יום שני ג׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד

 

י"ט כסלו הוא ה"ראש"

 

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס:

אחרי הגאולה והשחרור של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מן הכלא והגלות בי"ב-י"ג תמוז, כאשר "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", התוועדו החסידים ורקדו ושמחו עד בלי די.

כאשר הגיעו לשלב שקצת נרגעו, כאשר הי' אפשר כבר להוריד את ה"אורות" לתוך ה"כלים" והאותיות, והתחילו להתוועד גם בדיבור – החל מעין דיון בין החסידים איזה חג גדול יותר: י"ב-י"ג תמוז או י"ט כסלו?

היו מזקני החסידים שטענו: לא צריך להגזים. למרות גודל המעלה הנפלאה של חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, הניסים הגלויים שראו וכל המשמעות הפנימית שבו, הרי סוף-סוף י"ט כסלו הוא^[1] חג החגים והוא^[2] ראש השנה לחסידות ומתן תורה^[3] ושמחת תורה^[4] של פנימיות התורה.

בי"ט כסלו^[5] התחיל העניין של "יפוצו מעינותיך חוצה", של גילוי והתפשטות תורת חסידות חב"ד. אז ניתנה הרשות והיכולת והכוח מלמעלה לקחת את תורת החסידות, למרות היותה עמוקה ונפלאה עד אין קץ, להוריד אותה ולהחדירה גם בתוך השכל האנושי והמגושם, כהכנה והתחלה ל"ומלאה^[6] הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

עד כדי כך מגיעים הדברים, שהרבי שליט"א אומר[7] בשם אביו הרה"ק ר' לוי-יצחק, שהגילוי של תורת החסידות בי"ט כסלו הוא גדול יותר מגילוי פנימיות התורה שע"י משיח צדקנו. "שלכן בכוחה (של תורת החסידות) לחבר שתי הבחינות (דנגלה ונסתר דתורה) גם יחד, שהנסתר והרז גופא יהי' מושג בנגלה", היות והיא "יותר גבוה מקבלה ונגלה".

איך שייך אם כן, טענו הללו, אפילו להשוות לזה את גאולת י"ב-י"ג תמוז, למרות כל גודל מעלתה.

כל מה שבא לאחר י"ט כסלו, טענו הללו, למרות שזו התפשטות והתפתחות של תורת חסידות חב"ד עוד יותר ועוד יותר, הרי סוף-סוף הוא אך ורק בזכות י"ט כסלו. על דרך כמו ה"ראש" הכולל בתוכו את החיות והכוחות של כל אברי הגוף, כמבואר בארוכה בדרושי דא"ח^[8]. והרי י"ט כסלו הוא, כנ"ל, "ראש השנה לחסידות", לא רק תחילת השנה, אלא "ראש השנה". אם כן, וודאי שהוא הראש והוא העיקר.

 

הצעירים: י"ב-י"ג תמוז הוא העיקר

 

לעומתם טענו חסידים אחרים, ובמיוחד הצעירים שבין החסידים, בהתלהבות ובלהט של קדושה, בפשיטות ובכל התוקף – שי"ב-י"ג תמוז הוא הרבה יותר נעלה מי"ט כסלו. שכן אילולא י"ב-י"ג תמוז לא הי' נשאר כלום מי"ט כסלו, וכל מציאותו של י"ט כסלו קיימת אצלנו אך ורק בזכות י"ב-י"ג תמוז. ומכיוון שי"ט כסלו תלוי בי"ב-י"ג תמוז, הרי הוא העיקר.

על-דרך דברי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א^[9]: "מספרים על החסיד  ר' אלחנן דוב ("חאניע") מורוזוב, ששאלו אותו פעם אודות הרבי נ"ע ומשה רבינו, "פון וועמען האלט ער מערער" (=ממי הוא "מחזיק" יותר)? וענה: מהרבי. כי, לולי הרבי, איך הייתה נראית אמונתו במשה רבינו…"

[המשפיע ר' מענדל הי' מאז ומתמיד עם הצעירים. מרגלא בפומי', וכן נהג בפועל פעמים רבות, שכאשר ישנו ספק באיזשהו עניין מהו אכן הרצון העליון, אזי צריך לשאול "א יונגען חסיד" [=חסיד צעיר], כי דווקא הצעיר שאין לו דעות קדומות, גם לא דעות חסידותיות ואמיתיות, אין לו כל כך מציאות, גם לא מציאות דקדושה, וממילא הוא שייך יותר לכוין לכוונה העליונה].

