מה עשיתי – ומה עושים עכשיו

באחד מגלגוליו של המשפיע ר' מענדל פוטרפס, כשברח מפני מבקשי נפשו סוכני הק.ג.ב. לפני מאסרו, התחבא פעם בבית אחת ממשפחות אנ"ש.

לאותה משפחה הי' בן קטן, שהי' אז חולה מאד במחלה מסוכנת. כשביקרו עמו אצל רופא מומחה, קבע הרופא עבור הילד סדר שלם של תרופות, אמבטיות חמות ומריחת גופו בסוגים שונים של משחה לפי סדר מסויים. הרופא הזהיר מאד שלא לשנות את הסדר, משום שכל שינוי בסדר הדברים עלול לגרום לתוצאות הפוכות לגמרי, עד כדי סכנה מוחשית לחיי החולה, חלילה.

אמו של הילד טיפלה בו במסירות רבה. היא שמרה היטב על הוראות הרופא, והקפידה למלאות אותם בדיוק לפי הסדר שקבע.

אבל פעם אחת טעתה האמא, ובלי משים שינתה את סדר הדברים, כך שקרה בדיוק הדבר ממנו חשש הרופא. מצבו של הילד החמיר מאד, והי' נראה שהוא כמעט גוסס.

האמא, שהייתה מזועזעת כולה ממה שקרה, לא יכלה להרגע לרגע. היא רצה בבית מקיר לקיר, כשהיא תולשת את שערות ראשה וממררת בבכי ללא הרף, תוך שאינה מפסיקה למלמל בקול ניחר: "וואס האב איך גיטאן, וואס האב איך גיטאן?!" (מה עשיתי, מה עשיתי?!) הרי במו ידי גרמתי בעצמי למצב זה! מה עשיתי, מה עשיתי?!

אחרי כמה רגעים בהם לא יכלה האמא להרגע, עצרה לפתע את מרוצתה ובכייתה, והחלה שואלת את עצמה בקול: "וואס גיי איך איצטער טאן?" (מה הולכת אני לעשות עכשיו)? מה עושים עכשיו?

ר' מענדל, שהתחבא אז בבית, רואה ושומע את כל המחזה ולבו נשבר בקרבו – כשהי' מספר זאת לאחר מכן, הי' ממשיך מיד, בתחושה של הקלה: ב"ה. הילד התגבר על המחלה, התרפא, וכיום הוא "א חסידישער יונגערמאן" (כמובן שהוא לא סיפר מעולם במי מדובר).

אז ראיתי במוחש, אומר ר' מענדל, מה פירושה האמיתי של תשובה. ובשני המובנים. מחד, ראיתי במוחש מה פירושה של חרטה על העבר – שלא יכולים להרגע אף לרגע, ממררים בבכי בקריאה מעומק הלב: "וואס האב איך גיטאן, וואס האב איך גיטאן?!" (מה עשיתי, מה עשיתי?!) הרי במו ידיי גרמתי לכל זה!

מאידך, ראיתי במוחש את המעבר החד לעיקרה של התשובה – לא רק הבכי והמרירות על העבר אלא בעיקר הקבלה על להבא, הפעולה והמעשה בפועל מיד כדי לתקן את מה שאפשר. כי כשיודעים שהמצב קשה ודרושה פעולה מיידית, מבינים שאסור להישאר במרירות ובבכיות בלבד, אלא חייבים לעבור מיד לפעולה ולמעשה שהוא העיקר: "וואס גיי איך איצטער טאן?" – מה עושים עכשיו, מה עושים עכשיו?

כמו הסוחר מהעיר שקלוב

שאלו פעם את כ"ק אדמו"ר הזקן, מה פירושה של תשובה וחרטה אמיתית, והוא ענה ואמר: תשובה וחרטה אמיתית היא כמו הסוחר מהעיר שקלוב שאמר "אני מתחרט".

באותה תקופה הי' הקור גדול ברוסי', ומי הנהר קפאו והפכו לקרח. הנהר העמוק, שבימים כתיקונם היו זקוקים לספינות ולרפסודות כדי לעבור אותו, הפך למשטח לבן של קרח, אשר עליו הי' ניתן לעבור בביטחה ברגל, או במזחלות של שלג.

