מתי מארגנים כנס ענק לכ"ח ניסן?

לפני או אחרי פסח? לא, כנס בקנה מידה כזה אי אפשר להרים בבקושי השבוע שאחרי..אז לפני?  למי יש בכלל זמן בזמנים  האלה שהם לא יום ולא לילה..דבר אחד בטוח:  זה היה שיעור אמיתי בעשו ככל שביכולתכן  כאשר באמצע (כן, בדיוק באמצע) חול המועד פסח התקשרה  אורלי לרנר ושאלה אם אולי אפשר .. איזה קטע  קצר בנוגע לשיחת כ"ב שבט תשנ"א ..כי הנושא של הכנס  הוא לימוד תורה בענייני גאולה ומשיח והשיחה הזו מסבירה בוודאי איך נשים יכולות ל..

אחרי זעזוע המוח שלפני פסח  וטונות הקילופים והקיצוצים שבעיצומו אודה ולא אבוש שהייתי צריכה לאתחל מחדש את מוחי הייגע בכדי להתחיל להבין על מה היא מדברת.

לא אמרתי לה מה אני באמת חושבת על זה עכשיו, אז היא המשיכה לדבר.הקשבתי. שהרי לא היה לי כח לעשות שום דבר אחר. ואז-

לאט לאט  אבל בסוף- הבנתי.  שיש לי הכבוד להאזין  לאישיות נדירה. אחת מאותם בני עליה שבשיא הפשטות, (שבטרמינולוגיה החסידית זה נקרא: "כי אחרת אי אפשר"-) עושה ככל שביכולתה.

מתי ?

תמיד ודווקא עכשיו, כמובן.

לאנשים כאלה אי אפשר לסרב.

                                          ****

הכל המשיך להתנהל  בשיא הפשטות,

כמו בקבוק המיים והעוגיה הפשוטה שקיבלנו בכניסה.

 לא הייתה מולטימדיה. מעל  בימה פשוטה  נשמע דבר המלך חזק וברור.

הרבנית ווילשנסקי הנחתה בפשטות. הרב יוסי גינצבורג דיבר בפשטות. מיכל לוויטין הציגה נשים פשוטות. הרב שמואלביץ מסר את נפשו בפשטות,

ומשיח פשוט היה שם.

 חזרנו הבייתה לחיינו הפשוטים והרגשנו בלי להתאמץ שלעשות ככל שביכלתינו זה בעצם פשוט משחשבנו. הם שם בכנס עיבדו את זה עבורנו והפכו זאת לאפשרי.

                                         *****

ואחר כך, כשהיא התקשרה ביום חמישי בלילה ואמרה שהכתבה חייבת להיות אצל מלי עד מוצאי שבת  – גג ! ( – איזו כתבה?.. – מישהו חייב לסקר את הכנס לשבועון "בית משיח", לא?) אז  לא התווכחתי. רק ידעתי שבשבת הזאת פשוט נאכל טונה.

הדיסק השלם של הכנס עדיין לא הגיע, ואני לא כתבתי שם תקצירים. אז הנה מעט ומעובד, מבוסס על מה שנדמה לי שקלטתי מהרב יוסי גינצבורג, שהוא כזה רב שלמרות שדבריו בנחת נשמעים, כלומר – הם מבוססים היטב ונאמרים באיפוק תרבותי ורגוע, הרי מה ששומעים ממנו אף פעם לא יושב לך בשקט בפנים, רק תמיד חי ובועט ומחייב אותך למחשבה לא שגרתית והשלכות מעשיות במישור האישי (כלומר, אם יש טעויות – אז הן לגמרי שלי).

אחכה לו..?! 

הבאת משיח הייתה מאז ומעולם עניינו המובהק של הקדוש ברוך הוא.

בני האדם היו אמורים להיות בסדר, להאמין ולחכות.

