פרשת בא – בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ט טבת ה׳תשע״ד
על פי פרשת בא עם ישראל יורד למצרים כדי לעלות לדרגה של “צבאות ה'”, לאחר שעשו עבודת קודש של בירור הניצוצות בקבלת עול ובמסירות נפש באחדות ובהתכללות.
מאת שולמית שמידע
טבע

לחנה זכות ראשונים לקרוא לה’ – ה’ צבאות

מיום שברא הקב”ה את עולמו,

לא היה אדם שקראו להקב”ה “צבאות” עד שבאה חנה,

שזכתה בזכות ראשונים לקרוא לה’ – “ה’ צבאות”.

והמשיך בנה הנביא שמואל ופתח נבואתו במילים:

“כה אמר ה’ צבאות פקדתי”…

גם הנביאים האחרונים בפרט חגי זכריה ומלאכי ניבאו בשם זה.

 

צבאות אחד משבעה שמות קדושים 

“צבאות” הוא שם קדוש אחד משבעה שמות ה’ שאינם נמחקים.

רק ששם “צבאות” הוא בעולמות: בריאה יצירה עשיה ושאר השמות הם בעולם האצילות.

(לכן מותר לומר “צבאות” כצורתו גם שלא בשעת התפילה).

והעולה על כולם הוא שם הוי’ המיוחד בכל השמות,

שהוא הפנימיות של כל השמות.

 

עצמות ה’ ית’ התלבש בכלי הספירות

אמנם מהות ועצמות “אין סוף ברוך הוא” הינו פשוט בתכלית הפשיטות.

במהותו ועצמותו לא שייך כלל עניין התארים.

אפילו החכמה, המעלה הראשונה שבנבראים,

נחשבת לבחינת עשיה גשמיית לגבי עצמות ומהות ה’ ית’.

כל שכן המידות, “דלאו מכל אלין מידות איהו כלל” – שאינו שייך למידות כלל,

כי הוא ית’ מרומם ונשגב ומובדל מכל הגילויים ומכל התארים.

רק שבמקום שמוצאים את גדולת ה’ ית’ שם מוצאים ענוותנותו.

כל השמות והתארים כמו חכם חסיד ורחמן…

שכינו לו ית’ בתורה בנביאים ובדברי רז”ל,

הם רק מחמת שהקב”ה השפיל את עצמו להתלבש בעשר ספירות

(הכלים של עולם האצילות).

“אור אין סוף ברוך הוא” מתלבש בכלי החכמה בכלי החסד וכו’ ומתייחד בהם,

שם “א-ל” בכלי החסד, שם “אלוקים” בכלי הגבורה, שם “אדנ-י” בכלי המלכות כו’,

(עד ש”איהו וגרמוהי חד”).

אף שאין שום ערך ושום יחס בינו לבין כלי החכמה וכלי החסד וכו’.

 

שם הוי’ הוא הממוצע המחבר בין האורות לכלים

שם הוי’ הוא שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד, מצטרף עם שאר השמות,

כי הוא הממשיך את “אור האין סוף” להתלבש בשמות.

הוא הממוצע המחבר בין האורות לבין הכלים.

 

תכלית הכוונה להמשיך את עיקר השכינה למטה

מצוות התורה (רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה)

מושרשות בשם הוי’ שהוא בחינת “זעיר אנפין” (המידות) שבעולם האצילות.

מצוות “עשה” נמשכות ממידת החסד ומצוות “לא תעשה” ממידת הגבורה.

משה רבינו, הראשון שזכה להוריד את השכינה מלמעלה למטה,

לאחר שנסתלקה מהארץ למעלה עד לרקיע השביעי

בגלל העניינים הבלתי רצויים – חטא אדם הראשון כו’.

משה המשיך “אור אין סוף” ב”זעיר אנפין” שבעולם האצילות,

וזכה ששכינה מדברת מגרונו, דבר ה’ בפיו, ותורה ניתנה על ידו.

אמנם משה רבינו המשיך את התורה מעולם האצילות ששם התלבש “אור אין סוף”,

אך בעולמות: בריאה יצירה ועשיה לא היתה התלבשות “אור אין סוף”,

והתורה נמשכה לעולם הבריאה רק דרך “מעבר”.

רק נביאים אחרי משה החל מחנה המשיכו את “אור האין סוף” בבריאה יצירה עשיה,

בדרך של “התלבשות” (ולא בדרך “מעבר”),

כש”אור אין סוף” מתייחד בהם, מה שלא היה בימי משה רבינו.

ועם ישראל הנקראים “צבאות ה'” ממשיכים את עיקר השכינה למטה

על ידי קיום תורה ומצוות.

 

ולמה המשיכו הנביאים את התורה מאצילות לבריאה יצירה ועשיה?

כי אחרי הדור של משה, דור דעה –

דור שהיה במציאות של אחדות אמיתית עם ה’ ולא מציאות בפני עצמה,

וגם המשכת אלוקות בימיהם היתה באופן של אחדות –

ובמיוחד אחרי מות יהושע והזקנים שהיו בימי יהושע,

היתה ירידת הדורות עד שהתורה נשגבה מהם,

תורה בפני עצמה ואדם בפני עצמו.

לכן היה צורך לברר את העולמות: בריאה יצירה ועשיה.

אז הגיע הזמן שהקב”ה יתלבש בגדרים של בני אדם ונבראים.

התורה מוכרחה להתלבש גם בעולם הבריאה.

דבר ה’ צריך להתלבש בכלים של בריאה יצירה עשיה,

כדי שמשם יגיעו לנביאים נבואות תוכחה מה’,

להזהיר את עם ישראל לקיים את דברי התורה.