 

שלב חדש ונפלא בגילוי משיח

 

יותר מזה, טענו הצעירים, כשם שי"ט כסלו הוא ההתחלה והפתיחה ל"יפוצו מעינותיך חוצה", להתחלת גילוי חסידות חב"ד בעולם, שזוהי ההתחלה והפתיחה של גילוי משיח בעולם – כך, ויותר מזה, ג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז הינם לא רק חג הגאולה של הרבי הריי"צ וניצחון על אלו שקמו על היהדות והחסידות, אלא זהו גילוי אור אלוקי נפלא בעולם. או יותר נכון, גילוי המאור שלמעלה מכל גדר אור וגילוי. זהו שלב חדש ומיוחד בגילוי משיח בעולם.

ולכן לא זו בלבד שגם הוא נחשב "ראש השנה", אלא שמעלתו גדולה עוד יותר מכל שאר החגים, אפילו יותר מחג החגים י"ט כסלו.

דברים אלו מקבלים אישור והדגשה מיוחדת כמה וכמה פעמים בשיחות הקודש, כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א מתייחס לחג זה לא רק כשחרור וגאולה והתגברות וניצחון על המפריעים והמנגדים ליהדות ולחסידות – אלא גם ובמיוחד כפתיחה והתחלה של דרך ועניין חדש לגמרי, שלב חדש והתחלת גילוי חדש ונפלא בתורת החסידות, תורתו של משיח.

כמו למשל בשיחת ג' תמוז תשמ"ט: "ועוד ועיקר, שהייתה זו התחלה ופתיחה לסדר חדש בהפצת המעינות חוצה לאחר בוא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לחצי כדור התחתון … למטה מטה ביותר ... נמצא שג' תמוז הוא התחלת ופתיחת השלב החדש דהפצת המעיינות חוצה בחצי כדור התחתון".

ועל דרך זה בשיחת שבת פרשת חוקת יו"ד תמוז תנש"א[10]: "ידוע שעל-ידי המאסר והגאולה די"ב-י"ג תמוז ניתוסף בהפצת המעיינות חוצה, עד שזה (המאסר והגאולה) הביא ליציאת בעל הגאולה ממדינה ההיא, ולאחרי השתלשלות – בואו ל"חצי כדור התחתון", שזה הוסיף בהגילוי דפנימיות התורה, באופן דהפצה אפילו לגבי ההפצה בדורות שלפני זה, עד שזה מגיע לכל קצווי תבל, עד בחוצה שאין חוצה ממנו".

ובשיחת שבת פרשת דברים תנש"א[11]: "כמבואר בדרושי הגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר [ויש לומר שבזה התחיל ה"לאלתר לגאולה"]"!

 

אנו אין לנו אלא…

 

שמעתי מהמשפיע ר' פינחס שי' קארף: פעם נכנסה קבוצה של כמה מחסידי רבינו הזקן אל הרב הקדוש ר' ברוך ממעז'יבוז' (לפי נוסח אחר: הרב הקדוש ר' שלמה מקארלין).

הצדיק הכיר בחסידים כי אנשי צורה הם, בעלי הבנה ועובדי ה' בכל כוחם, והם מצאו חן בעיניו מאד.

פנה אליהם הצדיק ואמר: אם תשארו כאן אצלי, אלמד אתכם דברים נפלאים ואגלה לכם סודות טמירים, שלא שמעתם מעולם גם אצל רבכם, אדמו"ר הזקן.

ויענו החסידים ויאמרו: אנו סבורים שלמעלה ממה שאנו מקבלים אצל הרבי שלנו לא יכול להיות. אבל אפילו אם יש דבר שכזה – אין לנו צורך בכך. אנו אין לנו אלא מה שאנו מקבלים מהרבי שלנו!

אותו צדיק הי' ידוע כבעל קפידא, שקפידתו עלולה להזיק. החסידים חששו שמא יקפיד על דיבורים שכאלה, והדבר עלול לפגוע בהם ח"ו. אבל הקב"ה עזר, ובדיוק באותו זמן נכנסו אליו סוחרים בשאלה במסחר סוסים אם למכור סוסים הנמצאים בפולין למדינת ליטא. נענה הצדיק ואמר במעין קפידא: מה, האם רוצים אתם לקחת "פוילישע" ולהפוך אותם ל"ליטווישע"?… ובזה יצאה הקפידא שלו ולא הזיקה לאיש.

