חב"ד » מאמרים

הרבי על מעמד ומעלת האשה

הקראת כתבה
יום שני י״ח סיון ה׳תשע״ד
בהתוועדות וי בתשרי היתשמ"ה (1985) מדבר הרבי על מעמד הנשים ומעלתן הנשגבה על פי התורה, מתוך התייחסות לבלבול שנוצר בתנועת "שחרור האשה" המפחיתה את מעמד האשה ממעמד הגברים.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
תפוז, לילך, פרחים
תוכן העניינים
 
 

בלבול בקשר למעמדה של האשה

יד. בהמשך להמדובר לעיל אודות תפקידן של נשי ישראל-הרי כאן המקום להזכיר ענין נוסף:
מצד חושך הגלות-נוצר בלבול בקשר למעמדה של האשה, עד שהופכים חושך לאור ואור לחושך, היפך השכל הישר והיפך האמת.
יצאו מתוך הנחה שכאילו ע"פ התורה קיים חוסר שוויון בין הגברים לנשים, ולכן הקימו תנועה שלימה שמטרתה – "שחרור האשה". שלכן, הכל מבוסס, כביכול, על "אהבת־ישראל" ועל כך שכל אדם נברא "בצלם אלקים".
אסור להפחית מערכן של הנשים לעומת הגברים: ולכן נתפסו לרעיונות ולפעולות שהם היפך התורה – למען המטרה של הבאת שוויון בין הגברים לנשים.
אך לאיזו תוצאה הביאה כל התנועה הזאת? לתוצאה ההפוכה לגמרי ממטרתה המוצהרת – דוקא היא יצרה אצל הנשים רגשי־נחיתות עמוקים ביותר.
מה יכול להיות משפיל יותר ממצב שבו אומרים לאדם שאסור לו לחיות ולפעול בהתאם לאישיותו ולתכונותיו המיוחדות, אלא ששלימותו תתבטא רק בכך, שיעשה את כל המאמצים, וייאבק וילחם, כדי לחקות מישהו אחר ולהידמות אליו?
זה בדיוק מה שעשתה התנועה הזאת: היא ביטלה לחלוטין את חשיבותה של האשה כאשה ואת ערכם של תפקידיה המיוחדים והציבה כמודל לחיקוי את הגבר ואת תפקידיו. כתוצאה מכך היא גרמה לנשים שיא של העדר הכרת הערך העצמי וטיפחה בהן שאיפה לבטל את עצמיותן ולעשות כל מאמץ כדי להידמות למישהו אחר-לגברים.
 

השליחות העליונה ביותר שיכולה להיות

טו. אילו היו הולכים על פי התורה היתה נמנעת כל הטעות הזאת. התורה קבעה: "לא ילבש גבר שמלת אשה", וכך גם להיפך: "לא יהיה כלי גבר על אשה". על־פי התורה יש לכל אחד חשיבות עצמאית ושליחות גדולה, הן בעניני העולם ועל אחת כמה וכמה בעניני התורה, ובזה באה לידי ביטוי השלימות של כל אחד מהם.
הקב"ה קבע את המציאות, וכך גם אמר, ששלימותו של גבר היא בכך שיעשה את מה שגבר צריך לעשות ולא בכך שילבש "שמלת אשה", וכך גם שלימותה של האשה, ושיא שלימותה תבוא לידי ביטוי דוקא כשתחי'ה ותתנהג כאשה ולא כאשר תרוץ לחקות את הגבר. הן לגברים והן לנשים יש תפקידים שונים החשובים בפני עצמם ואינם צריכים ואינם יכולים להימדד זה לעומת זה.
התורה העניקה לנשים את השליחות העליונה ביותר שיכולה להיות.
הדבר שהינו בעל החשיבות העליונה ביותר אצל "גוי קדוש" קשור ב"תורה צוה לנו משה"-שמהדור שעמד בעת מתן־תורה יצמח דור חדש שילך באותה דרך, ושמהדור השני יגדל דור שלישי שאף הוא ילך בדרך זו. זהו הדבר החשוב ביותר בעם ישראל!
 

