מזה זמן רב הייתה שאלה אצל חסידים האם צריך לומר תחנון בג' תמוז, יום יציאתו של הרבי הריי"צ מבית האסורים והליכתו לגלות קאסטראמא. מחד, הרי הרבי הריי"צ לא קבע את יום יציאתו מבית-האסורים ליום חג; ומאידך, הרי הרבי מלך המשיח שליט"א אומר (לקוטי שיחות ח"ד עמוד 1315) "חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' בתמוז", ומבאר שם שבמידה מסוימת אף יש בו מעלה על חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, שהרי דווקא בו ניצל הרבי הריי"צ ממצב שהי' בו בכל רגע  סכנה של "היפך החיים". השאלה הייתה, כשהרבי שליט"א אומר שצריך "לחוג גם את יום הג' בתמוז", עדיין לא היה ברור האם כוונת הדברים היא "לחוג" בכל המובנים, כולל גם להימנע מאמירת תחנון, או אולי פירושו של דבר רק שצריכים לחוג יום זה על ידי התוועדות וקבלת החלטות טובות וכו', אבל אין זאת אומרת שלא לומר תחנון. אחד מהחסידים החליט לשאול שאלה זו את הרבי מלך המשיח שליט"א, יחד עם שאלה דומה בקשר לח"י אלול, שגם בו לא נאמר במפורש שלא לומר תחנון – אף שהרבי הריי"צ סיפר שפעם אמר לו אביו שלא יאמר תחנון, אך אולי הייתה זו רק הוראה פרטית. הרבי ענה שאמירת תחנון תלוי' בהרגש, ובאם שואלים, סימן שאין הרגש. גם אחרי תשובה זו היו עדיין כאלו שלא ברור להם מה צריך בדיוק לעשות: מחד, הרבי אומר שאם שואלים סימן שאין הרגש,ואם כן צריך לומר תחנון. אבל מאידך, אולי דווקא מזה משמע שרצוי יותר הי' שיהי' לנו הרגש שלא לומר תחנון ולא נשאל שאלות.

למשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס לא היו שאלות בנדון זה. הוא מעולם (אחרי שנת תרפ"ז) לא אמר תחנון בג' תמוז. ולא זו בלבד, אלא שלא הניח אף פעם לומר תחנון במניין שבו התפלל: איך אפשר לומר תחנון ביום כזה, הי' טוען בלהט. זוכר אני את הזמן שבו הגיעה הידיעה כי הרבי הריי"צ השתחרר ממאסרו, בג' תמוז ה'תרפ"ז. אחרי כל "דברי הצומות וזעקתם", כל הדמעות והתפילות שהיו בזמן המאסר, הרגשנו ממש שכל חיינו תלויים לנו מנגד, והנה הגיעה הבשורה שהרבי השתחרר. את התפרצות השמחה שהייתה אז אצל החסידים פשוט לא שייך לתאר, מה גם שבתחילה לא שמעו את כל הפרטים ולא ידעו כי הרבי נשלח לגלות קאסטראמא. הידיעה אמרה רק כי הרבי יצא מבית האסורים, והשמחה הרקיעה שחקים. אמרו "לחיים" למעלה מכל מדידה והגבלה (ה"גזירה" כידוע עוד לא הייתה אז), רקדו והתהפכו והתגלגלו (עשו "קוליע'ס" בלע"ז) ברחובות וממש לא יכלו להירגע. הריקודים והשמחה היו עד כדי כך, מספר ר' מענדל, שארון הקודש שהי' בבית הכנסת (כמדומני שהי' זה בחרקוב) כמעט והתמוטט מרוב קפיצות וריקודים, ושני אברכים היו חייבים להחזיק בו חזק שיעמוד על עמדו. בדרך צחות היה ר' מענדל מוסיף: אינני זוכר אפילו אם התפללו באותו יום או לא, אבל ברור לי ש"תחנון" לא אמרו אז. ובראש הרוקדים והשמחים, אומר ר' מענדל, הי' המשפיע שלי, המשפיע בה' הידיעה, החסיד ר' זלמן משה היצחקי, שלא פסק מלשמוח ולרקוד, לומר "לחיים", לעשות עוד ועוד "קוליע'ס" ולשיר ניגוני ושירי תודה לה' ללא הרף.