 

מקושרים אליו ובשבילנו אין למעלה מזה

 

גם ענין זה נמצא בשיחות הרבי שליט"א^[12]: "לפני ימים אחדים נכנס אלי אברך, וסיפר מתוך התפעלות, שפעם אמר לו כ"ק מו"ח אדמו"ר שעי"ז שיהי' מקושר אליו, יהי' מקושר (על ידו) אל מי שהוא (הרבי עצמו) מקושר…

"בהיותו בהתפעלות, לא רציתי לקררו, אבל לאמיתו של דבר אין זה נוגע לנו (למי הוא – הרבי – מקושר).

"אנו מקושרים אליו, ובשבילנו אין למעלה מזה ("העכער פון דעם איז פאר אונז ניטא").

"דוגמא לדבר: על אבר בגוף האדם שייך לומר ששואב חיותו מהכבד, מהלב (שלמעלה מהכבד), ועד מהמוח (שלמעלה גם מהלב). אבל אין מקום לומר ולחשוב על דבר שאיבת חיות ממוח של אדם אחר – אבר חי, שרוצה בחיותו ואינו רוצה להיות אבר המדולדל ח"ו, חייב לקבל חיות מהמוח שלו.

"ועל דרך זה בנוגע להתקשרות להרבי, שהוא הראש (מוח) והכתר של דורנו זה".

 

לנו לא נוגע אלא שהוא הרבי

 

ועוד אומר הרבי שליט"א^[13]: "רבי – הוא זה שמקושר עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא. ובמילא, לנו לא נוגע אלא ההתקשרות אל הרבי בלבד, ועל ידו מתקשרים אנו עם עצמות ומהות א"ס ב"ה …

"האמת היא, שלא נוגע הדמיון וההשוואה של הרבי אל אדמו"ר מוהרש"ב או אדמו"ר מוהר"ש. כל מה שנוגע אינו אלא שהוא הרבי, שמקושר עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, וע"י ההתקשרות אליו מתקשרים עם עצמות ומהות א"ס ב"ה.

"סיפר לי מישהו – בהתפעלות – שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר לו: תהי' מקושר אלי, ועל ידי תהי' מקושר אל מי שאני מקושר.

"הלה חשב שבאומרו "אל מי שאני מקושר" התכוין הרבי לאביו אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע וכיוצא בזה, ומזה הייתה התפעלותו כו'. אבל האמת היא, שכוונת הרבי הייתה להתקשרות עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא!"

 

"אלוקינו" לפני "אלוקי אבותינו"

 

כך מבאר הרבי מלך המשיח שליט"א^[14] אודות מה שאומרים בתפילה "אלוקינו ואלוקי אבותינו", שמקדימים "אלוקינו" לפני "אלוקי אבותינו".

שלכאורה הי' ראוי להקדים קודם כל את "אלוקי אבותינו", הן מצד הקדימה בזמן והן מצד הקדימה במעלה, כדי שהתפילה תפעל פעולתה בזכות האבות. ובכל זאת מקדימים קודם "אלוקינו" –

"מכיוון ש"אלוקינו" הוא ענין הנוגע ושייך אלינו יותר מאשר "אלוקי אבותינו", ובמילא התפילה עצמה ופעולתה הם באופן נעלה יותר.

"כלומר: עצם ההסברה שהענין ד"אלוקינו" נוגע ושייך אלינו, אינה מתרצת עדיין את השאלה שיש להקדים "אלוקי אבותינו" – שכן, מה בכך ש"אלוקינו" נוגע יותר אלינו, כאשר הזכרת זכות אבות ע"י הקדמת "אלוקי אבותינו" תועיל יותר לפעולת התפילה?!

