הכרובים סמל לקשר בין עם ישראל לקב"ה 

"ועשית שנים כרובים זהב" מקשה אחת עם הכפורת, בחינת כתר המקיף לשניהם בשווה.

הכרובים בחינת "חתן וכלה", בחינת "אחים", הם סמל לקשר שבין עם ישראל לקב"ה.

לכן בזמן שבית המקדש היה קיים נקראו ישראל "אחים למקום",

כמו שנאמר: "למען אחי ורעי… למען בית ה' אלוקינו"…

וכשישראל עלו לרגל היו מראים להם את הכרובים מעורים זה בזה,

לאמור: "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".

הכרובים רמז לבחינות עליונות בעולם האצילות

הכרובים "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה",

רומזים לבחינות עליונות שבעולם האצילות – "זעיר אנפין" ו"נוקבא".

"כרוב אחד מקצה מזה" ("זעיר אנפין") – תכלית ירידת אור אין סוף מלמעלה למטה,

"וכרוב אחד מקצה מזה" ("מלכות דאצילות") – מקור לעולמות: בריאה יצירה עשיה.

באצילות הם נקראים "פנים גדולות" ובמשכן ומקדש "פנים קטנות".

וכשה"מלכות" (=כנסת ישראל) עומדת פנים בפנים עם "זעיר אנפין" והם שוים בקומתם,

ומקבלת גם מהמוחין "חכמה ובינה" ("אבא ואמא") ו"כתר" אחד לשניהם,

אז הם נקראים "אחים",

כמו במתן תורה שה' דיבר עם ישראל "פנים בפנים".

מדוע לכרובים פני אדם?

ועוד הסבר עמוק לעניין הכרובים העונה גם על השאלה:

מה עניין כרובים "פני אדם" בבית המקדש, הרי אין לה' ית' דמות הגוף?…

העניין הוא, כי השראת השכינה בבית המקדש קשורה בתורה.

השראת השכינה היא על הארון שבו היו מונחים לוחות הברית וספר התורה.

שדוקא שם נשמע קול ה' המידבר עם משה – "ונועדתי לך… מעל הכפורת".

ולכרובים "פנים גדולות" (אפי רברבי) ו"פנים קטנות" (אפי זוטרי).

"אפי רברבי" הוא עניין התורה ("חכמה") שלמעלה,

שהתורה נקראת אדם – "וזאת התורה – אדם", "וזאת תורת האדם".

ו"אפי זוטרי" ("זעיר אנפין") היא המשכת התורה (על ידי הכרובים) למטה.

שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה.

דוגמת עשר הספירות הנקראות "רזא דשמא קדישא".

"שם" אינו נוגע למהותו ועצמותו של דבר,

כמו "שם האדם" שהוא רק דבר חיצוני לו,

שאדם לעצמו אינו צריך את שמו, רק כשפונה למי שקורא לו.

כך הספירות שברא הקב"ה, אפילו חכמה עילאה, שלא לדבר על מידות ה',

הם השמות הקדושים שלו, שאינם בערך למהותו ועצמותו ית' כלל,

כי ה' ית' מרומם ומתנשא מגדר בחינת חכמה.

עשר הספירות הן רק הארה בעלמא שאינן נוגעות בעצמותו,

אלא ש"הוי' בחכמה",

ועל ידי ספירת החכמה נמשך אור אין סוף ב"ה בכל שאר הספירות.

"ומבשרי אחזה אלוקה".

כמו שהמוחין של האדם הם כללות החיות שבו.

שמהנשמה נמשכת כללות החיות ומתלבשת קודם כל במוחין שבראש,

ששם היא מאירה ומתגלה,

ועל ידי המוחין נמשך אחר כך הארה לכל אבר בגוף כפי מזגו ותכונתו,

כך למעלה גילוי כללות האור מאין סוף ב"ה נמשך ומתלבש קודם כל בחכמה,

ומהחכמה נמשך ומתלבש האור בכל שאר תשע הספירות.

והספירות נקראים "גופא דמלכא",

ומכיון שמקורה ושורשה של התורה בספירת החכמה היא נקראת "אדם",

שבה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה,

המקבילים לרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם.

ועל זה נאמר: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם".

אם כי התורה  שמחכמה יצאה, מתקשרת בקוב"ה.

