היה זה מעמד נורא הוד שהזכיר לרבים את התיאור אודות מעמד מתן תורה בהר סיני באשמורת הבוקר.

מדי שנה בשנה, בשעה שלוש לפנות בוקר של חג השבועות, היה נכנס הרבי אל ה'זאל' הגדול ב-770, שם כבר הצטופפו החסידים והתמימים. הרבי, פניו להבות, היה כורך על ידו מטפחת – כמנהגם הנעלה של רבותינו נשיאנו בשעת אמירת דברי אלוקים חיים – והיה פותח באמירת מאמר חסידות המבוסס על אחד הפסוקים הקשורים למתן תורה.

קולו של הרבי היה עולה ומתחזק, ודיבוריו אש קודש מאירים כספירים, בעוד החסידים קשובים, מתנועעים על מקומם בריכוז, מקבלים את התורה מחדש, פנימיות התורה.

* * *

מעמד נפלא זה החל בליל שבועות תשי"ב, כשנה ומחצה לאחר שקיבל הרבי את עול הנשיאות. הקהל מילא את ה'זאל' הקטן של 770, כולם עסוקים באמירת תיקון. חלקם כבר סיימו ופרשו לטבילת טהרה במקווה הסמוך.

לפתע נראתה דמותו של הרבי בפתח בית הכנסת, ופניו מאירות. "איפה הציבור?" שאל הרבי. מעט הנוכחים שהיו במקום, השיבו כי רבים הלכו למקווה. הרבי הוסיף לשאול "והיכן יואל (כהן, ה'חוזר') גם הוא במקווה? שוב השיב הציבור בחיוב. הרבי עשה בידו תנועת ביטול, ומבלי אומר התיישב במקומו הקבוע, והורה לפצוח בניגון הכנה למאמר.

הייתה זו הפתעה. איש לא ציפה לאמירת מאמר חסידות בשעה כזו – ממש בבחינת קבלת התורה באשמורת הבוקר. הציבור קם ממקומו והצטופף סביב מקומו של הרבי. אחד הנוכחים רץ למקווה והודיע כי הרבי אומר חסידות, ומיד שבו כולם ל-770.

הרבי עצם את עיניו הקדושות, ובקולו המיוחד פתח: "חמישה קנינים קנה הקב"ה בעולמו…"

מאז, מדי שנה בשנה, נקבעה שעת אשמורת הבוקר – שלוש לפנות בוקר – לזמן אמירת דברי אלוקים חיים.

וכך היה הסדר: לאחר שהרבי היה סועד את סעודת החג בדירתו של אדמו"ר הריי"צ בקומה השנייה של 770, היה חוזר לחדרו הקדוש בעוד הציבור אמר 'תיקון' בבית הכנסת הסמוך. זמן מה לפני השעה שלוש, היו כולם מתקרבים אל שולחן ההתוועדות ועומדים הכן לקבל את פני הרבי לשמיעת המאמר.

בשעה שלוש בדיוק נכנס הרבי לבית הכנסת. מיד הושלך הס, הרבי עלה אל הבימה ויושב על מקומו ופותח באמירת המאמר. המטפחת כרוכה על ידיו הק', עיניו הקדושות עצומות בדבקות, והקול נשמע בבית המדרש, כאשר בדרך כלל המאמרים נפתחו במילים "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" או "בשעה שעלה משה למרום" או "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע".

"הדברים הנפלאים על מתן תורה שיצאו מפה קדשו של הרבי, העמידה של העם השומעים ומאזינים ברוב קשב, מתאמצים שלא להחסיר אף מילה ומשתדלים לקלוט כל עניין, כל אחד לפום שיעורא דיליה – כל אלה נתנו למעמד הקדוש אופי מיוחד במינו, שאין דומה לו…" מעיד אחד החסידים שנכח במעמדים אלה.

אמירת המאמר נמשכה בדרך כלל כארבעים דקות, כאשר בסופה קם הרבי ממקומו, פניו להבות, וכשהמטפחת עדיין כרוכה על ידיו הק' היה יוצא מבית הכנסת.

מיד בסיום המאמר היו יושבים לחזור על המאמר, כאשר כולם עומדים סביב ה'חוזרים', שומעים וחוזרים על המאמר שוב ושוב עד אור הבוקר…

את אשר חשו החסידים באותו מעמד נורא הוד, ניתן ללמוד מרשמים שכתב אחד התמימים במוצאי חג השבועות תשט"ו:

"המאמר שאומר לפנות בוקר כל שנה בליל חג השבועות הוא מראות אלוקים שלא מעלמא דין, ואנחנו מצפים לזה בכיליון עיניים יותר מכל השנה. גם השנה, כמו תמיד, ההרגשה היא כמו שזה מעמד הר סיני ממש. נזכר אני במאמר שאמר בשנה שעברה, פניו להבים, ובאמצע אמר 'מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע, אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע', וכשאמר מילים אלו היה נדמה לי שהשולחן והכיסא והמפה מתחילים פתאום להתנועע לכמה שניות כמו רעידת אדמה. בתחילה חשבתי שרק העיניים שלי מתעתעות בי, אבל לאחר המאמר שמעתי מכולם שראו אותו דבר, ונפל פחד ממש, ויהי לפלא"…

* * *

נוהג זה פסק בשנת תשל"א, שנת פטירתה של הרבנית נחמה דינה ע"ה אשת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. מאז שוב לא סעד הרבי את סעודות החג בבית הרבי נ"ע, אלא בביתו שלו. בליל החג היה הרבי הולך לביתו שברחוב פרזידנט ונשאר בביתו עד הבוקר. מאמר החסידות המסורתי הועבר אפוא להתוועדות הקבועה שהתקיימה ביום ב' של חג השבועות לפנות ערב.

מפליאה העובדה, כי המאמר האחרון אותו זכו לשמוע החסידים, מאמר שנאמר בניגון המיוחד, היה בערב חג השבועות תשמ"ט, אף הוא היה בהפתעה גמורה.

היה זה בלילה שלפני חג השבועות; באותו יום נסע הרבי ל'אוהל', וכששב, התפלל מנחה וערבית. לפתע סימן כי ברצותו לומר דבר, וכשניגש אל הסטנדר, פצח לפתע, לתדהמת והפתעת החסידים, במילים "אנכי ה' אלוקיך" בניגון של מאמר חסידות.

ההלם וההתרגשות היו מוחלטים. הכול חשו כי מדובר בשעה מיוחדת והיסטורית.

מאמר חסידות זה היה האחרון שנאמר על ידי הרבי מליובאוויטש, לעת עתה, ובוודאי חשיבות וחביבות מיוחדת לו. (המאמר הוגה ע"י הרבי ונדפס בספר המאמרים מלוקט ח"ג).