כיצד מבטיחים את המשכיותו של עם ישראל?

לשם כך חייבים להזדקק לנשים. ולא זו בלבד שחייבים להזדקק להן, אלא שבזה מתבטאת שליחותן הקדושה – להשתדל בענין "פרו ורבו" ולגדל דור חדש שיהווה המשך לדור של מתן תורה.
וכל זה תלוי בעיקר בנשים. ה"שותפות" של הבעל מתייחסת לשלב הראשון בלבד, אך כל ההמשך, המתבטא בתשעת ירחי העיבור, שכולל גם את צער העיבור, הלידה וצער הלידה-כל זה תלוי רק בנשים. וגם הטיפול בילדים הנולדים והצבת היסודות החינוכיים שלהם הוא דבר שהופקד בעיקר בידי האשה.
וכדי להבין זאת אין צורך בדרגא מיוחדת. גם פשוט שבפשוטים, ואפילו אינו־יהודי, רואה, שדוקא הנשים זכו לשליחות העליונה ביותר והקדושה ביותר שיכולה להיות-לגדל דור חדש. והכל רואים איך שהנשים מתמסרות לתפקיד זה, חרף הקשיים הכרוכים בכך, באהבה ומתוך עונג-"ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".
כשהאשה עושה את המוטל עלי'ה בשטח הכי חשוב זה, בכך היא ממלאת את תפקידה העיקרי, עיקרי לא רק עבור עצמה, אלא עבור כל העם היהודי, שהרי בזה תלוי כל קיומה של התורה, ש"לא בשמים היא", אלא ניתנה דוקא כאן למטה בארץ, וכדי שתעבור לדור החדש יש צורך ב"ושננתם לבניך" ולכן מהווה הדבר הזה תפקיד עיקרי עבור כל העם היהודי ועד לקיומו של העולם כולו.
והנשים יודעות, שדוקא על־ידי הפעילות בשטח זה הן משיגות את השלימות העצמית, שכן איש מבלעדן, יהיה גדול ככל שיהיה, אינו יכול לעשות זאת, משום שהקב"ה בכחו ובחכמתו וברצונו העניק את היכולת הזאת רק לנשים.
 

מקור הטעות: רצון לחקות את הגברים

טז. אך כשהופכים אור לחושך וחושך לאור, באות נשים והופכות את הקערה על פי'ה. מתוך רצון לחקות את הגברים הוחדרה הדיעה, שאשה צריכה לכל־לראש להרוויח כסף ולבנות שם לעצמה, ורק כאשר תשיג את כל הדברים הטפלים הללו ועוד ישאר לה כח וזמן והקב"ה יעניק לה את הברכה-רק אז תתחיל לחשוב אודות מילוי תכליתה העיקרי והפנימי, שכאמור, הוא עיקר עבור כל העם ועבור העולם כולו!
וגם זה עוד לא הכל. כשהיא תחליט סוף סוף לגשת למילוי תכליתה העיקרי, רק אז יתחילו כל החישובים והתוכניות: מתי ללדת את הילד, וכמה ילדים להביא לעולם, ואיך ללדת את הילדים וכו' וכו'.
במה מחליפים את התפקיד הכי עיקרי והכי פנימי? בדברים שמול ערכו אין להם שום תפיסת מקום, לא רק על פי השכל של הנפש־האלקית, אלא גם על פי השכל של הנפש־השכלית, ואפילו לפי השכל של הנפש־הבהמית – ועד לשכלם של עמי הארץ!
הכל יודעים, ששלמה המלך, "החכם מכל האדם", סיים את ספרו משלי במזמור "אשת חיל מי ימצא", ובין פעלה של האשת־חיל כולל הוא גם את העובדה שהיא עוסקת בעניני מסחר – "סדין עשתה ותמכור וגו'". אך בנוסף לכך שכל הפעילות הזאת נעשית מתוך צניעות, ע"פ הכלל ש"כל כבודה בת מלך פנימה" – אין היא באה על חשבון התפקיד העיקרי: הולדת, חינוך וגידול דור חדש: שכן עוד קודם לכן מוזכר הענין של "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו'", וגם בסוף הפרק נאמר: "קמו בניה ויאשרוה וגו'", כי דוקא בשטח הזה ממלאת האשה את תפקידה העיקרי.
 