משעבר הקור הגדול והאוויר התחמם, החל גם הקרח שעל גבי הנהר להפשיר, אבל על פני השטח לא ראו מאומה. מלמעלה הי' משטח הקרח נראה יציב בדיוק כמו לפני חודש וחודשיים. רק השכל הישר, והמבוגרים בעלי הנסיון בעבר, הזהירו שלא לנסות ללכת על פני הקרח. שכן המשטח החיצוני עלול להישבר מתחת לרגליים, ואפשר בבת אחת ליפול למצולות הנהר, ללא שום אפשרות שמישהו יוכל להתקרב ולהציל.

אבל אותו גוי משקלוב, החליט שהוא יותר חכם מכולם. הוא לא יתפתה לאלו המנסים לעצור אותו בדרכו החשובה והנחוצה לרגל עסקיו. הוא לא יתעכב מלהגיע למקומות אליהם צריך הוא להגיע בגלל אזהרות שאין להם כל בסיס – הרי מעל פני השטח נראה משטח הקרח כה חזק ויציב.

הוא המשיך ללכת בצעדים בטוחים על גבי משטח הקרח שעל הנהר, כשהוא לועג לכל החוששים והמזהירים.

בתחילה אמנם הייתה הדרך יציבה, והוא התברך בלבבו על חכמתו שעמדה לו שלא לשים לב לכל חששות השווא, ולהמשיך בדרכו להשיג את מטרותיו ללא הפרעות.

אבל לפתע פתאום ארע בדיוק מה שכולם הזהירו מפניו: משטח הקרח לא החזיק מעמד מכובד גופו ומשאו של הסוחר משקלוב. הוא נשבר תחת רגליו, והסוחר נפל אל מי הנהר הזועפים והסוערים, ללא כל אפשרות להצלה.

כשנפל אל תוך המים, זעק הסוחר במר נפשו: אני מתחרט! – מתחרט על שלא שמעתי לכל האזהרות, מתחרט על שחשבתי עצמי חכם מכולם, מתחרט על שבמו ידיי הבאתי את עצמי לעברי-פי-פחת, לטבוע במי הנהר הזועפים והסוערים.

חרטה כזו, אמר רבינו הזקן – כמו של הסוחר משקלוב בשעה שראה את התוצאות מהנהגתו הנלוזה – היא חרטה אמיתית. מי שמתחרט על חטאיו חרטה כזו, ברור שהחרטה שלו היא אמיתית, ואז מובטח הוא שלא ישוב עוד לכסלה לעבור עוד על גזירת המלך ח"ו.

"טרערן האבן גיפרעגט און טרערן האבן גיענטפערט"

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: שני החסידים המפורסמים הרשב"ץ^[1] ור' חנוך הענדל^[2]. היו מתוועדים מידי פעם בינם לבין עצמם^[3], כשרק שניהם לבדם יושבים שם.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שהי' אז, בילדותו, תלמיד של הרשב"ץ, התאווה מאד לראות ולשמוע מה קורה שם באותה התוועדות שבין שני אריות אלו, אבל, כמובן, הוא לא הורשה להיכנס.

התחכם הריי"צ, ומשנודע לו מראש שהשניים מתכננים התוועדות יחדיו באחד המרתפים, הקדים הוא והתחבא באותו מרתף לפני שהם הגיעו. תשוקתו של הרבי-הנער לשמוע מה ידברו החסידים גברה על סלידתו ופחדו אז מפני העכברים, והוא מצא לעצמו מסתור באחד החורים שהיו שם, משם יכול הי' לשמוע ואף לראות מה עושים החסידים הזקנים בשעת ההתוועדות.

הרשב"ץ ור' הענדל הגיעו למקום. התיישבו זה מול זה, מזגו זה לזה כוסית של "משקה" והביטו זה בפני זה ללא אומר ודברים. נהר של דמעות פרץ מעיניהם, דמעות שזלגו ללא הפוגות, כאשר הם מביטים כל הזמן איש בפני רעהו, ללא דבר דבר.

הי' זה מחזה שלא ניתן לתיאור, סיפר לאחר מכן הרבי הריי"צ, "טרערן האבן גיפרעגט און טרערן האבן גיענטפערט" (=הדמעות שאלו את השאלות והדמעות גם ענו את התשובות)…

כך ישבו שני החסידים והתוועדו במשך כל הלילה, בלי להוציא אף מילה מפיהם עד עלות השחר. כשהאיר הבוקר הם קמו ממקומם, החזירו את ה"משקה" (שלא טעמו אף טיפה ממנו) בחזרה מן הכוסית אל הבקבוק, וכך נסתיימה ההתוועדות.

