פרשת וארא – התגלות ה' היא דבר נצחי

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ג טבת ה׳תשע״ד
על פי פרשת וארא רואים שבזמן הגלות החושך כפול ומכופל – הגוף מחשיך ומסתיר את אור הנשמה, והגלות מכבה את האור… יהודי סובל בחשכת הגלות עד שהופך רפה אונים ונדכה, אפילו משה רבינו אינו עומד בניסיון כזה, וצועק אל ה': "למה הרעות לעם הזה"? על כך באה תשובת ה' הפותחת במלה – "וארא"… שמשמעה, ה' מתגלה לכל יהודי באופן נצחי.
מאת שולמית שמידע
מעגל זוהר

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די"…

"אין קורין אבות אלא לשלושה", שהם שורש ומקור כל נשמות ישראל,

וכל מה שקיבלו הורישו לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות,

כל אחד לפום שיעורא דיליה.

 

ואכן "מעשה אבות סימן לבנים",

מעשה הבנים הוא תוצאה ממעשה האבות.

ה' מתגלה לאבות כדי לתת ציונים וסימני דרך לבנים.

האבות במעשיהם מכשירים לנו את הקרקע וסוללים לנו את הדרך.

עבודת ה' קשורה למדות: אהבה יראה ורחמים (=חסד גבורה ותפארת)

שירשנו מאבותינו: אברהם (חסד) יצחק (דין) ויעקב (רחמים).

ושלימות העבודה קשורה בג' קוים אלה דוקא.

גם שלושה בתי המקדש הם כנגד שלושת האבות.

גם כיבוש הארץ וקניין הארץ על ידי הבנים

נפעל על ידי שאברהם אבינו התהלך בארץ לארכה ולרחבה.

ומובטחים אנו שבעבודתנו בדרך אבותינו נזכה להפיכת העולם כולו לארץ ישראל,

כפתגם הידוע: "עשה כאן ארץ ישראל!" (=הפוך את המקום שאתה נמצא בו לקדושה!).

 

גם הפסוק הפותח במלה "וארא" אין משמעו שה' התגלה אל האבות בעבר בלבד,

אלא לשון הוה ופעולה תמידית.

ה' מתגלה לכל יהודי בכל דור באופן נצחי.

 

האמנם?… האם אנו זוכים לראות אלוקות בזמן הגלות?…

 

הגלות נמשלה לעיבור ואילו הגאולה (מיד ממש) נמשלה ללידה.

לכן גם "חבלי ימות המשיח" נקראים "חבלי לידה".

וכמו בעיבור כשהולד במעי אמו הוא בשלימות –

גוף אדם שלם כולל שערות וציפורניים.

אלא שהוא דומה לפינקס מקופל –

ראשו מוטל בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו ללא חיות.

ואוכל ממה שאמו אוכלת כשפיו סתום וטבורו פתוח.

(שאוכל דרך הטבור דוקא וישר למעיים ולא דרך הלב והמח).

ואף שיש לעובר כל האברים ראש עינים אזנים ריאות…

אין הוא רואה ואין הוא שומע ואין הוא נושם.

וכשיוצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח,

ורק אז הוא משמיע קול ויש בו נשמת רוח חיים.

 

כך בזמן הגלות שנמשלה לעיבור "עולם על מילואו נברא",

הקב"ה ברא עולם טוב ואפילו טוב מאד,

מכל מקום הקב"ה בהעלם והסתר,

עד שנדמה לעיני בשר שהעולם דבר בפני עצמו.

ולכן אין חיות בלב ובמח לדעת את ה' ולעבדו בלבב שלם ונפש חפצה,

אין תשוקה מורגשת בלב כרשפי אש וצימאון.

עבודת ה' היא כמצות אנשים מלומדה גשמית ובקרירות.

אכן גלות רוחנית…

ולכן "רחל מבכה על בניה… כי איננו"…

כי ה' אינו בתוך בניו מאחר שסילק שכינתו וגילוי אלוקותו.

ואנו מצפים לתכלית הגלות שהיא הגאולה – בחינת לידה, גילוי אלוקות.

התגלות אור ה' בקרב איש ולב עמוק.

עד ש"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר"… עד "כי עין בעין יראו"…

עד "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך"…

 

ואמנם בזמן הגלות החושך כפול ומכופל –

הגוף מחשיך ומסתיר את אור הנשמה,

והגלות מכבה את האור…

יהודי סובל בחשכת הגלות עד שהופך רפה אונים ונדכה,

אפילו משה רבינו אינו עומד בניסיון כזה,

וצועק אל ה': "למה הרעות לעם הזה"?

 

על כך באה תשובת ה' הפותחת במלה – "וארא"…

שמשמעה, ה' מתגלה לכל יהודי באופן נצחי.

גם בזמן הגלות יש גילוי אלוקות, ויש לעבוד את ה' באופן של ראיה!

לא די לדעת שיש בורא לעולם ומנהיגו,

לא די להאמין בהשגחה פרטית.

