פרשת ויחי – כי יש שכר לפעולתך… ושבו בנים לגבולם

הקראת כתבה
יום חמישי ט׳ טבת ה׳תשע״ד
רחל אמנו, שטובת בניה היא טובתה שלה, אינה מסוגלת לנוח על משכבה, ומעדיפה להיות במקום שתוכל לעמוד לבניה על המשמר. ברור לה שדוקא במקום מצוקתם היא תוכל לבקש עליהם רחמים. ואכן רחל הרואה בצרת בניה זועקת מתוך קברה בקול העולה השמימה, עד ש"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה… כי איננו"… מבכה ללא הפסק… "מאנה להינחם"… ומפני קולות בכי ותחנונים כאלה בדמעות שליש ללא מרגוע, אף מדת הדין של הקב"ה אינה יכולה לעמוד.
מאת שולמית שמידע
עץ ליד הבית

עוד יוסף בני חי

לאחר שקיבל יעקב את הבשורה שיוסף בנו חי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים,
"ויפג לבו, כי לא האמין להם"…
יעקב אינו מסתפק בשמועה ומזדרז:
"עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות"
ובראותו את יוסף בנו הוא אומר: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי".

 

קשר מיוחד בין יעקב ליוסף

קשר מיוחד זה שבין יעקב ליוסף "צדיק עליון", "בן זקונים" ("בר חכים"),
שיש לו תפקיד ועבודה בעולם הנעלים מתפקידם ועבודתם של שאר השבטים,
קשור גם לעובדת היותו בן לרחל המשולה לכנסת ישראל, לספירת המלכות.

 

יוסף הולך לבקר את יעקב החולה עם שני בניו

כשיעקב חולה יוסף לוקח את שני בניו והולך לאביו כדי שיברכם לפני מותו,
ובשעה שיעקב על ערש דווי ומתכונן להיכנס לעולם האמת,
הוא מתנצל לפניו על שלא קבר את רחל בארץ כנען.
ברור שיוסף לא הרהר אחרי אביו,
הוא יודע שאביו יעקב בחיר האבות נוהג בתכלית השלימות,
אך בודאי הדבר נגע ללבו.
לכן יעקב רואה צורך להסביר ולהתנצל לפניו באומרו:
אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען,
ולא עשיתי כך לאמך שקברתיה סמוך לבית לחם,
ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ…
וידעתי שיש בלבך עלי…
אך דע לך שעל פי הדיבור (=נבואה) קברתיה שם.
שלא במקרה מתה רחל בדרך… ונקברה בדרך…
אלא כדי שתהיה לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן…
שהגלויות עתידות לעבור שם.
וכאשר יעברו שם הגולים יוצאת רחל על קברה ובוכה…
ומבקשת עליהם רחמים.

 

רחל נקברה בדרך אפרת כדי לעזור לבניה

לכאורה, צער גדול נצטערה רחל עקרת הבית, (שעל ידה נבנה בית יעקב, בית ישראל),
על שלא נקברה בארץ כנען,
אך העובדה שנקברה בדרך אפרת כדי לעזור לבניה ודאי משמחת אותה.
זוהי הגדולה של אם רחמניה המבקשת לעזור לבניה במסירות נפש,
זוהי גם טובתה של אם בישראל,
המוותרת על זכותה להיקבר במערת המכפלה שם קבור יעקב בעלה אהובה,
שם קבורים הצדיקים הגדולים: יצחק ורבקה, אברהם ושרה, אדם וחוה.
המוכנה בשמחה ובטוב לבב להיות אלפי שנים בריחוק מיעקב ושאר צדיקים,
רק כדי להיות לעזרה לבניה…
רחל אמנו, שטובת בניה היא טובתה שלה, אינה מסוגלת לנוח על משכבה,
ומעדיפה להיות במקום שתוכל לעמוד לבניה על המשמר.
ברור לה שדוקא במקום מצוקתם היא תוכל לבקש עליהם רחמים.