עיקר שלימותה של האשה – תפקידה לנהל בית יהודי ולגדל דור שימשיך את דרך התורה והמצוות

יז. כל המגמה החדשה של "שחרור האשה" לא נוצרה מתוך התבוננות מעמיקה בתכונות של האשה ובתפקידה העיקרי. הדבר היחיד שמכתיב את כל השאיפות הוא-חיקוי הגבר. וממילא, כשרואים שלגבר יש בית־עסק, מיד קובעים שהעיסוק בעייני מסחר הוא התכלית והוא השלימות, שלכן צריכה האשה להניח הכל הצידה ולשאוף להיות "איש השלם"-סוחרת גדולה, ולשליחותה העיקרית עליה להתייחס בעדיפות שני'ה.
כתוצאה מגישה זו מנסים ח"ו לשכנע בנות, שהואיל ואח אחד הוא סוחר מצליח ואח שני מצטיין במקצוע אחר – יהי'ה גם עלי'ה למצוא את שלימותה בשטחים מעין אלה, ולשם כך עלי'ה לשכוח את העובדה שהיא בת ושמוטלת עלי'ה שליחות לתפקד כ"עקרת הבית".
 

בת אינה יכולה להפוך ל"עקרת הבית" בן לילה זהו תפקיד רציני ואחראי שיש להתכונן לקראתו

עלי'ה לדעת, שתפקידה העיקרי הוא-להינשא ולנהל בית יהודי, בית שבו יגדלו בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.
ובנוגע לפרנסה-ישנו זה ש"זן ומפרנס לכל" והוא עושה זאת "בטובו בחן בחסד וברחמים". ברור ופשוט שהקב"ה, שזן ומפרנס מיליארדי בני־אדם בעולם, יזון ויפרנס גם את אותם ילדים שבהם יברך את אותה בת והוא יפרנסם בידו "המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".
היו אמנם נשים של כמה וכמה גדולי ישראל שהתעסקו בעניני מסחר כדי לספק את פרנסת המשפחה ולאפשר לבעל ללמוד תורה, שעל דרך התנהגות כזאת אומרת הגמרא שלנשים אלה יש זכות גדולה יותר משל הבעלים: "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".
אך במה דברים אמורים, כשהאשה כבר זכתה ללדת ילדים וכאשר יש לה בעל שמתנהג יחד איתה על פי התורה והמצווה, והוא רוצה ללמוד והיא מסכימה לכך-אזי יש מקום שהיא תתמסר לעניני פרנסה-באופן של "כל כבודה בת מלך פנימה", מתוך צניעות-כי אכן, זו דרך ישרה על פי תורת אמת שהיא גם תורת חיים, הוראה בחיים.
אולם עיקר שלימותה של האשה נעוץ בתפקידה לנהל בית יהודי ולגדל דור שימשיך את דרך התורה והמצוות. זו היא השליחות הקדושה שהוענקה לאשה מאת הקב"ה.
 