הקב"ה צמצם שכינתו בין בדי הארון

ואמנם חכמה עילאה היא בחינת אין סוף, כי "הוא היודע והוא הדעה".

אך הקב"ה צמצם שכינתו בין בדי הארון,

וכש"אדם גדול" יורד למטה הוא נראה "אדם קטן", "כרוב זוטרי".

ואכן התורה כמו שהיא למעלה בחכמה עילאה

יורדת בסתר המדרגות מדרגה אחר מדרגה,

ועל ידי צמצום רב נמשכת לעולם הבריאה.

זוהי התורה שלפנינו, ש"תלמוד" הוא בעולם הבריאה.

הכרובים מאחדים שני קצוות

והכרובים: "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" מאחדים שני קצוות.

מעולם האצילות נמשך האור לעולמות: בריאה יצירה עשיה.

שלכרובים שתי כנפיים לעוף למעלה ("תרין גדפין לפרחא לעילא"),

"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה" לקבל את השפע,

והם עולים מעולמות: בריאה יצירה ועשיה לאצילות,

ובעולם האצילות נקראים "אדם גדול" ("אפי רברבי"),

ששם "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון".

ושלוש פעמים ביום עולים הכנפיים בכל אחת משלוש התפילות ביום.

ומה מניעם לפרוח למעלה?

התעוררות עם ישראל ב"אהבה ויראה" בזמן התפילה,

ש"אהבה ויראה" הם "תרין גדפין לפרחא לעילא" – הם כנפיים לפרוח.

זהו כוחה של עבודת ה' ב"אהבה רבה" שלמעלה מן השכל,

לחבר את כנסת ישראל למקורה בעולם האצילות.

ש"תפילה" כשמה כן היא,

תפילה מלשון – חיבור: "התופל כלי חרס", "נפתולי אלוקים נפתלתי".

ובזה כוחה גדול, שמקשרת את הנפש בשורשה ומקורה.

וכשהכרובים מעופפים לעולם האצילות,

פניהם איש אל אחיו, כי שם הם מיוחדים פנים בפנים,

כמו במתן תורה – "פנים בפנים דיבר ה' עמכם".

ואז כנסת ישראל והקב"ה נקראים אחים – "למען אחי ורעי אדברה נא שלום".

"שלום" הוא התחברות והתקשרות שני הכרובים.

כוחו ותפקידו של איש ישראל

זהו כוחו ותפקידו של איש ישראל,

העושה עבודתו כאן למטה בהתבוננות עמוקה בקריאת שמע,

ומוכן למסור נפשו בקריאת שמע ב"אחד" וב"ואהבת"…

הוא מבין שהוי' אחד – "אני הוי' לא שניתי",

ומתבונן ב"מי שאמר והיה העולם" במי ש"ציוה ונבראו",

ש"כולא קמי' כלא חשיב" – שהכל אין ואפס לפניו.

ומגיע לדרגת כלות הנפש – להיות "ועמך לא חפצתי".

זוהי כנסת ישראל הנקראת "כלה" המרגישה כלות הנפש ממטה למעלה.

היא הכלה, שעיניה נשואות אל ה' חתנה,

המשתוקקת לעלות מעולמות: בריאה יצירה עשיה, ולהיכלל באור אין סוף –

"לאסתכלא ביקרא דמלכא".

ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם",

גם מלמעלה יש המשכה למטה, עד ש"עיני ה' אלוקיך בה".

כך נפעלת הירידה של "אדם גדול" למטה,

שני הכרובים המחברים שני קצוות מתאחדים,

וכנסת ישראל זוכה לקבל מוחין מחכמה ובינה עילאין, שהם בחינת "אדם גדול".

לכן בזמן בית המקדש כשהכרובים היו כלי להעברת אורות עליונים,

היו חכמים גדולים ונביאים ובעלי רוח הקודש בישראל.

משחרב סית המקדש נגנזו הכרובים

לדאבוננו, משחרב בית המקדש נגנזו הכרובים,

נסתלקו "זעיר אנפין" ו"נוקבא" שבאצילות למקומם,

ולא חזרו להתלבש בעשיה.

נסתלקה ההארה שמקורה ושורשה בזעיר אנפין שבאצילות,

שהאירה מלמעלה למטה מכרוב ("אפי רברבי") לכרוב ("אפי זוטרי").