אלא שלאחר זמן מה נודעו פרטים נוספים, והתברר כי הרבי לא יצא לחופשי לגמרי, אלא נשלח לרצות עונש גלות בקאסטראמא. ואז, עד כמה שתחילה גדלה התרוממות הרוח, כך ירד עתה מצב הרוח פלאים. התברר שהשמחה הייתה מוקדמת מדי. הרבי טרם השתחרר. עדיין נמצא הוא תחת ידם. יוצא הוא לרצות עונש בעיר קאסטראמא והוא נשאר אפוא ברשותם של אותם מלאכי החבלה שאסרוהו. הסכנה עוד לא חלפה.

רבים מהחסידים חזרו למצב המרירות הקודם, ל"דברי הצומות וזעקתם", להתפלל ולומר תהילים בבכיות ובתחנונים לה' שיושיע את הרבי ואותנו ממצב הגלות. אבל ר' זלמן משה לא אבה שמוע, ושום דבר לא הי' יכול להזיז אותו: "דער רבי איז ארויס, דער רבי איז פריי" (הרבי יצא, הרבי השתחרר, הרבי חופשי)! ואל תבלבלו את המוח בשום דבר אחר. הוא המשיך להתוועד עם כל ה"שטורעם", "לקחת משקה" לרקוד ולשמוח און "קוליען זיך" ללא הרף כל הזמן.

והי' ר' מענדל מתאר את המצב באומרו: והי' ר' זלמן משה מעבר אחד, וכל ה'עולם' כולו מן העבר השני. הם בכו והתפללו ואמרו תהילים, ואילו ר' זלמן משה לא פסק לרקוד ולשמוח. וכך במשך כמה ימים רצופים לא הפסיק ר' זלמן משה את השמחה וההתוועדויות אלא להפסקות קצרות, כדי להתפלל וכדומה, ומיד חזר להתוועד לשיר לרקוד ולשמוח – עד שהגיעה הבשורה בחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז שהרבי השתחרר לגמרי. ואז יכלו כולם להצטרף אליו בלב שלם.

נו, הי' מסיים ואומר ר' מענדל, אחרי כזה ג' תמוז, האם אפשר לומר "תחנון" בג' תמוז?!

יסוד עיקרי בתורתו ובשיטתו של הרבי מלך המשיח שליט"א "לאורך כל הדרך" כי שום דבר אינו במקרה ח"ו ושום דבר לא "יצא כך" סתם כך ח"ו. אלא הכל, הכל ממש, עד הפרט היותר קטן והיותר אחרון, הוא בהשגחה פרטית מדויקת על כל פרט ופרט. כמעט בכל התוועדות שעורך הרבי שליט"א מבאר הוא יסוד זה, כידוע לכל מי שיודע ולו אפס קצהו מהנהגות קדשו, תוך שהוא מסביר כי התוועדות זו נערכת דווקא בזמן זה, דווקא בקביעות כזו בימי השבוע ובימי החודש ובפרשת השבוע ובכל ענייני ואופני החילוקים והפרטים, שכולם כולם מתאימים ומביעים את הנקודה והרעיון האחד, ומכל פרט ופרט אפשר וצריך ללמוד את ההוראה בעבודת ה'. הרבי שואל, למשל, איך ייתכן שבימי בין המצרים, שזהו לכאורה זמן "חלש", אומרים "חזק חזק ונתחזק". ומבאר שאכן הזמן אז הוא (לא רק דורש חיזוק, אלא הוא אכן) "חזק" באמת. הרבי שואל איך ייתכן שבפרשת "בהעלותך את הנרות" מדובר על "כמתאוננים" שזהו ההיפך מאור, ומבאר שזה אכן באים לומר שגם המצב שנראה חשוך הוא בעצם חלק מ"בהעלותך את הנרות". איך ייתכן שחטא העגל נמצא בפרשת "כי תשא את ראש בני ישראל". ש"נעשה ונשמע" נמצא דווקא בפרשת משפטים, ועוד ועוד.