כאשר אשה תתרכז במילוי השליחות שלה – אזי תשיג עליה ושלימות

יח. בנוסף לכל הנ"ל באים אלה הדואגים, כביכול, למעמדה של האשה ומנסים לשכנע, ששלימות ה"שוויון" בין הגברים לנשים תבוא כאשר יתנו לנערה לעלות לתורה.
אין ספק שעלי'ה לתורה הוא דבר נפלא ביותר. אפשר להבין את מעלת העלי'ה לתורה גם מהשם הזה גופא, שזהו שם על פי שולחן ערוך – עלי'ה לתורה – מלשון עלי'ה והתעלות. ואין הכוונה לכך שעולים במדריגות אל בימת הקריאה, כמנהג ישראל שבימת הקריאה מוגבהת משטח בית־הכנסת (בניגוד למקום שבו עומד השליח ציבור שהוא נמוך יותר משטח הבית־כנסת), אלא הכוונה ב"עלי'ה לתורה", לכל לראש. היא-עלי' ברוחניות, שבדרך ממילא היא משתקפת גם בעלי'ה הגשמית. הרי שעלי'ה לתורה הוא דבר נעלה ביותר.
גם עשיית מנין לתפילה הוא דבר נעלה ביותר וכך גם אמירת "ברכו" ו"קדושה". הדבר גורם ל"ונקדשתי בתוך בני ישראל" ומוסיפים ואומרים, שעל ידי שיהודים אומרים "קדושה" ו"ברכו" נוצר קידוש ה' בכל העולמות כולם, והרי ידוע עד כמה גדול העילוי של קידוש ה' (כמובן גם מדברי הגמרא בסיום מסכת יומא-מסכת הקשורה עם ההכנה ליום הכיפורים-אודות הפכו כו').
אך אף על פי כן אומר הקב"ה, שאין כל אלה מענינן של הנשים. ושאין הן צריכות לעסוק בזה, ומאחר שאין הן צריכות לעשות זאת-אסור להן לעשות זאת.
ואדרבה, אם מדובר בעלי'ה-הרי ברור לכל שלא תהי'ה שום עלי'ה כשיתנהגו בניגוד לרצונו של הקב"ה. אם רוצות דוקא לזכות בענין של עלי'ה-צריכות לדעת, שהעלי' והשלימות שלהן תבוא דוקא ע"י שלא יעלו לתורה, שלא יעשו מנין לעצמן לומר "קדושה" ו"ברכו" בניגוד לרצון ה'. עלי' יכולה להתקיים רק כשהדבר נעשה בהתאם לרצון ה', שהוא קבע את התנאים ואת הגדרים ל"ונקדשתי בתוך בני ישראל". ולא בניגוד לרצונו.
במה אכן מתבטאת העלי'ה של האשה? כאשר גבר עולה לתורה עומדת האשה באופן של "כל כבודה בת מלך פנימה". עונה "אמן". וגם מתבוננת בתוכן הענין. כשהיא אכן עושה כן ומתבוננת באמיתיות של הענין, היא מבינה, שהעובדה שהיא אינה עולה לתורה נובעת מכך, שלה ניתנה שליחות מיוחדת, וכאשר תתרכז במילוי השליחות שלה-אזי תשיג עלי' ושלימות.
 