הכריכה של ה"דרך-חיים

עוד מספר ר' מענדל: המשפיע המפורסם החסיד המשכיל ר' שמואל גרונם אסתרמן, המשפיע הראשון של ישיבת תומכי תמימים בז'עמבין ואחר כך בליובאוויטש, הי' נוהג ללמוד הרבה בספר "דרך-חיים" של כ"ק אדמו"ר האמצעי.

[ספר זה מונה כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח^[4] כאחד (הראשון) מהספרים שצריכים תלמידי הישיבה וכו' ללמוד במיוחד בחודש אלול, כדי "לחיות עם הזמן"].

בספר זה מדבר כ"ק אדמו"ר האמצעי באריכות רבה אודות תשובה על פריקת-עול-מלכות-שמים.

פריקת-עול, מבאר אדמו"ר האמצעי שם, היא ה"נקודה" של ה"קליפה", השורש לכל מיני רע. כל שאר פרטי הרע אינם אלא הסתעפות ממנה. אם-כן, כאשר האדם עושה תשובה רק אודות חטאים ופגמים פרטיים, אינו מתקן כלל את הענין מאחר שה"נקודה" נשארה בלתי מתוקנת – אם הוא עדיין נמצא בתנועה של פריקת-עול לא יועילו מאומה כל התיקונים הפרטיים, עד שיתקן את ה"נקודה".

וכך הוא מפרש את הכתוב^[5] "אווילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו" – טיפשים ("אווילים") הם אלו שהם מתענים ("יתענו") ומסתגפים ועושים פעולות רק בכדי לתקן את "עוונותיהם" הפרטיים. אין הם מבינים שעיקר הבעי' היא לא העוונות הפרטיים, אלא ה"נקודה", הכיוון הלא נכון, ה"דרך" של פריקת עול ("דרך פשעם"). וכל זמן שלא יתקנו את הכיוון והדרך, הרי כל תיקון עוונותיהם הפרטיים לא יועיל מאומה.

כאמור, הי' ר' שמואל-גרונם לומד הרבה בספר זה, והדברים שלמד חדרו לתוך תוכו, ועוררו בו רגשות עמוקים ביותר של תשובה מעומקא דליבא. שעות רבות הי' מתעמק במחשבותיו, כאשר עיניו זולגות דמעות מאין הפוגות.

הדברים הגיעו עד כדי כך, שמרוב בכיות נחלשו עיניו, והי' זקוק לטיפול רפואי אצל רופא עיניים. הרופא אמר לו שבמצבו כרגע אסור לו באיסור חמור לבכות, שכן זוהי סכנה ממשית שעלולה ח"ו לפגוע במאור עיניו ללא תקנה ח"ו.

משנודעה הסיבה לכך שהוא בוכה כל כך הרבה – הספר "דרך-חיים" – אסר עליו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ללמוד ואף לפתוח ספר זה.

הניח ר' שמואל-גרונם את ה"דרך-חיים", שהי' כבר בלוי מרוב לימוד, והי' ספוג בדמעות מרוב בכיות, בארון הספרים, וקיים את ההוראה שלא לפתוח כלל את הספר.

אבל אם ארע שר' שמואל-גרונם ראה את הכריכה של ה"דרך חיים", שהייתה בצבע אדום, מתוך ארון הספרים – הי' בזה בלבד די כדי להביאו לידי בכי' בדמעות שליש, דמעות של תשובה וקבלת-עול.

היו עוד כמה וכמה חסידים, מספר ר' מענדל, שה"דרך-חיים" הביא אותם לידי דמעות של מרירות רבה. כמו הרה"ח ר' אלחנן דוב ("חאניע") מורוזוב^[6], שהרה"ח ר' מיכאל דער אלטער^[7] ביקש מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שיאסור עליו את הלימוד בספר זה, כי אין הוא (ר' מיכאל) יכול לסבול את בכיותיו של "חאניע" כתוצאה מהלימוד ב"דרך-חיים".

לא לבכות – לעשות!

