים לא עברה דרך אכילת איסור חס ושלום.

שני חיבורים – של חסיד ושל מתנגד

חסידים סיפרו שבאותם זמנים של גזירות ושמדות קשים מנשוא, כאשר הרבה יהודים נכבדים ויקרים לא הצליחו להחזיק מעמד בתנאים הקשים וסרו מדרך התורה והמצוות, ומסירות-נפש הייתה "מטבע-מהלכת" אצל חסידים –  ראו אור שני חיבורים, האחד של חסיד ומשנהו של מתנגד. ובכך בא לידי ביטוי מיוחד החידוש של החסידות.

המתנגד כתב פלפול ודיון הלכתי עמוק, במי שנכשל וחטא ונולד לו בן ממזר, רחמנא-ליצלן – האם יצא ידי חובת מצוות פרו-ורבו, כיוון שסוף סוף נולד לו בן, או לא.

ואילו החסיד כתב פלפול ודיון הלכתי עמוק, במי שמכריחים אותו לעבור על איסור בשעה שעל-פי דין אין הוא מחויב למסור את נפשו – האם מותר לו למסור את נפשו בכל זאת, או שהדבר אסור והוא נחשב מתחייב בנפשו…

מסירות הרצון אל ה"נקודה"

כמעט בכל השיחות והמכתבים של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בקשר לחג הגאולה, מבאר הרבי שליט"א מה עלינו ללמוד מי"ב-י"ג תמוז:

מהמסירות-נפש שהייתה לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ולחסידים בכלל, באותה תקופה איומה מאחורי מסך הברזל, אומר הרבי שליט"א – עלינו ללמוד בכפל כפליים עד כמה נדרשת מאתנו הפעילות במסירות-נפש, ללא לאות וללא הפסקה. שהרי היום התנאים הינם קלים לאין ערוך. בחסדי ה' נמצאים אנו במדינות הרווחה ואין צורך למסור את החיים בפועל ממש חס ושלום. אלא מדובר על מסירות-נפש מסוג אחר, מסירת הרצון, למסור לגמרי את הרצון אל ה"נקודה".

מאתנו לא דורשים להשליך חיינו מנגד בפועל ממש חס ושלום, אלא נדרש מאתנו למסור את הרצון לגמרי אל ה"נקודה", אל ה"עצם" – אל הרבי מלך המשיח שליט"א, אל הוראותיו ופקודותיו, מבלי התחשב בשום דבר ובשום עניין, ולו יהא זה הדבר החשוב והנפלא ביותר!

וההוראה והציווי עכשיו הם "לחיות עם משיח". שיהי' אצלנו מופרך לגמרי^[1] שמשיח צדקנו לא יהי' כאן, בגילוי לעיני כל בשר, תיכף ומיד ממש כפשוטו.  להכריז ולפרסם ללא הפסק וללא לאות בכל קצווי תבל אודות נבואתו של מלך המשיח^[2] כי "הגיע זמן גאולתכם" ותיכף ומיד ממש "הנה זה משיח בא". יותר מזה – להכריז^[3] כי הגאולה כבר נמצאת בפשטות. וכל^[4] העניינים וכל הפעולות צריכים להיות חדורים ב"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש".

מבלי התחשב עם כל מאומה

עלינו להתאזר בכל כוח המסירות-נפש, לנצל אותו לכיוון אותו מייעד לנו המצביא והמפקד העליון של צבאות השם. להתקדם ללא הרף לעבר המטרה מבלי להתחשב במאומה. עד שתושג המטרה האחת והיחידה כפשוטה לעיני כל בשר, ונראה את מלכנו משיחנו עומד וגואל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

להיות מוכנים לוותר על הכל ולהקריב את הכל מבלי התחשב במאומה, בלי שום הסברים ושום חשבונות.

וכדרכו של חסיד אמיתי^[5], ללכת ולהכריז גם בלילה ובחושך של הרחוב בו מסתובבים השוטרים השואלים "קטא אידאט" (מי הולך כאן) – לענות להם "ביטול אידאט" (הולך כאן "ביטול"). הולך כאן מי שאינו מציאות לעצמו וכל עניינו ומציאותו אינו אלא לגלות גם ודווקא בתוך הלילה ובתוך חושך הגלות את אור הגאולה שמביא לכאן הרבי מלך המשיח שליט"א.

לומר זאת דווקא "ברוסית" – בשפה שגם שוטר רוסי מבין. אבל המסר והתוכן הוא לא מה שרוצה השוטר הרוסי לשמוע ולא מה שמסמל החושך והלילה, אלא מה שאומר ומכריז המלך המשיח מעל "גג בית המקדש".

ותנועה זו עצמה, מסירות הרצון לגמרי אל ה"נקודה", תפעל ותביא – מבלי שיהי' צורך לוותר ולהקריב מאומה, שהרי הכל כבר מוכן והכל כבר גמור – את התגלות מלכנו משיחנו שליט"א לעיני כל בשר לגאול את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!