קביעת הלאום של הילד הולך לפי האם

יט. בנוסף לכל הטעויות הללו, הנובעות מרעיונות ה"שוויון", כביכול. נוצרה טעות חמורה נוספת וגם מכשול גדול:
התכנסו כמה אנשים לדיון בשאלה, אחרי מי נקבע עמו של הילד, אחר אביו או אחר אמו, ונפלה החלטה מדהימה: אין זה משנה כלל לענין זה מיהי אמו של הילד ולאיזה עם היא שייכת-עמו של הילד יקבע לפי העם שאליו שייך האב!
החלטה זו, בנוסף לכך שהיא עומדת בניגוד גמור לדעת התורה, שפסקה באופן ברור, כי עמו של הילד נקבע לפי העם שאליו משתייכת האם-הרי היא גם עומדת בניגוד לכל שכל אנושי ואפילו בניגוד לטבע הפשוט של האדם.
ובהקדמה:
יהודי צריך אמנם לקיים את מצוות ה' בלי להתחשב במידת הבנתו בטעמי המצוות, שלכן אמרו חז"ל: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". וכנוסח ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"-בגלל שכך ציוונו ה'.
אבל ביחד עם זאת, רצה הקב"ה ברוב חסדו לגלות לנו חלק מחכמתו הטמונה בטעמי המצוות, ובלשון אדמו"ר הזקן באגרת הקודש: "טעמי מצוות לא נתגלו והם למעלה מהשכל וההבנה, וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה-אין זה הטעם המובן לנו תכלית הטעם וגבולו, אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה בו".
ובעניננו-הרי גם על פי השכל האנושי אין שום מקום לומר שהילד ילך אחר אביו במקום אחר אמו, לענין קביעת עמו:
כל שלבי התפתחותו של העובר נעשים אצל האם. חלקו של האב בילד היא ה"טיפה סרוחה", וכדי שמזה יהי'ה ילד שלם, ברמ"ח איברים ובשס"ה גידים, צריך העובר לשהות בבטן האם תשעה חודשים (על כל הצער הכרוך בכך לגבי האם), ורק ע"י השהי'ה בבטן האם במשך תשעת החדשים נוצר ולד שלם.
ממילא מובן, שמידת השפעתה של האם על מהותו של הולד היא גדולה באין ערוך מזו של האב. במשך כל תשעת החדשים של העיבור העובר "אוכל ממה שאמו אוכלת", ומזה נוצר "דם ובשר מבשרו" ונבנים כל איברי גופו.
הטבע של הילד מושפע ביותר ע"י טבעה של האם. על כן מובן גם בשכל הכי פשוט. שהקשר הזה שבין האם לפרי בטנה חל גם על השייכות אל עמה. ולכן גם קבעה התורה, שהילד הולך אחר אמו.
והנה נאספים אנשים-ומה שמפליא עוד יותר. שביניהם מצויות גם נשים: ומנסים להתעקש ולשנות את טבע העולם. הם, כביכול, יחליטו-ע"פ הצבעה, כמובן-אחרי מי הולך הילד: בניגוד גמור לתורה, לשכל הישר,לטבע ולצדק וליושר. ההצבעה שלהם תשנה, כביכול, את טבעו ומהותו של ילד של מישהו אחר! לא היתה שטות כזאת לעולמים!
 

הנשים צריכות לצאת יחדיו במחאה תקיפה – לשלול כל נסיון לגזול מהאם את פרי־בטנה

כ. מול הנסיונות הללו היו צריכות נשות העולם כולו, גם נשים שאינן מבני ישראל, להתאחד עם נשי ישראל, ולצאת יחדיו במחאה תקיפה-לשלול כל נסיון וכל קס"ד לגזול מהאם את פרי־בטנה.
בעצם, לא שייך לקרוא לזה בשם "מחאה", שכן, לשון "מחאה" נופל על דבר שיש בו ממש, שאז יש צורך ב"מחאה", ככל פרטי הדינים של "מחאה" בנוגע ל"חזקה" דג' שנים כו': מה שאין כן בנידון דידן (במקרה שלנו)-הרי זה דבר שאין בו ממש שיפול עליו לשון של "מחאה", שהרי הכל יודעים שזהו גזל הכי גדול, לעיני כל בשר!
אין מדובר כאן רק בענין שהוא היפך התורה. אפילו אנשים שאין להם כל קשר עם היהדות ועם התורה ומצוותי'ה, סתם גויים, צריכים להקים קול זעקה נגד הנסיון לבצע גזל הכי גדול – לנתק ילד מעמה של אמו־הורתו. עליהם למחות נגד כל הנסיונות מהסוג הזה ולהסיר כל ספק מהאמת הפשוטה, שהילד הולך אחר אמו ושעמה של אמו הוא גם עמו שלו.
בסופו של דבר ודאי הוא שהנשים לא ירשו לגזול מהן את ילדיהן. ודאי הוא ש"דבר אלקינו יקום לעולם"-שדברי הקב"ה בתורתו יגברו על כל ההחלטות השונות והמשונות הללו. אולם יפה שעה אחת קודם, כי זו רחמנות על בני־זוג, בין אם הם יהודים ובין אם אינם־יהודים, שרוצים לגזול מהאשה את פרי־בטנה.
 