כמו שכותב הרמב"ם: "אני מאמין בביאת המשיח…אחכה לו.. שיבוא." תוך שהוא מותח ביקורת קשה על "כל מי שאינו מאמין בביאתו או אינו מחכה לו" . בחוגים מסויימים זה אף נתפס כחוצפה – להתערב לו יתברך בענייניו. וכך חלפו להן חמש מאות שנות גלות נוספות. אחר כך הבעל שם טוב  התחיל לאבד את הסבלנות, שם נפשו בכפו ועשה עליית נשמה (שזה תרגיל בסיכון גבוה, ראה תקדים הארבעה שנכנסו לפרדס. ההמראה עברה בשלום אבל בנחיתה התרסקו שלושה.) כנראה שהאינטרס של הבעל שם טוב היה זהה לזה של רבי עקיבא, והוא הצליח לחזור על מנת לספר לנו מה שאמרו לו: שבעצם – זה כבר תלוי בו..

ועדיין היו אלה צדיקי עליון מזן מיוחד בלבד שהעזו להכנס לקרב מגע אמיתי עם מי ומה שחשב שעוד לא הגיעה השעה. מי מהם שהלך עד הסוף שילם על כך בחייו, כמו החוזה מלובלין. עוד שלוש מאות שנה חלפו וזה נהיה עניינו של הרבי. הוא דיבר על כך כבר במאמר "באתי לגני" הראשון שלו, והודיע לכולנו כבר אז שזה תפקידו של דורנו. להוריד שכינה, והפעם- לגמרי.

והמשיך לעבוד קשה. ואנחנו? אנחנו תפסנו מקום טוב באמצע (הטריבונה הפירמידה או על בימת המכובדים) וחיכינו שההצגה תתחיל. כי "דורנו" זה.. זה בטח לא אני! מה לי ולשכינה? אני לא מוריד(ה) שום שכינה.. זה הדור שלו, של הרבי. אז זה הוא –  שצריך.. שיוריד, שיודע, שיש לו כוח. והמשכנו לחכות, ובמקרה הטוב- להאמין.

רוב האנשים היום נמצאים במצב בו חב"ד הייתה בתשי"א ("אני? איו לי התנגדות, אם הרבי אומר – מצידי – בבקשה, שיבוא!")

במהלך השנים הבאות ראינו את הרבי נלחם. לא כולם זכרו את מטרת העל של המלחמה. היו לה הרבה יעדי – ביניים חשובים בדרך. היתה לרבי יחידת עלית מיוחדת שמסרו את נפשם 365 ימים בשנה כדי לעזור לו, והיו כל השאר. לאט לאט הרבי שיתף גם אותנו פה ושם. תעשו ככה, תעשו ככה..

ועד ששמנו לב שככה בלי להרגיש  אנו עושים יותר ויותר פעולות שתכליתן המוצהרת מוגדרת כזירוז ההתגלות ו-או ביאת משיח, ועד שבשנות הנונים מצאנו את עצמנו עומדים ברחוב ומבשרים לעולם המופתע (ולעצמנו) ש-זהו! משיח כבר כאן. -איפה?  -מראה באצבעו: הנה. -מי? (ואומר:) -זה!

ועדיין תמיד היה שם הרבי שאמר בדיוק נמרץ מה צריך לעשות עכשיו: קריאת חת"ת (חומש תהילים תניא) יום יום, אהבת ישראל, עוד צדקה, להביא את כולם לבית הכנסת בשבועות, תניא בבראיל, תופים ומחולות, שמחה בטהרתה, רוב שירה וזמרה, חידושי תורה. לא תמיד הבנו למה דווקא מבצע זה ולמה דווקא עכשיו, אבל אז מה? הרבי יודע וזה מספיק. ואז..

הפצצה

יום אחד בהיר (מי שעוד לא הספיק לברך צריך דחוף למצוא איזה אילן פורח..) ובקיצור: אאוט אוף זה בלו סקאי :

"אני את שלי עשיתי".

מעכשיו – אתם. אני לא אומר לכם יותר מה לעשות. אתם ילדים גדולים. תחשבו לבד, תתייעצו,טכסו עצה. תתעקשו. לא! אל תברחו לי! לא אמרתי מוסדות ארגונים ורבני ערים – אתם! כל אחד ואחת מכם– שיחשוב. שיחליט. שיקח אחריות. "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק.."

יש שלש דרכים עיקריות של תגובה על מסר לא צפוי. שיכולות גם להפוך לשלושה שלבים.