(כמובן, אין זה חלילה חידוש ותוספת על תורת משה רבינו,

שאין שום נביא רשאי לחדש דבר).

 

“צבאות” (לשון חיילות) הם גדודי נשמות ומלאכים של עולם הבריאה,

אשר אין להם מספר (“אין מספר לגדודיו”),

ובניגוד לעולם האצילות הם נבראים ממש ואינם אלוקות כלל.

אף על פי כן הנביאים המשיכו את “אור האין סוף” שיתלבש בהם,

כמו שנתלבש בספירות – כלים דאצילות,

כנשמה המלובשת ומתאחדת עם הגוף.

וכש”אור האין סוף” מלובש בהם ומתייחד בהם ממש הם נקראים בשם “צבאות”.

[דוגמת החכמה שלפני הלימוד היתה מהות בפני עצמה והאדם מהות בפני עצמו.

ולאחר שהאדם למד חכמה הוא קנה אותה והתאחד עמה,

עד שנקרא בשם התואר “חכם” על שם החכמה].

אמנם גם מלכתחילה הנשמות והמלאכים היו בביטול לה’, אך נשארו מהות בפני עצמה,

ולאחר שהנביאים המשיכו לגלות בהם את “אור האין סוף” דוגמת יחודו בעולם האצילות,

התאחד “אור אין סוף” עם ה”צבאות” ללא שום הפרדה ונקרא בשם התואר “הוי’ צבאות”.

 

הנביאים המשיכו את “אור האין סוף” בעולמות: בריאה יצירה עשיה על ידי שם הוי’

בכוח “אור הסובב כל עלמין” ששם הכול בהשוואה “כחשכה כאורה”,

שם הקב”ה משוה קטן וגדול.

לכן נאמר על חנה “ותתפלל על ה’ ותאמר ה’ צבאות”…

שהמשיכה את בחינת “צבאות” מבחינה שלמעלה משם הוי’.

 

בדורו של משה עם ישראל עלה לדרגה של “צבאות הוי'”

ומה שנאמר בפרשתנו: “בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי'”,

“צבאות ה'” הוא “צבאות” בסמיכות ל”הוי'”, שטפל לשם הוי’ – תכלית האחדות!

“צבאות ה'” הוא למעלה משם “צבאות” שנתגלה על ידי הנביאים.

משה רבינו נשמה והנהגה של עולם האצילות לא נתנבא בשם התואר “צבאות”.

“צבאות” משמעו “אות בצבא שלו”,

(היינו, שיש מציאות של צבא בפני עצמו, והאלוקות בבחינת אות בתוכו,

דבר השייך לעולמות: בריאה יצירה עשיה).

אך בעולם האצילות עולם האחדות לא שייך צבא בפני עצמו.

בתורה מדובר על דור דעה, דורו של משה רבינו,

שכולם היו באחדות אמיתית ולא מציאות בפני עצמה,

וגם המשכת אלוקות היתה באופן כזה.

לאחר השעבוד במצרים ובירור הניצוצות שם,

נזדככו בני ישראל ונעשו כלי קדוש להשראת השכינה,

עד ש”ראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים”,

והם עולים לדרגת “צבאות ה'” הסמוכים ובטלים לשם הוי’ ולא כשם בפני עצמו.

 

ואכן תכלית ירידת עם ישראל למצרים היא לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה שנפלו שם.

על ידי העליה ממצרים פעל עם ישראל את העליה של הניצוצות.

לניצוצות אלה של עולם התוהו שנפלו בשבירת הכלים,

יש שמות והם בבחינת “יש” ודבר נפרד,

אך לאחר שעלו מעולמות: בריאה יצירה עשיה ונתבררו,

חזרו למקורם ושורשם ונתכללו באלוקות בביטול מוחלט,

עד שאין להם שמות כלל אלא הם “צבאות ה'”,

הם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי’,

ומאוחדים עם שורשם בשם הוי’ בתכלית היחוד.

[כאדם המתבונן ומשיג בגדולת ה’ ומרגיש את ההשגה והוא בבחינת “יש” ודבר,

אך כשבטל לגמרי בתכלית הביטול, הוא ללא הרגשה כלל].

אם כי תכלית הירידה למצרים היא לא בשביל העלאת הניצוצות,

אלא בשביל העליה של נשמות ישראל, שגם הם עלו לדרגה של “צבאות ה'”.

כי לאחר שעם ישראל עושה במצרים עבודת קודש של בירור הניצוצות

בקבלת עול ובמסירות נפש באחדות ובהתכללות,

ראויים הם להיקרא “צבאות ה'”.

וכהבטחת הקב”ה לעמו ישראל: “אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”.

ולא עוד, אלא שה’ הוציא את בני ישראל מארץ מצרים “על צבאותם”.

שנשמות ישראל הם למעלה מבחינת “צבאותם” למעלה מבחינת “ניצוצות”.

 

בגאולה העתידה נתעלה לדרגה שלמעלה מגאולת מצרים

ובימינו, אנו מצפים ומייחלים לגאולה שתהיה למעלה מגאולת מצרים.

שכבר הובטחנו “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”,

היינו, שנראה עין בעין דברים נפלאים שלא בערך לניסים שהיו ביציאת מצרים,

בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.

 

(על פי אדמו”ר הזקן ב”תורה אור” ראשית פרשת בא,

ומאמר הרבי: “ויהי בעצם היום הזה” פרשת בא תשמ”ז)

 

פרסום תגובה חדשה

test email