כך אומר כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח אודות ענין הבכי'^[8]:

"ענין הבכי' כפשוטו, בענייני העולם, הוא בכדי להקל על הבוכה. וכנראה בחוש, שכאשר האדם בוכה על ענין המיצר ומעיק לו, אין בכוחה של בכי' זו לתקן משהו בדבר שגרם אותה, אלא שבכה – וירווח לו. ועל דרך מה שכתוב^[9] "הייתה לי דמעתי לחם וגו'."

"מזה מובן, אשר כשיש בידו לתקן את הענין, הרי, אדרבה, אין מקום להרגיע רוחו בבכי', אלא צריך הוא לעשות ולתקן.

"ולכן כשרואה "חורבן מקדשו" של חבירו – משתתף בצערו ובוכה, אבל (עיקר) התיקון ובנין בית המקדש מחדש אינו תלוי בו אלא בחבירו. הוא יכול ומחוייב לעשות לחבירו. א) ע"י שיוכיחו (בדרכי נועם), ב) ע"י שיעורר רחמים ויתפלל עליו. אבל הביטול בפועל של החטאים שגרמו לחורבן המקדש שביד חבירו, תלוי בחבירו, שהוא בעל בחירה. ובשעה שעשה את כל מה שבכוחו לעזור לחבירו, ולאחר כל זה רואה שמקדש חבירו חרב עודנו – הנה נוגע הענין בנפשו ויבכה עליו וכו'.

"אולם בשעה שרואה האדם את חורבן בית המקדש הפרטי שלו, אז אין לו להסתפק באנחה ובכי', כי אם להשתדל לתקן ולבנות מחדש, ע"י שיעבוד עבודתו להביא את הגאולה הפרטית בנפשו^[10].

"לבד באם הבכי' היא דמעות של תשובה, שאז הבכי' עצמה היא תיקון, וענין של בנין, וכמו שנאמר^[11] שימה דמעתי בנאדך וגו'.

"ולפעמים הבכי' מחלישה עבודתו בבנין המקדש שלו, באמרו בליבו כי כבר יצא ידי חובתו בבכי' וכו'.

"ולכן בכיית יוסף ובנימין הייתה – כל אחד – על בית המקדש שבחלקו של השני. ויעקב לא בכה על חורבן בית המקדש, כי אם הי' קורא את שמע, כי יעקב הוא אביהם של כל בני ישראל, ולכן הן המשכן והן בית המקדש הם ב"חלקו", ולכן עסק בתיקון ובנין בית המקדש …

"אמרו חז"ל^[12] "כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו מעלין עליו כאלו הוא החריבו". ועל דרך זה יש לומר בנוגע לכל אחד^[13], מה שלא נבנה בית המקדש בימיו היא מפני שבית מקדשו הפרטי הוא חרב^[14]. אם עבודתו הפרטית, בית המקדש שלו, הי' קיים בשלימות, הי' בא משיח ובונה בית המקדש – הכללי.

"וההתבוננות בזה – כוונתה ותכליתה לא האנחה והבכי', כי אם הפעולה והעשי' – הגאולה הפרטית ובנין בית המקדש שבנפשו, ועי"ז ימהר וימשיך את הגאולה הכללית ובנין בית המקדש במקומו, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש".

העני נהי' שבע באמת

ושוב מספר המשפיע ר' מענדל: באחת הפעמים שרבינו הזקן נסע לרבו, הרב המגיד ממעזריטש, נכנס בדרכו ללון באכסני' של יהודי עשיר ונכבד, שכאברהם אבינו בשעתו, בנה בית מיוחד להכנסת אורחים בצורה מופלאה.

כל מי שהגיע למקום הי’ יכול להתעכב שם משך זמן ככל אשר יחפוץ, לאכול ולשתות ממיטב המאכלים והמשקאות, וללון בחדר מיוחד שהוקצה לו ללא הגבלת זמן. כאשר הי’ מחליט להמשיך בדרכו, הי’ נכנס לבעל-הבית להודות לו ולהיפרד, והי’ מקבל סכום כסף מכובד להוצאות הדרך עד המקום אליו הוא חפץ להגיע.

בעל-הבית עצמו כמובן לא הי' יכול להתעסק בעצמו בכל הפרטים של סיפוק צרכי האורחים. כשרק הגיע איזשהו אורח, ולא משנה כלל איך הוא הי' נראה וכיצד הי' לבוש וכו', מיד הי' בעל הבית עצמו ניגש אליו, מושיט לו את ידו, נותן לו "א ברייטער שלום-עליכם", ולאחר מכן מפנה אותו למי שיטפל בו ויספק לו את כל צרכיו.