"אלא וודאי בהכרח לומר שההסברה היא – שמכיוון ש"אלוקינו" הוא ענין ששייך ונוגע אלינו, הרי זה פועל שהתפילה עצמה (ובמילא – פעולת התפילה) תהי' באופן נעלה יותר. כפי שרואים במוחש אצל כל אדם, שבדבר הנוגע אליו באופן ישיר, פועל הוא יותר מאשר בדבר הנוגע למישהו אחר (גם כאשר כתוצאה מזה נפעל גם אצלו כו') …

"שכאשר הפתיחה היא ב"אלוקינו", ענין השייך ונוגע אלינו במיוחד, אזי התפילה כולה (גם מה שאומרים לאחרי זה "אלוקי אבותינו") היא באופן אחר לגמרי. היינו שרגש הביטול – כעבדא קמי' מרי' – הוא באופן פנימי ועמוק יותר. ועל דרך זה בנוגע לכללות כוונת התפילה, עד לתכלית העילוי – אליו ולא למדותיו. ובמילא, גם פעולת התפילה היא באופן נעלה יותר.

"ומזה מובן גם לענייננו – ה"שטורעם" דשבת מברכים חודש שבט:

"כאשר ישנם ב' עניינים, ענין הקשור עם אבותינו ואבות אבותינו כו', … וענין השייך ונוגע אלינו במיוחד (עשירי בשבט, יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – יש להתחיל את עיקר ה"שטורעם" בענין השייך ונוגע אלינו, יום ההילולא דעשירי בשבט.

"ולאחרי שמתחילים בענין הנוגע אלינו – אזי נעשים כל שאר ענייני העבודה באופן נעלה יותר".

 

כפי שהוא כלול בנשיא דורנו

 

ולמרות שאנו אין לנו אלא נשיא דורנו, אין זו סתירה למה שלומדים את תורתם של רבותינו נשיאינו הקודמים, ומתוועדים ומתקשרים עמהם וכו', ובפרט בימי ההולדת ההילולא והגאולה שלהם וכדומה.

כפי שמבאר הרבי שליט"א^[15] "שזה אינו בסתירה ח"ו להתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר, אנו אין לנו אלא נשיא דורנו – כיוון שההתקשרות (ע"י נתינת הפדיון) היא לאדמו"ר האמצעי כפי שהוא כלול בכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו … כ"ק מו"ח אדמו"ר, ה"מאור" שבדורנו, כולל את כל המאורות – הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע – כיוון שפועל את כל העניינים שפעלו בשעתם. ובמילא, צריכים עכשיו להתקשר לה"מאור" דאדמו"ר האמצעי כפי שהוא כלול בה"מאור" שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר."

את המסקנה מכל זה: האם העיקר לגבינו הוא קודם כל י"ט כסלו, ט'-יו"ד כסלו,  י"ב-י"ג תמוז, ראש חודש כסלו, כל ימי "דידן-נצח" וכו' – אפשר להשאיר לכל אחד להסיק בעצמו.

 

ה' טבת – לא עם אבותינו 

 

מיד אחרי חנוכה מגיעים אנו אל היום הבהיר, יום הסגולה ה' טבת, בו "דידן נצח" בנוגע לספרי וכתבי רבותינו נשיאינו לעיני כל השרים וכל העמים בבית המשפט הפדרלי.

מאורע זה לא ארע עם אבותינו ולא עם הדורות הקודמים, אלא עמנו-אנו, "אנחנו אלה פה היום כולנו חיים".

זהו מאורע של הדור השביעי, בו השתתפנו, עד כמה ששייך לומר כך, בעצמנו. עברנו וחווינו בעצמנו את "דברי הצומות וזעקתם". עד ה"דידן-נצח" בה' טבת תשמ"ז, כאשר בית-המשפט הפדרלי קבע רשמית לעיני כל העמים כי הספרים שייכים למקומם האמיתי – 770.

 

הרבי קבע ליום טוב 

 

לתקופת השנה מהניצחון במשפט הספרים, בהתוועדות ה' טבת תשמ"ח, קבע הרבי מלך המשיח שליט"א בעצמו, רשמית, יום זה כיום סגולה ויום גאולה, יום "דידן-נצח" לדורי-דורות. כלשון חז"ל[16] "לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

וזו גם הסיבה שמאורע זה התקבל ונקבע ביתר "שטורעם" וביתר פירסום בקרב כל אנ"ש והתמימים הרבה יותר משאר הימים טובים של "דידן נצח" במשפט זה – משום שדווקא יום זה נקבע ברבים ובפירסום ע"י הרבי מלך המשיח שליט"א בעצמו.

מה-שאין-כן בשאר ימי הסגולה של "דידן-נצח".