יש להיות בקשר עם ה' כאילו רואים אותו,

יש לגלות את הטוב שבעולם!

יש לגלות אלוקות בתוך העולם, בתוך חשכת הגלות!

 

אפשר וצריך לזעוק מעומקא דלבא:

"למה הרעות לעם הזה"?…

אפשר לשאול: "עד מתי ה'"?…

גם משה רבינו שזכה לגילוי השכינה בסנה,

ודאי לא ערער אחרי מדותיו של ה',

גם משה רבינו, רבן של נביאים, ודאי ידע שעתיד מזהיר מיועד לעם ישראל,

אך בהיותו הרועה הנאמן בדרגת חכמה

(דרגת מוחין הגבוהה מדרגת המדות: חסד גבורה תפארת של האבות),

רוצה להבין את דרכי ההשגחה העליונה,

והוא זועק מעומקא דלבא מתוך הזדהות עם סבלם של עם ישראל:

למה הרעות לעם הזה?…

 

כל יהודי מאמין ויודע שהכל בהשגחה פרטית והכל לטובה!

כל יהודי סומך על הקב"ה ובוטח בו בכל לב,

אך הוא פועל גם מצד השכל והחכמה וזועק: "עד מתי?"

יהודי רוצה גאולה כאן ועכשיו מיד ממש!…

יהודי שואף לגילוי אלוקות, לגילוי מדת החסד,

שהרי החסד הוא תכלית הכל!…

 

אולם אחר שה' התגלה לאבות ב"א-ל ש-די",

(ועבודת האבות היא בחינת עבודת המדות).

ולמעלה מזה, לאחר שנגלה למשה רבינו במדה אמיתית של שם הוי',

(ועבודת משה היא בחינת עבד פשוט בתכלית שמתבטל ומגיע לעצם האדון).

ומאחר שמעשינו ועבודתנו בזמן הגלות הוא הכנה לגאולה,

(עבודת המדות ועבודת המוחין הקשורים למדות),

ומה שיהיה בגאולה (עבודת מוחין דגדלות) נמצא כבר גם בגלות.

ובמיוחד שבמתן תורה היה מעין והכנה לגילוי שלעתיד לבוא,

חובה לעבוד את ה' גם בזמן הגלות מתוך אמונה שלימה באופן של "וארא".

ולא רק באופן של השגחה פרטית וראייה מלמעלה למטה –

"והנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו"…

אלא גם ראייה מלמטה למעלה… –

גם בזמן הגלות אפשר וצריך לראות אלוקות!

גם בגלות אפשר לראות את כח הפועל בנפעל!

יש ללמוד להתבונן בגדולת ה' וללכת בדרכי ה'.

וכמו שהקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי להיות באחדות עם האדם,

שאלמלא הצמצומים לא יכול האדם לסבול את האור האלוקי.

כך גם האדם צריך לפרוש מכל ענייני העולם הגשמי המחשיך ומעלים ומסתיר אלוקות,

ולעלות דרך כל העולמות בעילוי אחר עילוי,

כדי להתדבק בהקב"ה אלופו של עולם, שעל ידי כך נעשה אדם…

מלשון "אדמה לעליון!"…

 

וברוך ה', גם בחשכת הגלות זוכים לראות חיות אלוקית כל חד לפום שיעורא דיליה,

רואים השגחה פרטית ואפילו ניסים גלויים.

וכמו שבמצרים ראה עם ישראל את יד הקב"ה בכל דבר בעולם,

ואפילו בכינים ובצפרדעים באש ובברד…

עם ישראל ראה ניסים כחיבור של אש ומים – "ואש מתלקחת בתוך הברד".

כך גם בגלות הארוכה זוכים לחזות בהשגחה פרטית ובניסי ניסים –

ניסים שמעל הטבע וניסים המלובשים בטבע.

רק צריך התבוננות – "שאו למרום עיניכם וראו מי ברא אלה"…

ואכן כל מי שמתבונן רואה ומרגיש איך שבעל הבירה מציץ עליו…

 

אך איננו מסתפקים בזה!…

במיוחד בימינו לאחר שנתגלתה פנימיות התורה בתורת החסידות,

ואנשים נשים וטף כבר לומדים סדר השתלשלות וענייני אלוקות,

יש תשוקה עצומה לגילוי הוי' שלמעלה מגילוי הוי' שהתגלה למשה,

אנו שואפים להכחדת קליפת מצרים להעברת רוח הטומאה מן הארץ,

ולגילוי קדושת ישראל עם ה' עד ל"ישראל וקוב"ה כולא חד".

עם ישראל מצפה לאור הגדול שייבקע מן החושך.

וכשהחושך מכסה ארץ וערפל לאומים,

עליך יזרח ה'.

 

(על פי מאמר הרבי לפרשת וארא תשמ"ה,

ומאמר אדמו"ר הזקן ראשית פרשת וארא בתורה אור)

 

פרסום תגובה חדשה

test email