מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: המשפיע של ישיבת תומכי תמימים, החסיד המפורסם ר' יחזקאל ('חאטשע') פייגין, שהי' גם מזכירו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, הי' חולה מאד במחלת ריאות.

אחד הדברים המסוכנים ביותר למחלה זו, הוא שתיית משקאות חריפים.

לכן הי' ר' חאטשע נזהר ביותר וכמעט שלא שתה 'לחיים' בהתוועדויות, מכיוון שאצלו זו הייתה שאלה של חיים ממש.

פעם אחת פנה אליו הרבי הריי"צ באמצע התוועדות, ללא שום הכנה מוקדמת, והורה לו לקחת כוס 'משקה' ולומר 'לחיים'.

ר' חאטשע לא היסס. מיד מזגו לו כוס גדולה מלאה בספירט, הוא אמר 'לחיים' וגמע כמעט את כל הכוס, דבר שעל-פי אזהרת הרופאים הי' עלול ח"ו להביא אותו לעולם שכולו טוב!

אבל כפי שחסידים יודעים, כאשר הרבי מורה – הכל הולך באופן אחר. לגמרי לא כפי שחזו הרופאים. במקרה זה, לא זו בלבד שה'משקה' לא הזיק לבריאותו, אלא שלאחר שתיית הכוס, הרגיש ר' חאטשע הרבה יותר טוב, וכמעט שחזר לאיתנו לגמרי.

רק מפני שזהו רצונו של הרבי

כאשר ר' מענדל מספר זאת, הוא מוסיף מיד:

אין פירושו של דבר שאנו עושים את מה שהרבי אומר רק משום שאנו בטוחים שכשנעשה כך הדבר בוודאי לא יזיק ובוודאי יועיל הרבה. אם כי בוודאי אכן כן הדבר, אבל לא זה צריך להיות השיקול שלנו. יותר מזה, לנו זה לא משנה כלל.

כי כשהרבי אומר – צריך לעשות, ללא שום חישובים אם הדבר יועיל לי או יזיק לי ח"ו.

ההתמסרות שצריכה להיות למילוי הוראות הרבי, היא לא משום גודל והפלאת הענין שצריך לפעול על-ידי מילוי ההוראה:

לא משום שעל-ידי כך יהי' לי טוב בגשמיות או ברוחניות.

גם לא משום (דרגה נעלית יותר) שבכך פועלים גדולות ונפלאות בגשמיות וברוחניות.

ואפילו לא משום שבכך נפעלת ההתקשרות שלי, מקיים ההוראה, עם הרבי.

– כל זה נכון ואמיתי, אבל אין זה מבטא כלל את האופן בו צריכה להיות ההתמסרות לקיום כל הוראה שבאה מהרבי!

כאשר מקיימים הוראה משום שבכך נפעל עניין גדול ונשגב, הרי מידת הקיום היא לפי מידת הענין אותו צריך לפעול.

ועד כמה שהענין יהי' נעלה ונפלא, הרי סוף-סוף הוא ענין פרטי ומסוים, שניתן למדוד אותו בחישובים של ריווח והפסד. ואז אפשר לעשות חשבון, אולי ישנו ענין גדול יותר ממנו שדוחה את ענין זה.

וגם אם אין שום ענין אחר שדוחה אותו, הרי אין פירושו של דבר שבעצם אין דבר אחר חשוב יותר ממנו. אלא שבנדון-דידן, במקרה פרטי זה, ענין זה קודם לכל השאר. אבל אין זה מוציא את הענין, נעלה ככל שיהי', מעולם החישובים והשיקולים של רווח והפסד.

הוראה של הרבי, ומבחינה זו אין שום הבדל באיזו הוראה מדובר – יש לקיים קודם כל אך ורק מפני שזו הוראה של הרבי! זהו רצונו של הרבי, ורצונו של הרבי, שהוא רצונו של הקב"ה, חייב להתמלא ללא שום תנאים וללא שום שיקולים.

ללא קבלת-עול – "לא שריא בי' קדושה"!

וכפי המבואר בחסידות^[1] בקשר לקיום המצוות, שהעיקר בקיום מצווה הוא לא רק העניין הפרטי שבה – אם-כי צריכה להיות כמובן גם כוונה פרטית לפעול עניין פרטי זה, כמו שיעבוד המוח והלב בתפילין וכדומה.

וכן בוודאי אין לקיים את המצווה בגלל גודל התועלת שתהי' למקיים המצווה בגשמיות וברוחניות.

אפילו לקיים את המצווה כדי להתקשר עם הקב"ה בתכלית, גם זה לא העיקר.