והם: י"ג כסלו תשמ"ו, בו נפסק, עוד לפני תחילת המשפט (שהתחיל בי"ט כסלו תשמ"ו), כי "המלך^[17] אינו מעיד ואין מעידין אותו". כ"ה מר-חשון תשמ"ח, בו נפסק הדין לדחות את הערעור לגמרי. כ"ז מר-חשון תשמ"ח, בו נפסק כי יש להחזיר את הספרים בפועל למקומם האמיתי ב-770. ב' כסלו תשמ"ח, בו חזרו הספרים ל-770 בפועל ממש. כ"ו תשרי תש"נ וי"ט טבת תש"נ, בו הי' פסק-דין בקשר לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א אישית בעקבות תביעה שהוגשה אחרי הניצחון במשפט הספרים. ועד כ"ד אלול (תש"נ, אם כי לא ידוע מה הי' שם בדיוק, ואם אכן הכל הי' לגמרי כפי הרצון כו'), בו חתם הצד שכנגד על הסכם והצהיר סופית כי אין לו שום זכות גם בחפצים האישיים ביותר של הרבי, ואז חזרו ל-770 כל אותם חפצים של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ויש אומרים שהרבי התבטא אז: "נו, יעצט וועט מען קאנען זאגן חסידות" (=נו, כעת כבר נוכל לומר חסידות).

אשר למרות שחסידים חוגגים אותם, ובחביבות מיוחדת[18], אך הם לא נקבעו מעולם ברבים ע"י הרבי עצמו כימים טובים.

 

כמו לוחות שניות 

 

אדרבה, אחרי הדידן-נצח בכ"ה מר-חשון תשמ"ח, כאשר נפסק הדין לדחות את הערעור לגמרי, ולאחר מכן בכ"ז מר-חשון תשמ"ח, נפסק כי יש להחזיר את הספרים בפועל למקומם האמיתי ב-770 – כתב הרבי מלך המשיח שליט"א, בתגובה להצעה להביא את הספרים ל-770 בתהלוכה ותזמורת: "וכיוון שעתה יהי' בקיום ובמנוחת הנפש והגוף וכו' – הסדר בזה שינתנו בלחש וק"ל".

שהפירוש הפשוט בזה הוא כמאמר רז"ל^[19] שבלוחות ראשונות "על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילות שלטה בהן עין רעה (והייתה בהם שבירה), אין לך יפה מן הצניעות", ודווקא לוחות שניות שניתנו בהצנע ולא בפירסום, דווקא הם נשארו בשלימות לעד ולעולמי עולמים. כך לגבי הניצחון של דידן-נצח, שבפעם הראשונה בה' טבת תשמ"ז, חגגו זאת ב"שטורעם" גדול בריקודים ושמחה גדולה במשך כל שבעת ימי ההיקף, כאשר בכל יום הרבי אומר שיחת-קודש וכו'. ואילו עתה, בפעם השני', אחרי הערעור, כדי שיהיו "בקיום ובמנוחת הנפש והגוף וכו' – הסדר בזה שינתנו בלחש וק"ל".

אולם מהשוואה זו עצמה ללוחות השניות מובן אשר כחסידים עלינו לחוג גם את ימי סגולה אלו, ואדרבה, בהם הענין הוא פנימי ועצמי יותר, למרות העדר ה"שטורעם" בגלוי.

ולהעיר, רק לשם השוואה אודות גודל מעלתם של הלוחות השניות^[20], למרות שניתנו בלי "שטורעם" כה גדול – ל"ג בעומר נחשב ל"לוחות ראשונות" של פנימיות התורה, ואילו י"ט כסלו ל"לוחות שניות"^[21]. ואין צורך לחזור כאן שוב על גודל מעלותיו הנפלאות של חג החגים י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות.

 

יותר חזק ויותר רענן ויותר חי! 

 

הטענה הרשמית שלנו במשפט הספרים הייתה, כדברי הרבי מלך המשיח שליט"א[22], העובדה שהספרי' של הרבי אינה רכוש פרטי של הרבי, אלא שייכת ל"אגודת חסידי חב"ד", לתנועת חב"ד, ולכל אחד ואחד מחסידי חב"ד, "יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום". ולכן גם אחרי הסתלקותו של הרבי הריי"צ בשנת תש"י שייכים הספרים לליובאוויטש ואין מה לדבר על חלוקת הירושה ח"ו.