ואם לא די בגישה ובשיטה הכללית, הרי הרבי ממקד זאת במיוחד בקשר לג' תמוז, כשהוא מתבסס על מאמר רז"ל "מגלגלין זכות ליום זכאי" (וכן להיפך), ומבאר בארוכה כמעט בכל השיחות של ג' תמוז מכל השנים(!), כיצד קשורים זה בזה כל המאורעות הידועים לנו שארעו ביום זה, כמו הנס הנפלא של "שמש בגבעון דום" והגאולה של הרבי הריי"צ מבית האסורים בשנת תרפ"ז יחד עם פרשת השבוע. והנקודה של הכל, אומר הרבי בדבר-מלכות ג' תמוז תנש"א, כי שום מציאות ועניין שבטבע העולם אינם יכולים להפריע ליהודי בעבודתו, ואדרבה, העולם כולו מסייע ליהודי בעבודת ה'. וגם כאשר נדמה שישנם דברים שמפריעים מאד בזה, הרי לאמתו של דבר, אדרבה, דווקא הם מסייעים ועוזרים לגלות את ה' בעולם, בכך שדווקא מתוך מציאות הטבע והעולם יבקע הניצחון והאור הגדול. ולא זו בלבד שזו ירידה שממנה תהי' סוף סוף עלי' (אבל בכל זאת היא עצמה עדיין ירידה), אלא שהם עצמם הינם התחלת העלי' עצמה. וכפי שהי' בתרפ"ז שהיציאה מבית האסורים בג' תמוז לא הייתה רק (כמו המאסר בט"ו סיוון) ירידה בשביל עלי', אלא שהיא עצמה הייתה התחלת הגאולה והנס. ואף כי בתחילה לא כולם ראו והבינו זאת כך, ואדרבה מה שראו הי' ששולחים את הרבי לגלות – הרי אלו שהיו על אתר ידעו שהייתה זו ממש הצלה מהיפך החיים לחיים. ורק אלו שלא היו על אתר ולא ידעו מה קורה פה, להם הי' נדמה כאילו זו התחלה של גלות, אך לבסוף נודע גם להם שהייתה זו לא התחלה של גלות אלא אתחלתא דגאולה. וכן ב"שמש בגבעון דום", שלא הייתה כאן שום ירידה (למרות שבדרך הטבע היו צריכים להילחם עדיין עם הכנענים), אלא התחלת הניצחון המופלא על האויבים בכניסה לארץ ישראל. ועד כדי כך, שהרבי אומר כי העובדה שג' תמוז חל באותו יום בשבוע כמו (חג הפסח, שהוא גאולה מלכתחילה, וכמו) י"ז בתמוז ותשעה באב, הוא בכדי שג' תמוז יגלה גם בי"ז בתמוז ובתשעה באב שבעצם גם הם הביאו והובילו לגאולה האמיתית והשלמה.

כלומר, הרבי קובע את מהותו של יום ג' תמוז שוב ושוב בשיחות הקודש ובספר המנהגים כ"יום הגאולה" ו"אתחלתא דגאולה". ובהדגשה, לא כמו ה"אתחלתא" שהייתה רגע אחרי החורבן, שאחרי' היו כל הדברים הבלתי רצויים של הגלות. אלא כהתחלה ממש של גאולה ממש, כמו בתרפ"ז. ובהדגשה דווקא ביום זה, שכל מה שקורה ביום זה הוא אותו ענין, "מגלגלין זכות ליום זכאי". אלא שאלו שנמצאים "על אתר", יודעים שמדובר כאן רק על גאולה מהיפך החיים לחיים. ורק מי שלא נמצא "על אתר" ולא יודע מה באמת קורה פה, לו נדמה כאילו זו התחלה של גלות, אך לבסוף נודע גם לו שזהו לא התחלה של גלות אלא "יום הגאולה" ו"אתחלתא דגאולה". ומי יבוא אחר המלך, ומי יכול לשנות את הקביעה המוחלטת הזו ולקבוע ח"ו אופי אחר למהותו של יום זה.