תפקיד הילד נקבע על פי האב

כא. גם אותם אנשים שדוגלים בדיעות מהסוג הזה מבינים שכל דבר צריך לקשור עם התורה וכך עלו על המצאה: הם מצאו, כביכול, מקור בתורה לכך שהבן הולך אחר אביו ולא אחר אמו…
[כבר דובר כמה פעמים בדיוק הלשון של "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", היינו, שגם עליו אומרים שהוא "מגלה פנים בתורה", אלא שזהו "שלא כהלכה"].
וזו ההמצאה החדשה: אנו רואים בתורה עצמה, ש"כהנת לוי'ה וישראלית שנישאו לכהן לוי וישראל-הילד הולך אחר הזכר" כלומר, כאשר צריך לקבוע האם הילד שנולד הוא ישראל, או לוי, או כהן-אין מתחשבים כלל בזהותה של האם מבחינה זו, אלא הדבר היחיד שקובע הוא-מיהו האב: אם האב הוא כהן, יהי' גם הבן (או הבת) כהן, האב לוי, גם בניו לוויים, וכך לגבי ישראלים.
הולכים ומכריזים על "הוכחה" זו בקול תרועה וברעש גדול, כאשר לאמיתו של דבר "לא נגע זה אל זה"-אין שום קשר בין שני הדברים:
כאשר יש לקבוע לאיזה עם שייך הילד-פירוש הדבר, שאנו רוצים לדעת מהי מהותו של הילד הזה, האם מהותו של הילד היא מהות של יהודי או שזו מהות של לא־יהודי. ומבחינת עצם המהות של הילד-אין כל ספק (כפי שהוסבר לעיל) שהאם היא הקובעת את עיצוב מהותו של הילד שנולד ממנה ולא האב, שחלקו ביצירת מהותו של הילד הוא קטן שלא־בערך מחלקה של האם,
אבל כשמדובר על החלוקה של כהנים, לוויים וישראלים-אין מדובר על המהות של האדם כמו שמדובר על התפקיד שאותו עליו למלא. המהות של הכהן והלוי והישראל היא מהות זהה-מהות של יהודי. ההבדל מתבטא בתפקידים השונים שעל כל אחד מהם למלא.
תפקידו של ישראל הוא לעסוק ב"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"-לעסוק בעניני העולם על פי התורה. לעומת זאת תפקידו של הכהן הוא-"לעמוד לפני ה' לשרת". והלוי-הוא הממוצע בין שניהם, כמו שנאמר "וילוו עליך וישרתוך". כולם שייכים לאותו עם, אלא שיש חילוק בעבודה ובתפקיד המוטלים על כל אחד משלושת הסוגים הללו.
ומאחר שהעבודה המוטלת על כל אחד משלושת הסוגים הללו היא עבודה גדולה וכבדה (הן העבודה של הישראל שצריכה להיות באופן של "משאו ומתנו באמונה", ועל אחת כמה וכמה שעבודת הכהנים בבית־המקדש, אכילת הקדשים, ועד לעבודה בקודש־הקדשים ביום־הכיפורים, וכך גם עבודת הלוויים בבית־המקדש ובעניני מעשרות וכו'-היא עבודה גדולה), לכן יש חשיבות גדולה ביותר לאופן החינוך שמקבל הילד שצריך לגדול לכהן או ללוי או לישראל.