***נתת לנו? תודה רבה, קח בחזרה.

דברים כאלה לא אומרים בגלוי לאף בוס, והם קולא פנימאה דלא אשתמיע. אבל מה, הוא באמת חושב שאני..? שזה אפשרי? נחכה קצת. עוד מעט זה יעבור לו… ומי שנורא מחונך יאמר שיש לדברים משמעות שמיימית..) בקיצור: זה בעצם לא קרה. בפסיכולוגיה קוראים לזה הכחשה.

***להגיב כמו אחד שקיבל לידיו תפוח אדמה לוהט. אי אפשר להתעלם מדבר כזה, וברור שזה אכן קורה, אבל משליכים אותו בטבעיות לידיו של מי שעומד הכי קרוב לידך. כי זה גדול עלייך, חם מדי, מבהיל, ואת לא יכולה להתמודד עם זה! בשביל זה יש, כאמור: צא"ח, מטה משיח, משפיעים ומשפיעות, רבנים ורבניות ואנשי ציבור. לא? וזה מזוהה עם שלב ההלם.

***לוקח זמן לצאת ממנו ולהבין שאין ברירה. שזה לגמרי שלך. שאף אחד לא יכול לקחת את זה ממך. ולהתחיל להתמודד עם המציאות החדשה, להתחיל לעבוד. בשלב הראשון – כי אין ברירה.. ג

למה להזכיר נשכחות? כי החומרים האלו מתערבלים בנפש כל הזמן, ומשהו שואף כל הזמן לחזור אחורה – אל הילדות המתוקה, אל הינקות, העוברות במדבר, אל המן ואפילו למצרים. אל המופתים, ההתוועדויות והדולרים. ולשכוח שכל זה היה רק בשביל, רק בדרך אל, רק הכנה לתקופה נוראת ההוד של המעבר אל המופלא מכל מה שידענו.

גיל ההתבגרות                   

בגלל שבין אם זה לפי רצוננו וביו אם לאו – רובנו עוסקות  בחינוך רוב הזמן, חשבתי שהתהליך  דומה מאד לשלבים בחינוך.

בהתחלה אמא זה הכל. צדיק באמונתו יחיה (ח בפתח. הרבי עושה הכל, אנחנו רק יונקים ויונקים ברכות ושיחות והוראות והצלות. ואיו מאיתנו שום דרישות.

אחר כך – אמא עושה כמעט הכל. עדיין נותנת אוכל והכל בצלחת, אבל כבר לא מאכילה. והרבי אומר שבד בבד עם הביטול להמשלח הרי שליח הוא אדם בעל שיקול דעת עצמאי על אתר (תראו את אליעזר!) ומכיר את תנאי המקום ואי אפשר שישאלו בכל עניין ועניין מעבר לים! ומבקש מכל אחד לחדש בתורה את "חלקנו בתורתך" שאף אחד לא יכול לחדש במקומך.

אחר כך את מחזיקה לאמא ביד והיא אוחזת בגפרור הבוער אבל הברכה כבר לגמרי שלך וגם האור. ועד העצמאות הגמורה שנראית כשיא הריחוק והניתוק אבל היא היא ההפנמה וההתעצמות, כי גם כשאמא בכלל לא שם לעיני בשר את יודעת מה אמא הייתה עושה עכשיו ובעצם: מה צריך לעשות, וגם עושה זאת בטבעיות כי בחסדי השם הפכת כבר בעצמך להיות אמא, שזו התכלית של הכל. שיתגלה העצם המשותף. כמו שאמר הנחש לחווה כבר אז: והייתם כאלוקים.

מבטיח השם "קדושים תהיו כי קדוש אני." לתדהמת חז"ל: איזו קדושה, כמה קדושים?  "יכול להיות כמוני?!" ועונה: בניחותא! הרי כבר אמרתי לכם מזמן שעיקר שכינה ובתחתונים דווקא אז על מה חשבתם שאני מדבר?! שכל חסיד צריך להיות ויכול להיות וזה מה שהוא באמת: א שטיק רבה, שהוא עצמות מהות בגוף גשמי.

ומה בסך הכל ביקשתי בשביל זה? שתעשו ככל שביכולתכם וכבר אתם נוגעים באין סוף!      

כי יש לנו הכבוד לחיות בשלב הרביעי,שלב ההתעצמות.

כמה טוב לחיות היום.