שכן כל זה קשור עדיין עם המציאות שלי ועם חשיבותו של העניין הפרטי, ואין זה ביטול כל מציאותי לגמרי אל הרצון העליון.

וכפי שאומר רבינו הזקן בספר התניא^[2] שאם האדם לומד תורה ומקיים המצווה רק כדי לדבקה בו על-ידי תורתו ומצוותיו, הרי עבודה כזו "אינה נקראת בשם עבודת העבד, והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלקיכם וגו' ואותו תעבודו וגו'.

"וכמו שכתוב בזוהר [פרשת בהר] כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא כו', הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עלי' עול מלכות שמים בקדמיתא כו', ואי האי לא אשתכח גבי' – לא שריא בי' קדושה (=כמו אותו שור, שנותנים עליו עול בתחילה כדי להוציא ממנו טוב לעולם, כך גם האדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בתחילה, ואם זה (עול מלכות שמים) לא נמצא אצלו – לא שורה בו קדושה!

יכול האדם להיות 'משכיל' גדול ו'עובד' נפלא. להיות מלא כל-כולו באהבה רבה בתענוגים ותשוקה נפלאה לאלוקות. חדור לגמרי בחשיבות קיום המצוות בכלל וכל מצוה בפרט, וכל רצונותיו ומאווייו "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" וכו' וכו' – אבל אם חסרה אצלו אותה עבודת-עבד פשוטה, כאותה בהמה שאין לה משלה כלום, לא שכל ולא רגש, לא רצון ולא תענוג, לא שום דבר בעל ערך וחשיבות, אבל יש עלי' עול המכופף את קומתה ומכריח אותה למלא את רצון האדון.

אם זה חסר – מה התועלת בכל עבודת ה' הנפלאה שלו. הזוהר פוסק שאין עבודה זו נקראת עבודת ה' בכלל. ללא קבלת עול "לא שריא בי' קדושה"!

היסוד – ביטול

הסיבה לכך פשוטה מאד: כל זמן שעבודת ה' מבוססת על המציאות שלי, עד כמה שהיא תהי' נפלאה ונשגבה ומלאה באלוקות ובקדושה וכו', הרי סוף-סוף היא המציאות שלי ולא עבודת ה', עבודת עבד.

"ראשית^[3] העבודה", לפני הכל, "ועיקרה ושרשה", גם אחרי שישנן כל הדרגות הגדולות והנפלאות, הרי העיקר והשורש שהכל תלוי בו, נשאר העבודת-עבד של קבלת-העול פשוטה. בלי זה – "לא שריא בי' קדושה"!

אמת, כל אחד מחוייב למלא גם את מציאותו-שלו בקדושה. ולשם-כך נדרשת התבוננות ואהבת ה' והרצון למלא את כוונת הבריאה וגם רצון לפעול את כל העניינים הפרטיים של מצווה פרטית זו.

כל זה חשוב, חיוני ומוכרח, ובמידה מסוימת אפילו רוב העבודה. כמאמר^[4] "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודה כעבודת האהבה.

שכן עיקר העבודה והיגיעה של האדם היא לא רק לקיים את הדברים כעבד שאינו מבין ואינו מרגיש מאומה, אלא למלא את כל כולו, את כל פרטי מציאותו באלקות.

אבל העיקר שלפני הכל ואחרי הכל, צריך להיות עבודת-עבד – עבודה שאינה מבוססת על המציאות שלי, אלא על הביטול המוחלט שלי לרצון ה'. ובנידון-דידן: רצון ה' ששמענו מפי מי שכל דבריו דברי-אלוקים-חיים ושכינה מדברת מתוך גרונו.

אם חסר ביטול זה, להניח את ה"אני" הצידה לגמרי ולהתמסר למילוי הרצון העליון, ללא שום הבדל אם הוא מבין מרגיש ומזדהה פנימית עם העניין או לא – חסר העיקר ו"לא שריא בי' קדושה". אין זו עבודת ה'!

דווקא כאשר זהו הבסיס והיסוד לכל, אזי עומדים על בסיס איתן, שממנו אי-אפשר ליפול. שכן הדבר כלל לא תלוי במציאות שלי.

כאשר יש ביטול, אפשר וצריך לאחר מכן – כפי שנצטווינו, וגם את זה יש לקיים בקבלת-עול, מפני שכך נצטווינו – למלא גם את השכל והרגש, הרצון והתענוג, וכל פרטי המציאות שלי, שיהיו כולם חדורים ומלאים באלוקות. שהרצון העליון יהי' גם הרצון שלי, ומילוי כוונת הבריאה והכוונה הפרטית של המצווה יהי' גם הענין שלי, התענוג והתשוקה שלי.

