המפולת

זה לא התחיל שם, אבל נהוג לסמן את שבירת-הכלים כנקודת המפנה.

ולמרות שמצידו יתברך אין שום בעיה לדחוס אורות מרובים בכלים מועטים, הרי שמצד עניינם הם – לא האורות ולא הכלים עומדים בזה. האורות נחנקים ורק רוצים לברוח ולעזוב… הכלים מרגישים שהם עומדים להתפוצץ!

אחרי שזה קורה, האורות דווקא מסתדרים לא רע. הם מסתלקים להם למעלה, נדבקים בחזרה בהמאור מגיעים לשיא הביטול כמו שהם אוהבים וכאילו שום דבר לא קרה…

מי שעובר טראומה זה הכלים.

הם נשברים לגמרי. בעוד האורות חוזרים פחות או יותר למצבם הקודם (עוד עולם נחרב, אז מה?) הכלים – מתרסקים.

נכון, זה היה רק עולם רוחני… אבל הם מרגישים שאולי אין להם כבר בשביל מה לחיות בכלל. ששום דבר לא יחזור עוד להיות כשהיה

ונופלים

ונופלים

במקום שבו הן נפלו, שם אחר כך נתהוו עולמות: תהומות של ריחוק ובדידות.

מה שנותן כוח במצבים כאלה זה לזכור ששום דבר לא השתבש בדרך ואין מה לדאוג , שהרי זה הקב"ה שברא עולמות על מנת לסותרן (להחריבן) אחר כך, והשבר הנורא הוא בעצם תהליך בונה מתוכנן היטב ומתוקתק עד לאחרון הרסיסים.

ובשביל מה זה טוב? אז ככה: הפוך על הפוך – למטה למטה אל העלטה, נשלחים אחר כך סוכנים כפולים. נשתלים ומתבייתים שם כחלק מתכנון ארוך טווח. בלי שאף אחד יודע ולפעמים גם לא הם, לאיטם בשקט הם מלקטים רסיסי חיות אלוקית שהלכה לאיבוד . מניחים אותם בזהירות בקופסא מיוחדת. יום יבוא ותחפושת הקליפות תוסר מגופם הקפוא של הניצוצות הנפולים. הם יתגלו כפי שהם באמת והשם יתאחד סוף סוף עם עצמו.

ואז רוח הרשעה כעשן תכלה ואור חדש יפעם מתוך התהום. יטפטף הלמטה וישפעל תאי גזע רדומים בלוז היבש. חתיכות מרוטשות תקרבנה עצם אל עצם ,רקמות של עור וגידים-

הבשר הטרי יפרוץ מהאדמה ויהפוך לחומר הגלם החזק ביותר ביקום.

*

אז יתהפך ה – כל

האורות יגיעו על קצות האצבעות ויתיישבו בנימוס. הכלים יעטפו אותם בבשר ניצחי. ניחוחה המשכר של מחילה אמיתית ושלמה יתפשט במרחבי הצימצום הנורא. הרקיע האטום ששבר את ליבם של המים הבוכים יבקע פתאום והם ישפכו דרכו בצחוק מתגלגל.

אבל נחזור להתחלה (למרות שלאין סוף אמיתי אין גם התחלה) אבל דיברה תורה כלשון בני אדם

אז : "לפני" שנהיה זמן  "היו" שני אורות אלוקיים כלולים. כוח הגבול וכוח הבלתי בעל גבול.

הכוח להסתתר, להעלם, להבליג, להגביל, לבלום, להכיל, לקבל, להאזין ולשתוק – הוא חזק מהכוח להתגלות להתפשט להתפרע ולהתפוצץ.

בתחילה האירו שני הכוחות כשהם מעורבבים. במושגים שלנו זה לא נורמלי לגמרי. היה זה הצימצום שפעל הבדלה בין כוח – הבלתי גבולי לבין כוח הגבול ("בין האור ובין החושך"), ונוצרה אפשרות עבור כל אחד מהם למצות את עצמו בנפרד. אנו מכירים (וגם זה בקושי) רק את כוח הגבול. במה שנוגע לחוויה שלנו – שאז נהיה לפתע חושך ולבד: חלל ומקום פנוי מגילוי הכוח האלוקי הבלתי בעל גבולי. זה מרגיש כמו תהום עמוקה וריקה באמצע הנפש שהכל נשאב וקורס לתוכה. (גם) לכן קוראים לו – חלל. כמו מת שם מישהו.