ובאמת, באופן של "הפוך על הפוך", עצם העובדה שכולנו, כולם ממש, גם אלו שלצערנו משתמשים בביטויים אחרים, לא מרגישים "בסדר" עם יום זה. אף אחד מאתנו אינו מתייחס ליום זה כיום הילולא רגיל של צדיק, כמו כ"ד טבת או י"ג תשרי או יו"ד שבט, למשל, שאף אחד לא מרגיש עמו "לא בסדר" ואינו מתייחס אליו כ"יום עצוב ומר". שכן גם אם בפעם הראשונה, בזמן הסתלקות הצדיק, הרגישו תלמידיו וחסידיו כאב וצער וחסרון, וכך צריך להיות על פי התורה, הרי בשנים שלאחר מכן אין יום הילולא יום של צער וכאב. פטירתו של צדיק היא דבר טבעי, חלק מהסדר הרגיל של הנהגת הקב"ה בעולמו. זהו יום שבו הסתיימו כל מעשיו ותורתו ועבודתו של אותו צדיק עלי אדמות והתחיל סדר עבודה חדש של צדיק אחר. ולכן בזמן ההסתלקות, בזמן ה"סך-הכל" של כל מעשיו ותורתו ועבודתו, הם מאירים ומתגלים ופועלים ישועות בקרב הארץ ובאופן של "יתיר מבחיוהי". ולכן אנו משתדלים לקבל מרוחו של הצדיק על ידי הנהגה מתאימה, כידוע בכל ספרי החסידות. ואילו כאן, בקשר לג' תמוז, הרי אצל כולנו, גם אלו שלצער הכי גדול מתייחסים ליום זה באופן אחר, מרגישים בקשר ליום זה כי "משהו כאן לא בסדר". אף אחד לא מסכים עם ה"עובדה" כאילו ח"ו "שקעה שמשו של צדיק זה", שאז מתבקשת מאלי' המסקנה שצריך להיות (ח"ו) "זרחה שמשו של צדיק אחר", כמו שכתוב "וזרח השמש ובא השמש". כי אין אף רגע אחד בעולם ללא נשיא הדור, שהוא המוח והראש והלב, ודרכו עוברת החיות האלוקית לכולם ולהכל. ואילו המוח יהפוך להיות רוחני, הרי אמנם הוא יתעלה בכך מאד, "יתיר מבחיוהי", אבל אז יהי' צורך במוח גשמי אחר, שדרכו תעבור החיות האלוקית לעולם. ואילו אצלנו, כולם בטוחים במאה אחוז כי הרבי שליט"א הוא ורק הוא נשיא הדור לעד ולנצח נצחים, ולא עולה על דעתו של אף אחד, ולו בחלומות הפרועים ביותר, המחשבה הטבעית והמתבקשת לכאורה כל כך כי אולי ישנו איזה שהוא צדיק אחר שעומד לקום ולהנהיג את ישראל. זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שכאן אכן לא מדובר ח"ו על יום הילולא והסתלקות. אף אחד לא חושב שהרבי שליט"א סיים ח"ו את כל מעשיו ותורתו ועבודתו עלי אדמות, ומעתה אין הוא ח"ו מנהיג את העולם. ובוודאי שאיש לא חושב שהמלך המשיח יכול לסיים את שליחותו בעולם טרם שהוא מביא את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר.