הוא מינה אנשים מיוחדים שכל תפקידם הי’ לדאוג לכל אחד, לעמוד על האורחים ולספק להם את כל צרכיהם וכל הדרוש להם. הוא עצמו הי’ נכנס מפעם לפעם ומפקח מלמעלה על כל המפעל הנפלא הזה. רק לפני יציאתו של האורח להמשיך בדרכו, הי’ האורח נכנס, כאמור, לבעל-הבית, כדי להיפרד ממנו ולקבל את הכסף להוצאות הדרך בסבר פנים יפות ומאירות.

כשהגיע רבינו הזקן למקום, ונתקבל כרגיל בסבר פנים יפות, הבחין בו בעל-הבית, וראה בו משהו שלא ראה בשאר האורחים.

כאשר נכנס רבינו לחדר שהוקצה לו, דפק בעל-הבית בדלת החדר, וביקש לדבר עם האורח ביחידות.

– להיכן נוסע יהודי? שאל בעל-הבית את רבינו.

– למעזריטש, אל רבינו המגיד הגדול, ענה הרבי.

– אכן, אמר בעל-הבית, שיערתי שכך הם פני הדברים, ולכן מצאתי אותך ראוי לשפוך את לבי לפניך ולשאול אותך את שאלתי:

רואה אתה בוודאי את כל המפעל הגדול שהקמתי כאן, מפעל שכולו צדקה וחסד להכנסת-אורחים. השקעתי כאן הרבה מאוני והוני. יהודים רבים נעזרים כאן ומקבלים את הדרוש להם בסבר פנים יפות ומאירות. כולם משבחים ומעריכים אותי כל כך – ואני תמה, לבי כבד עליי, ואני שואל וחוזר ושואל את עצמי: האם אמנם אני עושה את כל זאת באמת?

ובאם לאו, האמנם כל העשי' הגדולה הזאת שווה משהו? האם כלפי הקב"ה, כאשר הדברים נעשים שלא לשמה ושלא באמת, כדי לקבל כבוד והערכה מכל הסובבים אותי – האם בכך מתגלה כבוד ה' בעולם? ואולי אני בסך הכל מספק את מאוויי לכבוד ולהערכה בלי שום קשר עם הקב"ה? ובאם כן, לשם מה בכלל צריך את כל זה?

נשען רבינו הזקן על זרועות ידיו, ואחר הרים את פניו, וענה לאדם העומד מולו, בניגון, כדרכו: "אבער דער ארעמאן ווערט דאך זאט מיט אן אמת" – אבל העני נהי’ הרי שבע באמת!

ואותה אמת, ממשיך רבינו ואומר לו: "ממשיכה" ומגלה את אמת ה' בעולם. ומאמת זו "נמשך" גם עליך, שתאיר גם בך אמת ה'!

קיבל בעל הבית את דברי רבינו בשמחה, ושב לשקוד בעבודתו, עבודת גמילות-חסדים והכנסת-אורחים ה"ממשיכה" ומגלה את אמת ה' הן בעולם והן בתוך היהודי עצמו.

החשבון – בעיקר בקשר לגאולה

כשנמצאים בחודש אלול, חודש התשובה, חודש הרחמים והסליחות, בו עורך כל אחד את חשבון נפשו האישי, ובוחן ובודק אם אכן, בסיכום כללי, עשה את המוטל עליו במשך השנה, או שמא רק חיפש למלא את מאווייו והרגליו במסגרת בה הוא נמצא –

עלינו לכל לראש לשים לב ולהתבונן בדברי הרבי מלך המשיח שליט"א מה צריך להיות עיקרו של חשבון הנפש בזמננו זה.

וכך אומר הרבי^[15]: "חשבון הנפש של חודש אלול הוא במיוחד בקשר עם הענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה. כמדובר כמה פעמים ובפרט לאחרונה, שמכיוון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", ולפי כל הסימנים הרי "הנה זה (משיח) בא", לכן חושבים כל הזמן ("האלט מען אין איין טראכטן") ומדברים אודות הגאולה, ומחפשים לקשר את כל ענייני הזמן עם הגאולה, והעבודה של ישראל היא למהר את הגאולה …

"ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה, כמדובר כמה פעמים, שכ"ק מו"ח אדמו"ר העיד והודיע כי כבר סיימו את כל העניינים, סיימו גם "לצחצח את הכפתורים", והדבר היחיד שנשאר הוא – ה"תנועה אחת" של הקב"ה שיוציא את ישראל מהגלות ויביאם לארץ הקודש… ולכן מבקשים וצועקים יהודים עוד הפעם ועוד הפעם – ועכשיו עוד יותר בתוקף מבעבר – "עד מתי"?! …

"יש בכוחו של יהודי לעורר את עצמו ולעורר יהודים נוספים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש"בואו ונחשוב חשבונו של עולם": לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובהניסים שהוא עושה בעולם) הי' צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו"!