*

ומקום פנוי

לפנות (למישהו) מקום – זה אומר לתת הזדמנות. לבנות סביבה מאפשרת, להרשות לו להתבטא שזה סוג של להרשות לו להיות: להיות בעל משמעות, להיות יכול. שזה להתקיים באמת. לפנות מקום זה להרגיש מספיק גדול ועשיר, עד שבסדר וקיים ובטוח לך גם להתכווץ קצת (אולי לשתוק לרגע) כדי שלשני תהיה אפשרות (מקום פנוי) להתקיים בו: לחשוב בעצמו, לעשות, לטעות, לומר, להחליט – גם כשאת יכולה / יודעת בטוח יותר טוב. למשל: לא להכין את שיעורי הבית במקומו. ככה מאפשרים לאינדיוידואל להתהוות ואפילו לגדול. וככה נהיים דומים למי שצימצם באורו הגדול, שהצטנע, לתכלית הרחומה הזאת בדיוק.

לא ראיתי את זה כתוב באיזה מקום, אבל יש לי הרגשה ש"החלל ומקום פנוי" הקבלי הזה הוא הרחם האלוקי. (על דרך משל, כמובן כמובן…) שהרי בתוכו התחדשו ונרקמו אחר כך העולמות הצעירים, אחרי שנמשך לתוכו הקו נושא הרשימו: קוד מוצפן של תרשומת אלוקית עצמית כמו גנטית שבקעה את הצמצום הסוגר והביאה חיים אל החושך הריק, הפנוי. הממתין.

*

אבל האור היה חזק מדי. אחרי שהחושך נהיה גמור – פתאום הבריק לתוכו בזק נורא והכל התפוצץ מרוב אור. בלשון הקבלית – אז נשברו הכלים דתוהו, ובמימד אחר הופיעה פגימת הלבנה החודשית, הקבועה.

יעוץ זוגי

חמה ולבנה נבראו בגודל שווה והאירו בכייף. שניהם בשמיים הסתובבו כל הזמן ביחד. אבל מה שקרה אחר כך היה נורא – אם מבינים אותו לא פנימי חס ושלום!

הנה  ככה: מיד כשגברת לבנה עמדה על דעתה עיקמה הוד מעלתה את אפה הסולד ובאה בטרוניה לפני הבוס בנוסח: מה הולך פה?! "אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד"! זה או הוא – או אני. מבוגר אחראי אחד צריך להוביל כאן ואם כבר אתה שואל אותי – אז נו… טוב, זו אני. ללא כל ספק. שמתאימה הכי…

בגדול – היה משהו בדבריה שהרי מלך בהגדרתו היסודית ביותר הוא – שאין עוד אחד כזה. ואם מישהו מנסה להיות – הרי זה מורד ואחת דתו.

ארבעה ימים קודם – הטיעון שלה היה כנראה מתקבל, אבל היות ושניהם נבראו כבר בעולם התיקון שכל עניינו התכללות ואחדות, חטפה הלבנה שפכטל. קולו של הבורא רעם, וחרדת אלוקים פילחה את הבריאה המזועזעת עת נגזר עונשה של הסוררת  למען תראנה ותיראנה לאמר: "לכי ומעטי את עצמך"! חצופה! תתביישי! פוי! מעתה תהיי קטנה עלובה וחשוכה לא יהיה לך פנקס צ'קים ולא כרטיס אשראי, כל מה שתצטרכי תקבלי רק אם תבקשי יפה מהחמה ויתחשק לו לתת לך. תלכי רק עם סמרטוט על הראש ותראי על הפנים כי אסור לך להיות יפה שלא תפתי ותחטיאי. וגם אסור לך ללמוד תורה! שלא תהיי לנו חכמה (ממנו).