משחרב בית המקדש התורה מגלה את חכמת ה'

אך גם בזמן הגלות לא עזב ה' את צאן מרעיתו.

"משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה".

תורה שבעל פה היא גילוי חכמת ה' ורצונו.

על ידי לימוד תורה יש לנו כח ויכולת להתחבר עם חכמה עילאה.

וכמו ש"זעיר אנפין" מקבל מוחין מ"חכמה ובינה",

כך מי שלומד תורה מקבל מחכמת ה' ובינתו.

לכן "זעיר אנפין" ו"עם ישראל" גם היום הם מבחינת אחים המקבלים מאותו מקור.

אנו ניזונים מן התורה הנקראת חלב – "לכו שברו… יין וחלב".

וכמו שהוולד כשנולד הוא בשיא הקטנות ועל ידי יניקתו מחלב אמו אבריו גדלים,

כך נשמות ישראל שהיו תחילה בעיבור ב"אמא תתאה", היא ספירת המלכות,

ונולדו דוקא ברדתם לעולם הזה להתלבש בגוף,

כשלומדים תורה בעולם הזה הם מגדלים את רמ"ח אברי הנשמה.

לכן נאמר על מי שלומד תורה לשמה "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו",

שנשמתו מתעלה למעלה גדולה הרבה יותר מקודם ירידתה.

גם בגלות הקב"ה כאח לנו

גם בגלות זכינו שהקב"ה כאח לנו,

הקב"ה רועה ישראל מכנה את עמו "אחותי רעייתי" (רעייתי = פרנסתי).

"ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים!"

ישראל גורמים להמשיך גילוי אור אין סוף בתוך עשר ספירות דאצילות ("גופא דמלכא").

ישראל מחברים אור אין סוף בגופא דמלכא דוגמת הלחם המחבר את הנשמה עם הגוף.

עם ישראל לומד תורה ומקיים "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך"

"מוסר אביך" הוא תורה שבכתב ו"תורת אמך" היא תורה שבעל פה.

"תורה שבכתב" מספירת החכמה (הנקראת "אבא") יצאה, שבה רק רמוזים ענייני הלכה,

אך עיקר התגלות התענוג מהשכל הוא בבינה (הנקראת "אמא"),

כשמבין הדבר על בוריו.

וכמו שעיקר גידול הוולד הוא בבטן האם דוקא,

כך עיקר לימוד התורה הוא בתורה שבעל פה שבה יש פרטי ההלכות,

לכן "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא!"

כי דוקא על ידי לימוד תורה שבעל פה מתגלה תענוג גן עדן, ששם נהנים מזיו השכינה.

דוקא לשם בא הקב"ה להשתעשע עם הצדיקים.

לכן כנסת ישראל גם בזמן הגלות מבקשת: "מי יתנך כאח לי?"

"אביאך אל בית אמי" זו תורה שבעל פה,

שיהיה עניין השראת השכינה בד' אמות של הלכה.

אך לא רק בעלי תורה ובעלי תפילה ממשיכים אלוקות בעולם.

גם "בעלי עסקים" גומלי חסדים שמחוץ לאהלה של תורה,

במעשיהם הטובים מתקשרים באלוקות בעילוי רב,

ואפילו יותר מ"מארי תורה".

בעלי עסקים אומרים: "אמצאך בחוץ אשקך" –

אם לימוד התורה קשור עם אותיות הדיבור,

הרי שעבודת בעלי העסקים דומה לאהבה הבאה בבחינת נשיקה,

הנמשכת מפנימיות האהבה שבלב, ואינה מתלבשת בשום כלים ואותיות.

כשיבנה בית המקדש נחזור להיות אחים פנים בפנים

למרות הכל, כנסת ישראל אינה מוותרת על המעמד שהיה בבית המקדש,

כשהיינו בבחינת אחים – "פנים בפנים".

כנסת ישראל מתחננת: "מי יתנך כאח לי",

שאוכל "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" – לראות אלוקות בפשיטות ובגילוי,

ולחזור לבחינת אחים – "פנים בפנים" כמו בזמן שבית המקדש היה קיים.

וכל יהודי מסיים תפילתו בתחינה:יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו,

שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך!…

(על פי "תורה אור" פרשת תרומה ומאמר הרבי: "מי יתנך כאח לי" ש"פ תרומה תשמ"ו)