אבל כל זה בתנאי שהכל מיוסד לא על המציאות שלי, אלא על ביטול מוחלט לרצון העליון. כאשר ה"הנחה בנפש" הפשוטה והמוחלטת היא, שאת הרצון העליון יש לקיים ללא שום חישובים ושיקולים וללא עירוב המציאות שלי כלל וכלל.

סוף סוף הדבר מביא גם תועלת

ובסופו של דבר, כאשר זהו היסוד, לקיים הוראה של הרבי אך ורק מפני שזו ההוראה, ללא שום שיקולים וחשבונות – רואים סוף סוף שהדבר מביא גם תועלת עצומה. ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות כפשוטו.

שכן אם מחפשים רק את התועלת, אפשר לבוא בטענה שלא בכל המקרים רואים את הדברים בבירור כל-כך. כדי שהדברים ייראו בגלוי, צריך להיות "כלי" לזה, צריכים להיות ראוי לכך בשלימות. ובפרט כדי שדבר שבדרך הטבע הינו מזיק, יגרום לתגובה הפוכה וירפא (כמו בסיפור הנ"ל), זקוקים לנתינת-כוח מיוחדת לכך מלמעלה.

אבל כאשר עושים את ההוראות ושומעים ומצייתים לדברי הרבי במילואם ללא שום חשבונות – הנהגה זו עצמה היא ה"כלי" לכך, שלא זו בלבד שהדברים לא יזיקו לגוף אלא יועילו וירפאו.

נצטווינו להכריז ולפרסם ו"לחיות עם משיח"

נצטווינו^[5] שלא להפסיק "לצעוק באמת", לא רק מפני הציווי, להקב"ה ולמלך המשיח, "עד מתי?!" – צעקה וזעקה הכוללת גם ובעיקר^[6] את הקריאה וההכרזה "יחי המלך" בקשר למלך המשיח, שעל ידי זה מקבלים פני משיח צדקנו בפועל ממש ובאופן שזה יהי' חדור בכל העניינים, שזהו^[7] "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות".

נצטווינו שוב-ושוב^[8] "להכריז ולפרסם" ולהרעיש בכל צורה אפשרית אודות נבואתו של מלך המשיח העומד על "גג בית המקדש" ומכריז ומודיע כי "הגיע זמן גאולתכם" ו"הנה זה משיח בא"!

נצטווינו, כל אחד ואחת מאנשי הדור^[9], לפרסם אודות מציאותו של "שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו ונשיא דורנו", ואודות החובה והזכות של כל אחד ואחת מאנשי הדור לציית להוראותיו, לשמוע לעצותיו ולהאמין בנבואותיו, עד "הנבואה העיקרית, הנבואה – לא בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות  – ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא"!

וציווי זה כולל לא רק את ההכרזה והפרסום, אלא גם^[10] להחדיר ולהפנים את הדברים בקרבנו, על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה בתורה. "לחיות עם משיח"^[11] באופן שזה ימלא את המוח וממנו את הלב ואת כל ההנהגה, שתהי' באופן המתאים לזמן מיוחד זה בו נמצאים על סף הגאולה ומורים באצבע "הנה זה משיח בא"!

את כל זה יש לקיים^[12] לא רק "מפני הציווי", אלא להיות חדורים בזה לגמרי.

ואז להעביר את כל המסר של ה"אורות דתוהו" אל העולם כולו ב"כלים דתיקון".

ולעשות זאת^[13] באופן המתקבל בשכלו של כל אחד ואחד, ובפרט על ידי לימוד ענייני משיח וגאולה בחכמה בינה ודעת. ובדברים היוצאים מן הלב, שאז^[14] הם נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם.

קודם כל לקיים

כאשר אנו מצווים ועומדים, הרי לפני הכל – וגם אחרי הכל זה נשאר העיקר, השורש ויסוד הכל – יש לקיים זאת כעבודת-עבד ("כהאי תורא"), בין אם זה מתקבל בשכלנו ובין אם לאו, ללא עירוב המציאות שלנו כלל וכלל.

וכאשר מקיימים את הציווי ללא שום חשבונות – רואים סוף-סוף גם את התועלת ואת העילוי וההפלאה שבו, ועד שהדבר חודר ומביא תועלת גם בגשמיות העולם כפשוטו.

עד עיקר כל העיקרים, שזה פועל את התכלית והמטרה הסופית – התגלות מלכנו משיחנו לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!