מה זאת אומרת מה תעשי עם עצמך?!

תמיד תמיד רק תנקי ותבשלי ותכבסי ותעני רק כששואלים אותך. ברור?

ועכשיו – שקט שיהיה פה ולכבות את האור מייד! עוד. עוד. מעטי אמרתי לך! עוד קצת. זהו, מספיק. עכשיו יהיה פה סדר, שקט ויראת שמים.  ל י ל ה –  ט ו ב !

ומאז – וומאן איז זה ניגר אוף זה וורלד אי שם בין התנור לכיריים, כי ככה מגיע לה.

עוד לא אבדה תקוותנו!

כי אחרי טיפול של תורת החסידות זה נשמע אחרת לגמרי, ברוך השם…

שימו לב, אותו סיפור – אחרי שמדליקים את האור (מה היינו עושות בלי חסידות מה!?) אז הם אכן נבראו שווים בגודל ובעוצמה אישית עבדו בשיתוף פעולה מלא והיה להם יופי של שלום בית .

אבל הם היו שניים.

והלבנה הרגישה שזה לא זה. שיכול וצריך להיות הרבה יותר. ואז היא באה לפני המלך, לקחה נשימה עמוקה ואמרה לו בערך: ריבונו של עולם, (אין שני מלכים…) נמאס לי מזוגיות!

היקום כולו הרים גבה. אבל מה את רוצה..? הרי הכל – כל הבראשית וגם הבריאה – הכל נברא באות בית! אפילו הזמן נחלק לשניים ללפני ולאחרי… שמים וארץ, חושך ואור, טובים ורעים זה לעומת זה ברא אלוקים הכל כפול – על מה- את- מדברת? אבל היא ידעה שהשם שומע. עצמה את העיניים וזעקה בכל כוחה: אני רוצה איחוד!

לכי. מעטי. את. עצמך.

כנראה שהיא הייתה הנברא הראשון שפשוט ביקש גאולה. והשם, שמחכה רק לזה, היה מ'זה גאה ומאושר בלבנה שלו (אוקי, אז נגיד שהיתה נחת רוח מלפניו) ובטח אמר לה כמה שהיא נהדרת. ובכל זאת – לא הסתיר ממנה דבר והסביר לה בדיוק במה זה כרוך.. ה'לכי ומעטי את עצמך' הזה; לכי: הן תדעי שמה שאת מבקשת הוא תכלית רצוני והשלמות של הכל, אבל זה הולך להיות לא פשוט ולא קל, שנברא יהפוך מעומד (רובוט) למהַלֵך שמסוגל להתקדם אל מעבר לרף התיכנות שלו (!) אבל אני אעזור לך.

שימי לב: כדי להגיע לדרגת "מהלך" (לכי) צריך לוותר על העמידה [על (המקום) שלך]. על מה שטבעתי בך – שטבעי לך – למאור גדול ויפהפה שכמותך – מה יותר טבעי מלהאיר?! אז צריך ללכת מזה. כמו אברהם אבינו לצאת מעצמך הישן ולמעט בגילוי האור החיצוני. למעט ולמעט – עד שהוא יעלם לגמרי ולא יראו אותך יותר בכלל מבחוץ. תרגישי כמו – חתיכת חושך כאילו את כלום חלל ומקום פנוי יפער בליבך ותזכי לבחור בין דיכאון לבין ביטול. אחר כך פתאום – תשימי לב לאור אחר לגמרי שזורח לך – מבפנים – ומכל מקום. אור עצמי.

כן, כמובן שאני מדבר על צניעות אלא מה? בבגדים בדיבור במחשבה בכל! להצניע אפילו את הצניעות עצמה. מא' עד ת' – אֵת! להעלם. לא לבלוט לג-מ-רי. ולא בגלל שאין לך מה לומר או מה להראות בכלל לא. רק שבכדי להגיע אל ה-עצמך האמיתי שהוא העצם האלוקי המשותף הוא הכתר האחד לשניכם אותו את מבקשת – צריך לוותר על כל היתר. על הגילוי הנפרד האינדבדואלי. ככה זה כשמתקרבים באמת. כמו הלבנה אל החמה, כמו חסיד שמתקרב לרבי – נאלם דום! שוכח מה רצה לומר, מרגיש אפס שוכח איך קוראים לו. להעלם כמו זרע באדמה – שצומח – מבפנים.