"להכריז ולפרסם" – גם אם עוד לא נקלט אצלו

שבוע לאחר מכן אומר הרבי^[16]: "ובשנה זו עצמה – עומדים כבר בראש חודש אלול, חודש החשבון של כל השנה, אשר, הסך-הכל דהחשבון הוא: "עד מתי?!"…

"היתכן שבסיומם של י"א חדשים דשנת "נפלאות אראנו", משיח צדקנו עדיין לא בא?!…

"ובסגנון דפרשת השבוע – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", כל ענייני ברכות, ולכל לראש הברכה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה – שלא מספיק ששומעים (ומבינים) ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", אלא צריכים לראותו בעיני בשר, ולא רק "אראנו" בלשון עתיד, אלא "ראה" בלשון הווה ובלשון ציווי! …

"ובנוגע לפועל: יש לפרסם ולעורר בכל מקום ומקום על דבר העבודה המיוחדת דחודש אלול, המרומזת בחמשת הראשי-תיבות דתורה תפילה גמילות חסדים ותשובה וגאולה, ובהדגשה מיוחדת בנוגע לראשי-תיבות החמישי, ענין הגאולה, כפי שחודרת בכל ענייני העבודה, עי"ז שחדורים ונעשים ברוחה של הגאולה (כולל ובמיוחד ע"י לימוד התורה בענייני הגאולה ובית המקדש) מתוך צפי' וודאות גמורה שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש"הנה זה (המלך המשיח) בא".

"ובפשטות: להכריז ולפרסם בכל מקום – בדברים היוצאים מן הלב – שהקב"ה אומר (ע"י עבדיו הנביאים) לכל אחד ואחת מישראל "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה.

"[ויש להוסיף ולהדגיש שההכרזה והפרסום בכל הנ"ל צריכים להיות גם ע"י אלה שטוענים שעדיין לא נקלט ענין זה (בשלימות) בהבנה והשגה והכרה שלהם. דכיוון שגם אצלם ישנו ענין האמונה בשלימות, יכולים (ובמילא צריכים) הם לפרסם הדברים לאחרים, החל מבני ביתו (שבודאי אינם צריכים "לסבול" מזה שעדיין לא הונח הדבר בשכלו) וכל אלו שנמצאים בסביבתו, כל אחד ואחת מישראל, ובודאי שע"י השתדלות המתאימה יתקבלו הדברים ויפעלו פעולתם, כולל גם אצל המכריז והמפרסם, שיוקלט אצלו בפנימיות וכו']".

"אשר קרהו"

       בדברי הרבי הללו, ישנה, כמובן, פני' אל הקב"ה בזעקה ותחינה ותביעה בלתי פוסקת – שיביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, באופן שנראה זאת בפשטות ("ראה") עכשיו בעיני-בשר שלנו.

אבל יש כאן גם, ומבחינתנו זה צריך להיות העיקר, זעקה ופני' אלינו, הקוראים לעצמנו חסידים ומקושרים ושייכים אל הרבי:

הרבי תובע ודורש מאתנו, מפציר וזועק שוב ושוב, עוד הפעם ועוד הפעם – לפעול. להרעיש, להכריז ולפרסם, להשפיע על עצמנו על בני-ביתנו ועל כל הנמצאים סביבנו.

וזאת, בהדגשה מיוחדת, גם אם העניין עדיין לא נקלט בשלימות אצלנו!

"להכריז ולפרסם" לכולם – ופרסום, כידוע, אינו נעשה בקול ענות חלושה – "שהקב"ה אומר (ע"י עבדיו הנביאים) … שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה!