 

זעקת רחל עולה השמימה

ואכן רחל הרואה בצרת בניה זועקת מתוך קברה בקול העולה השמימה,
עד ש"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים,
רחל מבכה על בניה… כי איננו"…
מבכה ללא הפסק… "מאנה להינחם"…
ומפני קולות בכי ותחנונים כאלה בדמעות שליש ללא מרגוע,
אף מדת הדין של הקב"ה אינה יכולה לעמוד.
עד שהקב"ה מרגיעה ומפייסה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה,
כי יש שכר לפעולתך… ויש תקוה לאחריתך… ושבו בנים לגבולם".
באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (בהתעוררות מלמטה יש התעוררות מלמעלה)
שערי דמעות של אמא גדולה ורחמניה לא ננעלו,
ורחל מקבלת הבטחה לגאולה אמיתית ושלימה.

 

זכותה המיוחדת של רחל אמנו

אכן "בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים,
ובשכר נשים צדקניות עתידים להיגאל".
הרבה צדיקים התחננו וביקשו לעורר רחמי שמים.
גדולים וטובים ניסו לפייס את הקב"ה.
ומי הוא זה אשר פעל יותר מירמיהו הנביא,
שהלך לקרוא לאברהם יצחק יעקב ולמשה רבינו
לפייס את הקב"ה ולא נתפייס…
עד שקפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה:
רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהב אותי אהבה יתירה,
ועבד עבורי לאבא שבע שנים.
ובתום שבע שנות העבודה והציפיה הארוכה,
כאשר סוף סוף הגיע זמן נישואי,
כאשר עמדתי על סף אושרי הרוחני להינשא לבחיר האבות, (דמות אדם שבמרכבה),
יעץ אבי להחליף אותי באחותי ולתת אותה ליעקב.
לפתע ובבת אחת חרב עלי עולמי…
חששתי גם מהסיכוי והסיכון שאצטרך למלא את מקום אחותי ולהינשא לעשו הרשע.
בכל זאת, התגברתי על רצוני וטובתי רק כדי שלא תיכלם אחותי,
ומסרתי לה את הסימנים שנקבעו ביני לבין יעקב כדי לזהות אותי.
עשיתי עמה חסד ולא קנאתי…

 

רבונו של עולם, ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר,
לא קנאתי באחותי ולא ביישתיה,
והייתי מוכנה להכניס צרתי לביתי…
ואתה מלך חי וקיים!…
מפני מה קנאת לעבודה זרה שאין בה ממש…
והגלית לבניי ונהרגו בחרב ועשו בהם אויביהם כרצונם?…

 

מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר:
בשביל רחל אני מחזיר את עם ישראל למקומו.
רחל ששמרה פיה ושתקה בעת שהכניסו את אחותה ליעקב,
זכתה שתפילותיה ובקשותיה שנאמרו במו פיה התקבלו.

 

רחל מייצגת את ספירת המלכות מסייעת לגאולתנו

רחל עקרת הבית (עיקרו של בית), שבה היה תלוי בניין בית ישראל,
רחל שפעלה את ההבטחה "ושבו בנים לגבולם",
זכתה שעם ישראל נקראים על שמה – "רחל מבכה על בניה",
ועל שם בנה יוסף (שהיה מלך בדורו) – "שארית יוסף",
ועל שם בן בנה אפרים, שהקב"ה מכנה אותו "בן יקיר", "ילד שעשועים",
ומבטא אהבתו אליו כאב המתגעגע לבנו אהובו – "על כן המו מעי לו".
ומבטיח: "זכור אזכרנו עוד"… "רחם ארחמנו נאום ה'".

 

לא בכדי מסמלת רחל, הנמצאת עם בניה בגלות ואינה חדלה להתפלל עליהם,
את ספירת המלכות, היא השכינה מקור נשמות ישראל.
כמו רחל אמנו גם השכינה תמיד עמנו –
"כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם".
היא השכינה המתלבשת בקליפת נוגה והופכת חושך לאור.
היא השכינה המסייעת לנו בעבודתנו בזמן הגלות במלחמתנו בקליפות.

 

בקליפות אין שום קיום זולת הטוב המובלע בהן ומחיה אותן,
לכן מוסרות הקליפות נפשן כדי לחטוף ניצוצי קדושה,
על ידי תחבולות להחטיא בני אדם,
וכל שכן שמתאמצות ביותר שלא יוציאו מהן מה שחטפו כבר.
ובמלחמה קשה ועצומה זו באה השכינה לעזרתנו.