והחינוך עצמו כרוך גם הוא בעבודה גדולה ובפרטים רבים. אפילו חינוכו של הישראל, חינוך כללי ליהדות, הוא מורכב וקשור בענינים רבים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על חינוך לדבר שאינו שווה לכל נפש-חינוך לתפקידיהם של הלווים והכהנים, בנוסף לתפקידיהם הכללים כיהודים. ואכן מצינו גם אצל לוויים וכהנים מבוגרים שעליהם להתחנך וללמוד חמש שנים כו '
ועל כן ברור ופשוט, שרק האב הוא זה שיכול לתנך את בניו לתפקידים אלה. ראשית, עיקרה של מצוות החינוך מוטלת על פי התורה (לאחר שחלפו השנים הראשונות) על האב דוקא. והעיקר-אין חינוך טוב יותר מחינוך שמבוסס על דוגמא חי'ה ועל הנסיון האישי וההנהגה האישית.
כשהאב הוא כהן, חי ככהן, מתנהג ככהן ולומד ועוסק בהלכות כהונה-לא רק בפסקי־הדינים של הלכות הכהונה אלא גם בכל השקלא וטריא (הדיון) שבזה-הכהונה היא, כביכול, המקצוע שלו בחייו, היא חלק מרכזי ביותר בעצם חייו. ועל כן מובן, שרק הוא זה שיכול להעביר בשלימות את הכהונה לבניו ולבנותיו.
לכן קבעה התורה, שבנוגע לחילוקים של כהנים, לוויים וישראלים, הולכים אחר האב דוקא ולא אחר האם. שכן כאן אין מדובר על מהות הילד, אלא בעיקר על התפקידים שאותם יהי' עליו למלא, ורק האב הוא זה שיכול לחנך את בניו לתפקידיהם-את הבנים לתפקידים של כהן ואת הבנות לתפקידים ולהלכות של כוהנת. אילו הי'ה הבן הולך אחר אמו ולא אחר אביו-לא הי'ה לו ממי ללמוד ולהתחנך לתפקידיו, שהרי האב לא הי'ה יכול ללמדו את תפקידיו של מישהו אחר. ולכן ברור ופשוט שבענינים כגון אלה הולך הבן אחר אביו.
ואם כן מובן, שאין שום קשר בין ענין זה לבין קביעת עמו של הילד, שזהו ענין שתלוי בטבע הבריאה ובמידת השפעתו של כל אחד מההורים על יצירת מהותו של הילד-שבענין זה יש, כאמור, לאם את ההשפעה העיקרית והמכרעת.
ומכאן רואים מה יכול לגרום חושך הגלות-שיהי'ה קס"ד (רעיון כעין זה) הנ"ל, ועד שיהי' צורך לבטלו!
ועל כל פנים-כאשר מתאספים כמה וכמה מישראל כדי להוסיף בכל עניני תורה ומצוותי'ה (כפי שניתנו למשה מסיני). הרי ישנו פסק דין ברור בספרו של הרמב"ם-"הלכות הלכות"-שכאשר יהודי אחד עושה "מצוה אחת", במעשה, בדיבור ואפילו במחשבה, "הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
 