יחד עם זאת הדגיש הרבי שליט"א באותה התוועדות וזעק בכאב עצום על שבכלל יש צורך להבהיר דברים כאלו: הטענה האמיתית שלנו היא ש"הוא בחיים", שלמרות שעברו שלושים וחמש שנה שנה מתש"י, הרי אין פירושו של דבר שהרבי הריי"צ נמצא רק בעולם האמת ואילו כאן למטה בגשמיות הוא איננו ח"ו. הרבי נמצא כאן למטה בגשמיות! "הוא בחיים" בעולם הזה הגשמי והחומרי!

הלה טוען, זועק הרבי, שכבר שלושים וחמש שנה עברו מהסתלקותו של הרבי, הוא עצמו השתתף בהלוייתו, וכבר שלושים וחמש שנה נמצא הוא בעולם האמת, מה מזכירים אותו כאן בעולם הזה הגשמי?!

והרבי מגיב בכאב ובזעזוע עמוק: לך ודבר עם כזה בן-אדם. אדם שאין לו שום מושג במה שלמעלה מחושיו הגשמיים והחומריים. חושב הוא שמה שאי אפשר לספור על אצבעות היד (כמו דולרים) אינו קיים!

הוא מזכיר את הרבי בעולם הזה הגשמי רק כדי להרוויח יותר כסף ממכירת החפצים והספרים שלו, אבל לדבריו הרבי לא נמצא ח"ו בעולם הזה הגשמי.

– ההיפך הוא הנכון! כבר שלושים וחמש שנה שכל רגע ורגע הרבי נמצא כאן "נאך מערער און נאך שטארקער און נאך פרישער און נאך לעבעדיקער" (=עוד יותר, ועוד יותר חזק, ועוד יותר רענן ועוד יותר חי)! והרבי שליט"א חזר על דברים אלו בלהט ובזעקות כאב פעמים רבות.

אך מכיוון, המשיך הרבי, שיש לנו עסק עם מי שאין לו שום שייכות למה שאינו רואה בעיניו, למי שאין עמו שום שפה משותפת בזה, והוא טוען שהרבי איננו בעולם הזה הגשמי ח"ו, לכן יש לדבר עמו בשפה שלו. ולכן הטענה שלנו היא שהספרי' של הרבי שייכת לתנועת ליובאוויטש, "צו יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום" שאותו יכול הוא לראות בעיניו.

אבל לאמיתו של דבר, טענתנו האמיתית היא שהוא בחיים ולא שייך כאן שום ענין של ירושה ח"ו וח"ו! שום רב ושום עורך-דין לא יצליח בשום אופן לקבוע שמדובר כאן על ירושה ח"ו כאשר הוא בחיים! והראי' הטובה ביותר שהוא בחיים היא – העובדה שזרעו בחיים, שזה לא ייתכן כלל וכלל אילולא הי' הוא בחיים! עד כאן דברי הרבי.

 

הרבי הוא ליובאוויטש וליובאוויטש היא הרבי 

 

וכאן הבן שואל: מה זאת אומרת, מה פירושם של דברים – האם הטענה שהספרים שייכים לתנועת ליובאוויטש, שבגללה נקבע רשמית כי אכן הספרים צריכים לחזור ל-770 – אינה אמת?

האם זו טענה אך ורק "לפנים", רק כדי לשכנע את בית המשפט ולבוא בטענה שמבין גם הצד השני בשפה שלו, אבל לאמיתו של דבר אין אמת בטענה זו ח"ו, אלא הספרים הינם אכן (כטענת הצד השני) של הרבי אישית, אלא שהוא בחיים כי הוא ממשיך לחיות גם אחר הסתלקותו ביו"ד שבט תש"י?!

והרי על שאלה זו עצמה נסוב כל המשפט. כאשר הובא מסמך רשמי בו כותב הרבי הריי"צ כי הספרי' שייכת לאגודת חסידי חב"ד. הצד השני טען שהוא לא כתב זאת אלא לפנים, כדי שלא יצטרך לשלם מיסים על הספרים, אבל לאמיתו של דבר הספרים הם שלו אישית. ולעומת זה טען הצד שלנו, בהוראה ישירה ומודגשת של הרבי שליט"א עצמו, שלא שייך בשום אופן לומר על נשיא ורבי שיאמר או יכתוב משהו שאינו אמת ח"ו רק כדי להרוויח מזה משהו. עד כדי הביטוי שמי שאומר כזה דבר ראוי להטיל עליו "רמ"ח" ח"ו! וטענה זו קיבל בית-המשפט ובעקבות זה דידן-נצח.