 

זהו סוד גלות השכינה הדומה לסוד ירידת הנשמה לעולם.
זהו סוד ספירת המלכות (המשולה ללבנה) שרגליה יורדות מוות –
יורדות מטה מטה עד מקום הקליפות.
לפעמים בגלל החטאים השכינה נותנת חיות לקליפות טמאות ביותר.
וככל שהחטאים רבים יותר ירידתה גדולה וממושכת יותר,
והיא בגלות גדולה יותר.
והשכינה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה.
הקליפות יונקות משערותיה והיא שותקת, אף שאינה רוצה לתת להם.

 

ואכן השכינה משפיעה חיות גדולה לקליפות, דבר הגורם לה צער גדול,
שמורידה חיות למקום שה' שונא;
אך יש בזה גם תחבולה נפלאה,
שבעת ובעונה אחת שהיא נותנת לחיצונים מבחינת אחוריים,
היא גם מבררת את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים.
כאשת חיל היא נותנת לקליפות יניקה כפיתוי במטרה להאבידם.
ומלחמתה נחושה ותמידית, שיורדת כל לילה לאחר חצות לברר בירורים,
עד לנצחון המלחמה, שאז יתבטל כל הרע ויבולע המוות לנצח.
אז יתוקן פגם הלבנה, ואור הלבנה יהיה כאור החמה.
עד שתהיה "אשת חיל עטרת בעלה", ו"נקבה תסובב גבר",
וכל הנשמות שסבלו עמה את צער המלחמה יתאחדו עמה בחדווה פרטית,
יותר מכללות ישראל שלא סבלו כל כך בפרטות (על פי "דרך מצוותיך" ע' לא-לב).

 

יעקב אבינו מייצג את מידת הרחמים מתחבר לרחל ומסייע לגאולתנו

אם כן, מובטחים אנו שנצא מהגלות.
במיוחד שיעקב אבינו "אב רחמן" ממשיך רחמים על עם ישראל מלמעלה.
יעקב אבינו המייצג את מדת הרחמים,
והיחס בינו לרחל בפנימיותו הוא היחס שבין מדת הרחמים למדת המלכות,
התאחד עם רחל כשנשק לה ונשא את קולו ובכה.
בבכיו (=בתפילתו) השיג יעקב "אב רחמן" רחמים רבים על ישראל.
ובכח מדת הרחמים על ישראל מובטחים אנו,
שנצא מהגלות שנגרמה על ידי עוונותינו.
וגם השכינה תחזור למקומה למעלה
ולעולם הזה הגשמי כמו שהיה בזמן בית המקדש.

 

ולמעלה מזה, יעקב אבינו, שמדתו באצילות היא בחינת "אב הרחמן",
מתעלה ומעורר רחמים גם ממקור הרחמים שלמעלה מאצילות,
רחמים בלי גבול שלמעלה מטעם ודעת,
בחינת "אב הרחמים".
ובקול בכיו הנובע ממעמקי נפשו על ריחוק אור אין סוף מכנסת ישראל,
טמון הכח לעורר ולהמשיך רחמים רבים ממקור הרחמים (י"ג מדות הרחמים),
על נשמות ישראל ועל כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל.
ועל ידי זה יעקב לא רק מעלה אותן מגלותן –
שמלבד גלותן שירדו לעולם הזה והתלבשו בגוף,
הן בגלות נוספת בגלל מעשיהם הלא טובים –
אלא הוא מייחד אותן ביחוד אור אין סוף ברוך הוא,
שבזה יש תיקון גם לירידת הנשמה לגוף.
ואין זה סתם יחוד, אלא יחוד של אהבה בבחינת נשיקין –
"ישקני מנשיקות פיהו".
אתדבקות רוחא ברוחא, דביקות נעלית של רוחות אלו באלו.
דביקות שאין בה ניתוק.
התקשרות ודביקות מושלמת וחזקה בה' מתוך אהבה פנימית,
עד שעל ידי זה עם ישראל והקב"ה נעשים חד ממש בגילוי.

 

בסיימנו את ספר בראשית נזכור ש"יעקב אבינו לא מת" ("עוד אבינו חי"),
והוא משפיע עלינו יחד עם רחל אמנו (שלעולם לא נפרדו),
שפע של רחמים, ברכה, הצלחה וחיות,
עד לגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.
ונצטרף לתפילותיהם ובקשותיהם, ונזעק מעומקא דלבא: עד מתי ה'?…
ודוקא מתוך שמחה של אמונה וידיעה ש"קרובה ישועתי לבוא!"

חזק חזק ונתחזק!

פרסום תגובה חדשה

test email