       כאשר עורכים, אם כן, את חשבון-הנפש הפרטי של חודש אלול, ובמיוחד את חשבון הנפש בנוגע לענין זה במיוחד – מה עשיתי ומה אני עושה להביא סוף סוף לסיומה המוחלט של הגלות, ולהתגלותו המלאה של מלכנו משיחנו שליט"א – דבר שצריך להיות נוגע, ובוודאי הוא אכן נוגע לעצם מציאותו של כל אחד ואחת מאתנו ממש.

וכפתגמו הידוע של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ^[17] אודות הנאמר במגילת אסתר^[18] שמרדכי היהודי סיפר את "אשר קרהו" – הוא הרגיש כאילו ממש שהדבר קרה אישית לו עצמו ("קרהו"), ולא רק שזהו דבר כללי הנוגע לעם ישראל כולו –

הרי העיקר והתכלית היא לא הבכיות והאנחות, אלא דווקא הפעולה והעשי'.

כדברי הרבי מלך המשיח שליט"א^[19]: "באנחות לבד לא נוושע. האנחה היא רק כפת המנעול לפתוח את הלב ולפקוח את העיניים שלא לשבת בחיבוק ידיים, רק לסדר עבודה ופועל, איש איש באשר יוכל לפעול ולעשות בתעמולה לחיזוק התורה, הרבצת התורה ושמירת המצוות, זה בכתבו וזה בנאומו וזה בכספו". ובענייננו – לעשות הכל בכדי להביא בפועל ממש את התגלותו הסופית של מלכנו משיחנו שליט"א לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש.

שהמסר יגיע לכל מקום

ולכן: חשבון הנפש של חודש אלול – חשבון שלא יהי' רק "אנחה" בלבד, אלא חשבון שיביא לפעולה נמרצת – הוא לא רק בעניינים האישיים של השתתפות בשיעורי-תורה, תפילה בציבור ובכוונה, צדקה ומעשים טובים בכלל, פעילות נמרצת בהפצת היהדות ובהפצת המעיינות וכו'.

שכן, עם כל החשיבות העצומה והמוכרחת והחיונית בדברים אלו, הרי יחד עם זה עיקר ההדגשה צריכה להיות אצלנו במיוחד ובעיקר, כדברי הרבי שליט"א שהובאו לעיל, בקשר לענין שהזמן גרמא, שבו צריכות להיות כל המחשבות והדיבורים עתה: מה עשיתי ומה אני עושה כדי להביא את הגאולה בפועל ממש, כדי שנראה זאת בפשטות ובגלוי בעיני-בשר תיכף ומיד ממש.

חשבון הנפש צריך לכלול כמובן גם חרטה על העבר – "מה עשיתי, מה עשיתי?!", אבל במיוחד ובעיקר נדרשת הקבלה על להבא – להתחיל לפעול באופן שהדברים יהיו ניכרים ונרגשים בפועל ובפשטות במציאות העולם הזה הגשמי והחומרי – "מה אני עושה עכשיו?!"

ובנידון זה הכוונה והמחשבה נוגעים פחות. אם כי, כמובן, גם הם חשובים ונחוצים. אך העיקר הוא ש"העני אכן יהי' שבע באמת" – שאותם יהודים הזקוקים כל כך לשמוע את הפרסום וההכרזה של הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים, אכן ישמעו זאת, ישמעו היטב ויקלטו היטב את המסר שאומר לנו הרבי שליט"א.

יש נביא בישראל ואסור להרהר אחריו

ובפרט כפי שהרבי מדגיש זאת עוד יותר בשיחה המפורסמת בשבת לאחר מכן^[20]:

אחרי שהרבי מבאר שם בארוכה על פי הרמב"ם את התנאים הדרושים להיות נביא – כאשר בא מי שמוחזק לנו כחכם וצדיק ועושה אותות ומופתים, או אומר דברים שעתידים להיות ונתקיימו דבריו, או שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא.

שכל אחד משלושת התנאים הללו בפני עצמו מספיק כדי להחזיק את האדם כנביא. והרמב"ם אינו מגביל זאת לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא גם בזמננו וגם בחוץ לארץ. ובפרט שהרמב"ם כותב באגרת תימן שבתאריך מסוים (שכבר עבר מזמן) תחזור הנבואה לישראל, "ואין ספק שחזרת הנבואה זו הקדמת משיח". ובפרט הנבואה שישנה במלך המשיח עצמו לפני הגאולה, כהכנה לשלימות הנבואה אצלו אחרי הגאולה.