איך אפשר אם כן לומר שכל הטענה שבגללה ניצחנו במשפט, שהספרים שייכים לתנועת ליובאוויטש ולא לרבי אישית, אינה אמת?!

ברור שלא זהו פירושם של דברים. ברור שגם הטענה הרשמית והחיצונית שהספרים שייכים לליובאוויטש היא אמת לאמיתה, אלא שמאחורי אמת זו עומדת אמת אמיתית ופנימית יותר, שהספרים שייכים לרבי משום שהוא בחיים.

וההסבר בזה הוא בפשטות, משום שאי אפשר לחלק בין ליובאוויטש ובין הרבי! אין ליובאוויטש בלי רבי, ואין רבי בלי ליובאוויטש! הרבי אינו מישהו פרטי שיש לו עניינים פרטיים שלו אלא כל מציאותו היא ליובאוויטש, וליובאוויטש אינה תנועה שיש לה זכות קיום בפני עצמה ללא רבי ח"ו אלא כל מציאותה הוא הרבי.

כאותו משפט מפורסם שאמרה הרבנית[23], משפט שהי' לו משקל חזק מאד בהכרעת פסק-הדין – "גם האבא וגם הספרים שייכים לחסידים"!

 

מדוע 'סוחבים' אותם לכאן  

 

הצד שכנגד טען שגם בדורות קודמים, אצל בניו של כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, אצל בניו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש ואפילו אצל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, הייתה חלוקת-ירושה: האדמו"רים כתבו לתת למישהו ספר זה ולמישהו כתב-יד זה, ואפילו הי' ויכוח בין בני הצמח-צדק מי יירש את הכתבים ואיזה כתבים יקבל כל אחד.

הרבי מלך המשיח שליט"א אכן אישר את הדברים, וסיפר[24] שאכן הייתה צוואה של הרבי הרש"ב לתת לנכדותיו ולחתניו של הרבי הריי"צ ספרים מסויימים, והרי ידוע עד כמה יקר אצל בנו יחידו כל מילה של אביו וכל שכן צוואה שלו, ולמרות זאת הרבי שליט"א לא קיבל את הספר שיועד לו. כאשר שאל את חותנו הרבי הריי"צ על כך, ראה שהוא מאד לא מרוצה מהצגת השאלה, הוא לא ענה והרבי שליט"א לא הוסיף לשאול.

ולעצם הטענה הגיב הרבי שליט"א: "מדוע 'סוחבים' לכאן את הרבי הרש"ב ואת הרבי מהר"ש – זה לא נוגע לענייננו: בנוגע לבניו של הצמח צדק, הוויכוח ביניהם הי' מי יקבל את הכתבים כדי ללמוד בהם, אבל לא עלה על דעתו של אף אחד ללכת ולמכור את הספרים! ובנדון-דידן, הרי נשיא דורנו אמר במפורש שרצונו הוא שהספרי' תהי' שייכת ל'אגודת חסידי חב"ד'."

 

רק בדור השביעי  

 

ולכאורה נשאלת השאלה: מכיוון שהאמת לאמיתה היא שהרבי הוא ליובאוויטש וליובאוויטש היא הרבי – כיצד ייתכן שבדורות קודמים של רבותינו נשיאינו מצאנו כמה וכמה התייחסויות של רכוש פרטי של הרביים שחולק בירושה בין בניהם (ולו גם בשביל ללמוד בהם), ורק כאן, בדור השביעי, אין ולא תיתכן מציאות כזו, ובביטויים החריפים ביותר?

התשובה לכאורה מתבקשת מאלי': מהרגע הראשון לא הייתה תכליתה של תורת החסידות להישאר ח"ו באותו מקום ובאותו דרגא לשם הגיעו אז. התכלית הייתה מלכתחילה ש"יפוצו מעיינותיך חוצה" – שמעיינות החסידות עצמם יגיעו למטה מטה, ויתקבלו ויתאחדו לגמרי גם עם החלק והפרט וה"ציור" התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו, דבר שמגיע לשיאו ולשלימותו דווקא בדורנו אנו הדור השביעי, כידוע ומפורסם ומבואר במקומות רבים[25].