ראשית החינוך להחדיר למוח וללב שיש "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"

כב. בהמשך לאמור לעיל, שההתוועדות קשורה בענין של אשה בישראל-הרי זה מדגיש את חשיבותן וכחן של נשי ישראל.
כאמור לעיל, שאשה נקראת "עקרת הבית", והיא "עזר כנגדו" בחיים הכלליים ובחינוך הבנים והבנות במיוחד. ולא עוד, אלא שלעתיד לבוא יהי'ה "נקבה תסובב גבר" (ככל הפירושים שבזה). וכדברי ר"ע (רבי עקיבא) בתור הוראה נצחית בתורה שבעל פה: "שלי ושלכם-שלה הוא". ובזה מתבטאת, כאמור לעיל, שלימותה של אשה ובת מישראל.
ודוגמתו-בנוגע לכוחן ויכולת השפעתן של נשים ובנות מאומות העולם, שיש להן השפעה רבה כו', ובמיוחד-במדינה זו.
ולכן, הגיע הזמן שהנשים והבנות, הן מישראל והן מאומות העולם, יצאו בתנופה בקריאה רמה: היתכן שמגדלים במדינה זו מאות אלפי ומליוני ילדים בבתי־הספר באופן שאין הם יודעים כלל מהענין של "עין רואה ואוזן שומעת"? !
הנשים והבנות צריכות לתבוע בתוקף, שיונהג בהקדם האפשרי "רגע של שתיקה" בבתי־הספר בתחילת הלימודים. יום הלימודים אינו צריך להיפתח בלימוד המקצועות השונים, שאינם מעניקים לתלמיד אלא ידיעות בחיים, אלא במחשבה אודות דבר שמטהר ומעצב את אישיותם ואת אופיים של התלמיד או התלמידה הלומדים בבית־הספר.
וצריכה להיות מושמת הדגשה גדולה, שמדובר על "רגע של שתיקה" דוקא, ולא על דברים אחרים, שכן מדובר כאן בענין אחראי ביותר שההורים אינם יכולים להפקידו בידי המורה או המדריך. לכן חייב הענין לבוא בצורת "רגע של שתיקה" כדי שהתלמיד יוכל להרהר במה שאמרו לו הוריו ושהמורה או המדריך לא יוכלו להתערב בזה.
כשזה יהי'ה "רגע של שתיקה", ידעו ההורים, שכשם שהם דואגים לצייד את הילד, טרם צאתו לבית־הספר, בלבושים מתאימים (בחורף וכיו"ב) ובמזון גשמי מתאים, כך ויותר מכך עליהם לציידו במזון הרוחני המתאים.
הורים לילד יהודי יאמרו לבנם או לבתם: עליך לדעת, שישנו דבר חשוב ביותר ולכן הוא בא לפני לימוד חכמת החשבון ושאר המקצועות, והוא, הצורך לחשוב ולהתבונן במה שכבר אמרת כשהתעוררה מהשינה – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים", כדי להחדיר למוח וללב שיש "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" וכו' וכו'.
ועל דרך זה יאמרו לילדיהם גם הורים לא־יהודים, שאף הם חייבים להאמין בה' וב"עין רואה ואוזן שומעת", בתוקף שבע מצוות בני־נח המוטלות עליהם, ולכן הם צריכים להיות חדורים בהכרה שיש בורא שברא את העולם מאין יש ורואה ושומע את כל הנעשה בו.
כדברים האלה יאמרו ההורים לילדיהם והילד או הילדה יחשבו על כך מידי יום לפני תחילת הלימודים בבית־הספר. וכאשר יעשו כן תבוא הצלחה גדולה בכל עבודת החינוך, והילד יתנהג כפי שילד צריך להתנהג, וכשמדובר על ילד יהודי-הוא יתנהג כפי שילד יהודי צריך להתנהג.
 

על ישראל מוטל חינוך הגויים לקיום שבע מצוות בני נח על פי התורה

כג. ההשתדלות בענין זה, מלבד שהיא נחוצה עבור כל אותם ילדים יהודיים שלומדים בבתי־הספר הממלכתיים, היא קשורה גם בחובה המוטלת על כל יהודי להשפיע על בני־נח לקיים את שבע מצוות בני נח.
ואין זה פשט'לאך (התחכמות) או מציאת פירושים-כך כתב הרמב"ם כפסק־הלכה בספרו-ספר של "הלכות הלכות", שנכתבו "בלשון ברורה ודרך קצרה .. לקטן ולגדול": "וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני־נח", ולכל לראש-המצוה הראשונה, שלילת עבודה־זרה, שזהו תוכן ההכרה ב"עין רואה ואוזן שומעת".
כשישתדלו לפעול בענין זה אין ספק שיצליחו, כי כאשר ישנה החלטה תקיפה-מובטחת ההצלחה, שכן "הקב"ה עוזרו". אלא שכדי להבטיח את ה"ומצאת" צריך שקודם לכן יהי'ה "יגעת" כדבעי (כמו שצריך), "יגעתי ומצאתי"
וכל זה ימהר ויחיש את מילוי נבואת הגאולה: "לא ישא גוי אל גוי חרב", ויהי'ה שלום בעולם, כשם שיהי'ה אחדות ישראל אצל יהודים, והדבר ימהר את הגילוי של "ונגלה כבוד ה'", כולל את ההבטחה "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו כולם שכם אחד", "והיתה לה' המלוכה", במהרה בימינו ממש.
יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
 
 
 

 

פרסום תגובה חדשה

test email