נו – אז מה את אומרת? יש לך בחירה חופשית כמובן – אבל, תעשי לי טובה – ובחרת בחיים.. לכי ומעטי את עצמך בבקשה! מה אמרת? שאין (אפשרות אחרת כי אחרת אי אפשר?) שבחרת ללכת על שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד? יש! מה זאת אומרת של מי זוג טביעות הרגלים השני בחושך הרך שלידך? מה חשבת שאני לא אבוא איתך?!

כתר

הכתר הוא מקורן של י"ג מידות הרחמים.

רחמים הם היכולת הרגשית להתחבר אל מישהו נחות שלא בערך.

וכל כך לרחם – עד שההוא – שכל כך שלא בערך עד שאיננו קיים בכלל – עד שהוא – נהיה! שם, בתוך הרחמים.

בנפש – הכתר הוא ממלכתו הקסומה של העל – מודע. שם רוחשים אין סוף פוטנציאלים עובריים עלומים. האני המודע מייצג חלק מזערי מהן. הכתר הוא המנוע שאחרי האני. הסיבתיות האמיתית לכל מה שהאני הינו, נובעת מחכמתו הסתומה, האין סופית, הדווקאית של הכתר: ככה.

להיות בכתר אחד זה לא להיות בלב אחד. זה לא להיות בראש אחד.

לשמש בכתר אחד זה להיות אחד באופן הכי מהותי וראשוני. ככה איתו ביחד לגמרי – היא רוצה לשמש את השם.

וזה מה שהיא מבקשת, הלבנה.

יומיים אחר כך נברא האדם.

הוא נברא מהאדמה ולא היה לו טוב. הרחמן ראה שלא טוב, אז שבר אותו בזהירות (בסוד הנסירה) ושידרג דגם אקסטרים חדיש ומשוכלל (היא נבראה מאדם) וזה לא לקח לה הרבה זמן. היא הסתובבה קצת בגן עדן והבינה מיד שזה עדיין לא זה. תיכף התחילה לחפש את הדרך לעולם הבא, עולם של גאולה מאוחדת (אמיתית ושלמה). ליד עץ הגאולה פגשה את נחש בגימטריה משיח, וידעה שהוא לא יתהפך עד שמישהו יתנדב לרדת מרום מעלתו וללכלך את הידיים. להתעלף על זה. להיפגם על בסיס מתחדש (חודשי) כדי להפוך את הארס הזה למטעמים. ולא – לא היתה שם שום תקלה. לא, משיח לא היה מגיע תוך שלוש שעות אם זה לא היה קורה לה והם גם לא היו ממשיכים להתבוסס בחלב ובדבש של הגן עדן. הכל קרה בדיוק ולגמרי לפי הקוד האלוקי הקדמון  ש(נשבר ו)נעתק ממקומו בפעם הרביעית וירד להטביע את חותמו המהופך בתחתונים. איך זה מסתדר עם בחירה חופשית? זה לא. אבל איפה כתוב שבחירה חופשית צריכה להסתדר עם השכל שלנו? (רמב"ם). מה שכן כתוב זה ש"עלילה נתלה בו": שהקב"ה תפר להם תיק. וממילא אף אחד לא אשם בשום דבר. הם הסכימו לגמרי והיו שותפים ליזמה בשורש נשמתם עימה נמלך הקב"ה לפני ולפנים. נשברו מגן עדן ויצאו למשימה הארוכה והקצרה, יומיים אחרי שהלבנה התנדבה להשבר ולהאיר להם בלילה, לבדה. יצאו – כשעל גופם הכאוב שהתגשם פתאום הם נושאים את החפצא היחיד שהוצא אי פעם מגן עדן: הדוגמא האלוקית לארגז – כלים דתיקון: בגדים. וילבישם. ומאז: צנוע זה צדיק נוע: תנועתו של הצדיק פנימה והחוצה גם יחד אל הגילוי העצמי, שנמצא תמיד מעל ומעבר לכל האורות שמאירים מכל השמשות כולן. היישר ובחזרה אל המרחב העצמי, שהוא בלתי בעל גבול ובעל גבול גם יחד. מה שאומר ששם (כאן) צריך (גם) צוורונים מכופתרים שרוולים ארוכים גרביים אטומים חצאית יציבה ופיאה סולידית שהם הכלים הרחבים הרחומים שלא יתנו לשום סינוור לשבור אותך.