והרבי מדגיש שאצל נשיא דורנו "כ"ק מו"ח אדמו"ר, ונמשך בדור שאחריו על ידי תלמידיו" (=מילים ברורות המדברות על הרבי שליט"א עצמו) נתקיימו כל שלושת הדברים – הן האותות והמופתים שעשה ועושה כפי שרואים בקיום ברכותיו גם היום, הן בכך שאמר דברים העתידים להיות וכל דבריו התקיימו, והן שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא!

ואם כן, אומר הרבי שליט"א, חלים עליו דברי הרמב"ם שאחרי שנתברר לנו שהוא נביא אסור להרהר אחריו ולחשוב בנבואתו שמא אינה אמת, שנאמר "לא תנסו את ה' אלוקיכם", מאחר שהדברים שאומר הם דבר ה' ממש שנאמר אליו!

ולכן:

"צריך לפרסם אצל עצמו ואצל כל מי שיכול להגיע אליו – שצריך לקבל ולקחת על עצמו (ביתר חוזק) את ההוראות ועצות של "שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו – "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט נשיא דורנו – שבא בהמשך לרבותינו נשיאינו שלפניו, שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו …

"לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו  הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בנ"י וכל האנשים דדור זה, בכל ענייני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום-יום הכלליים, גם בהעניינים ד"בכל דרכיך (דעהו)" ו"כל מעשיך (יהיו לשם שמים)",

"עד – הנבואה העיקרית – הנבואה ש"לאלתר לגאולה", ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא" …

"ויחד עם זכות זו – יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את "שופטיך" ו"יועציך", ולציית להוראותיו ועצותיו הטובות"!

"בתור נביא, שזה בוודאות"

ובהערה^[21] שם, בקשר לנבואה ש"הנה זה משיח בא": "לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בודאות – ראה מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים ע' שנג-ד."

וכך כותב רבינו הזקן במאמרים הקצרים שם:

"ענין חכם עדיף מנביא פירוש החכם האמיתי בחכמת האמת יכול להשיג בחכמה עילאה בעולמות עליונים עד שישיג בחכמה עילאה העתידות. אבל בהשתלשלות העולמות יכול להיות שיתהפך הדבר. כי הוא רואה הענין בחכמה עילאה, ואמת הוא שכן הדברים שם, אבל הענין ישנו גם בכל העולמות שלמטה עד שהשתלשל הדבר לזה העולם השפל, ויכול להיות שלא יקוים דברי החכם מפני כמה מניעות שיתהוו בזה העולם, ואעפ"כ אמת הי' במקום שראה הוא וכו' וד"ל.

"משא"כ בחינת נביא, ניב שפתים, הוא בחינת דיבור, הוא אמר ויהי, כי וברוח פיו כל צבאם כו', ולכן אם בא הענין בהשתלשלות עד שהגיעו לבחינת דיבור בנביא – בודאי יקוים כי כבר נעשה וד"ל.

"ויובן בזה ענין מה שכתוב בזהר שהי' ראוי להיות הקץ בשנת ת"ח, ובודאי ראה האמת, אבל הענין הוא כנ"ל כי הוא ראה בחינת משיח בחכמה עילאה (כי בחינת משיח ישנו בכל עולם) ועד שיהי' בחינת משיח בכאן נשתנה מפני כמה מניעות שנתהוו.

"אבל אם הי' הדבר בא לפיו של נביא – בודאי יקוים בלי שום שינוי. כי בחינת אלקות שמתגלה למטה לבחינת דיבור שיבוא זה בעולם הוא חיות זה העולם וקיומו, וברוח פיו כל צבאם כו'. על כן כל דברי ה' ביד הנביאים לא נפל דבר ארצה אפילו קוצו של יו"ד. אבל מה שהשיגו החכמים הי' בהם שינוי, אף כי הם במעלה יותר נכבדים שמשיגים שורש הדבר למטה, אעפ"כ לא לחכמים לחם, וד"ל"

ובא הרבי שליט"א ואומר על כך שהנאמר כאן הוא בתור נביא, שזה חייב להתקיים בוודאות כאן למטה ללא שינוי!

ועצם ההחלטה לפעול בזה תביא תיכף ומיד בפועל ובפשטות ולעיני כל בשר את תקוותנו ומשאלתנו היחידה – "רצוננו לראות את מלכנו" עומד וגואל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!