במשך כל הדורות הקודמים, למרות מעלתם הנשגבה מאד, ועד שכל מעלתו של הדור השביעי בנוי' על גביהם – כפי שממשיל הרבי שליט"א כמה פעמים[26] את דורנו ל"ננס העומד על גבי ענק", שכל גובהו של ה"ננס" אינו אלא בגלל הענק שהוא עומד על גביו – הרי סוף סוף אז עדיין לא הגיעה השכינה "למטה בארץ" באופן סופי ומוחלט. אז עדיין נשאר איזה שהוא פירוד והתחלקות, כביכול, בין האלקות לבין העולם. העובדה שכל מציאותו של העולם היא אלקות עדיין לא חדרה לגמרי בתוך העולם הגשמי והתחתון.

לכן הייתה עדיין קיימת גם אצל רבותינו נשיאינו, הנשיא הוא הכל[27], שכל מה שקורה בעולם מתחיל ממנו ומשתקף בו[28], כאילו איזו שהיא מציאות פרטית כלשהי, עדיין הייתה איזו שהיא התחלקות בין האלקות המרוממת ונבדלת מן העולם לבין העולם, כי האלקות עדיין לא חדרה לגמרי אל תוך תוכו של העולם.

דווקא בדורנו זה, הדור השביעי, בו הגיעה לשיאה המשכת השכינה למטה בארץ, כאשר מתגלה דווקא בתוך ומתוך מציאות העולם עצמו כי כל מציאותו הוא אלקות, ואי אפשר כלל להפריד בין האלקות ובין הגשמיות – מתחיל הדבר מן הנשיא והראש, הרבי מלך המשיח שליט"א, שאין לו שום ענין פרטי ואישי לעצמו, אלא כל עניינו בגלוי לגמרי הוא ליובאוויטש וכל עניינה של ליובאוויטש אינו אלא הרבי!

[אמנם הייתה התחלה בזה גם בדור השישי, אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ספירת היסוד, שאז התחילה במידה מסויימת ההמשכה מלמעלה אל תוך הארץ הגשמית, בפעולות חובקות עולם, במשלוח שלוחים לרחבי תבל וכו', כעניינה של ספירת היסוד המשפיעה למטה ומחברת את העליון עם התחתון. אבל עדיין לא הי' זה מצד התחתון עצמו, כעניינה של ספירת המלכות, הדור השביעי, כמבואר בכמה מקומות[29]].

 

לא יכולה להיות הסתלקות  

 

מאותה סיבה מבואר בשיחה המפורסמת[30], כי בדורות הקודמים, גם אצל רבותינו נשיאינו, וגם בדור השמיני מהבעש"ט (אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע) – הייתה יכולה להיות הסתלקות הנשמה מן הגוף, והי' יכול להיות חסרון בדיבור שהגוף לא הי' בשלימותו, מכיוון ש"עדיין לא נשלם הבירור", עדיין הי' שייך איזשהו חילוק והבדל בין האלקות לבין העולם ובין הנשמה לבין הגוף.

רק בדורנו זה, הדור התשיעי מהבעש"ט, בו באה העבודה לידי סיומה ו"נשלם הבירור" – אזי אין שום חילוק והבדל בין האלוקות והרוחניות והנשמה הנצחית לבין הגוף הגשמי. ולכן גם הגוף, ודווקא הגוף, יש בו את ענין הנצחיות והתמידיות ללא הפסק כלל. ולכן דווקא בדורנו זה עוברים מיד, ללא הפסק כלל, לחיים הנצחיים דלעתיד לבוא. והדבר מתחיל מהנשיא והראש^[31], וממנו נמשך אחר כך בכל הדור.

וזהו גם שמדגיש הרבי שליט"א[32] שישנה "הבטחה גמורה בתורה" שעוברים לחיים הנצחיים בלי הפסק בינתיים – כי מכיוון שכבר נשלם הבירור וכבר אין חילוק בין האלקות לבין העולם, הרי על פי התורה צריך העולם לעבור מיד לחיים הנצחיים.

וכאמור, הדבר מתחיל מהנשיא והראש, וממנו נמשך אחר כך בכולם, שכולם עוברים נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות בלי הפסק כלל לחיים הנצחיים של הגאולה האמיתית והשלימה.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!