אבל כאן טמון גם מילכוד גדול.

מכירה את ההוא שחזר מהמלחמה ועל סף הבית החליק על בננה ו___ טראח!?

הבאג

צניעות לא הולכת עם אלימות. לחוש שאת מבני עליה רק משום שהחצאית שלך ארוכה בשני סנטימטרים או אפילו בחצי מטר מבגדה העלוב של מישהי אחרת – הרי זו גאווה לכל דבר ולא גאוות יחידה, איזה שטויות, שהרי אין עני אלא בדעת. לשמור איתה על קשר, לרחם ולהתפלל עליה – זו גאוות היחידה שבנפש. להבין, שזה שאת הלכת ברחוב ופתאום ראית את אלוקים או פגשת ברבי מפגש שהאריך אוטומטית את בגדייך לאלף השנים הבאות זה לא אומר שהיא – כבר פגשה בו. גם אם היא לומדת בבית רבקה. לא לכעוס על מי שלא זכתה עדין להבין שמודעות לתשובה בכלל ולצניעות בפרט היא מתנה – מתנה מהשמיים – אף אחד לא אשם שלא קיבל מתנה  ואין דבר יותר אידיוטי מלהשוויץ במתנות.

לא גאוות יחידה רק יצר רע קלאסי שממריא כדי להפיל אותך מגבוה, כך שתתחילי לנהל את העולם ותפסיקי לתקן את עצמך, טראח.

סיפור חסידי מלמד לא רק איך צריך להתנהג אלא בעיקר איך צריך להרגיש.

היה פעם אברך אחד תלמיד חכם ועשיר. היה מגיע לבית הכנסת זמן רב לפני התפילה ומקפיד על שיעוריו הקבועים. בין מנחה למעריב למד גמרא בעיון וגם תפילתו היתה במתינות מילה במילה. היה לו שכן חייט שבקושי היה מגיע לבית הכנסת ברגע האחרון וחוטף את התפילה. בין מנחה למעריב היה נרדם על העין יעקוב שלימדו שם באידיש לפשוטים שכמותו.

פעם, אחרי תפילת ערבית בשובם לביתם – נפגשו דרכיהם. האברך הביט בחייט העלוב. שמינית לעג עלתה מליבו ועוותה את שפתיו לרגע בחצי חיוך. גם השכן הכלומניק הרכין את ראשו לשלום בחיוך קטן אך ליבו נחמץ בבושה. הלוואי והייתי יכול ללמוד קצת… וגם להתפלל כמו בן אדם , אלוקים… הביטוש שמעך את ליבו התמלט מפיו באנחה חרישית. אוי.

וזה כל מה שקרה.

אבל אחרי מאה ועשרים כשהניחו על כף המאזניים את כל התורה המסודרת והתפילות המתונות ומן העבר השני את זחיחות הדעת האכזרית של שניה או שתיים – הכריע העיוות את הכל. וכשהגיע תורו של החייט והניחו את כל הפספוסים והאיחורים ביטולי התורה קיצורי התפילה הסחות הדעת ושאר ירקות בצד אחד, ומן העבר השני את אותה אנחה חרישית של שפלות – הכריעה זו את הכף.

שמעתי שהרבי אמר פעם: צניעות – בצניעות…

(מתוך הירחון: עטרת חיה)