ובכל זאת, במידה מסוימת לפחות, כפי שכותב הרבי שליט"א כנ"ל, אופיו ומהותו של ג' תמוז "תלוי בהרגש", והוא נקבע במידה מסוימת על ידי כל אחד ואחד, כפי שהוא מקבל את הדברים. שכן, כפי שאומר הרבי (בשיחת ש"פ עקב תשי"ג), הקב"ה הוא טוב והרבי הוא טוב. מי שמסתכל על הרבי כמי שנמצא מעל הרקיע השביעי, שגם הרקיע השביעי הוא נמוך מדי בשבילו והרבי נמצא הרבה מעליו, אזי גם הרבי יתראה אליו כמי שנמצא למעלה מן הרקיע השביעי – גבוה, נעלה ונשגב עד מאד, אבל רחוק. ואילו מי שרוצה להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה הגשמי והחומרי, הרבי הוא טוב והוא נמצא אתו עמו בעולם הזה הגשמי והחומרי – קרוב, קרוב מאד, וביחד עמו.

ברור הדבר שישנם דברים רבים שהרבי נותן לנו ופועל בנו ללא כל קשר מי אנחנו ואיך אנו נוהגים, דברים רבים – ובמיוחד בעניין בשורת הבטחת ונבואת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – אינם תלויים בנו כלל וכלל, ושום דבר שיבוא מצד הנבראים אינו יכול כלל וכלל ח"ו "לקלקל את התוכניות" למלך מלכי המלכים הקב"ה ולמשה עבדו, הרבי מלך המשיח שליט"א.

אבל בכל זאת לא לקחו מאתנו את הבחירה החופשית. הרבה מאד תלוי גם בנו, ובמיוחד בעובדה כיצד אנו מסתכלים.

הרבי הוא רבי של כ-ו-ל-ם. גם של אלו שאינם שומרי מצוות לעת עתה, גם של המנגדים, גם של הנלחמים נגד יהדות, נגד חסידות, וגם נגדו אישית. גם "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים" מקבלים את חיותם אך ורק ממנו, מבחינת אחוריים, כמבואר כבר בתחילת ספר תניא קדישא. ובוודאי ובמיוחד שהרבי שליט"א הוא הרבי של כל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה, יהי' מי שיהי', ואפילו אם אין זה שמו העצמי אלא רק כינוי בלבד. אבל את הבחירה החופשית לא לקחו מאתנו. הרבי מלך המשיח שליט"א הוא טוב, טוב מוחלט, טוב נצחי, טוב שצריך להיות נראה ונגלה גם בגלוי לעיני כל – ולא מובן כלל וכלל באופן המבהיל ביותר איך ייתכן שעדיין לא רואים זאת כולם גם בעיני בשר. אבל זה לא משנה כלל וכלל את העובדה.

אבל ה"כלי" מצדנו לקבל את הטוב הזה הוא, נוסף ועוד לפני ה"קבלו מצוותי", לימוד תורתו ומילוי הוראותיו הקדושות, שהן המצוות והפרטים בהם נתן את עצמו, הרי עוד לפני כן ישנו ה"אנכי ולא יהי' לך", "קבלו מלכותי", הנקודה העצמית, הביטול וההתמסרות המוחלטים אל הרבי, ועוד לפני כן ישנה עצם מציאותו, ואופן ההסתכלות וההתייחסות שלנו אליו: אפשר להסתכל על הרבי כ"בשר ודם" בלבד, שאמנם הוא נעלה ונשגב עד מאד, אבל גם הוא יש לו ח"ו אי אלו הגבלות.  ואפשר וצריך להסתכל על הרבי כפי שהוא באמת, שאין לו כל הגבלות, בהיותו מחובר ודבוק ומיוחד במלך מלכי המלכים הקב"ה שאין לו שום הגבלות כלל וכלל. כפי שמסתכלים – כך הרבי מתראה ומתגלה אלינו. תלוי בהרגש, ואם שואלים, סימן שאין הרגש".

ה"הרגש" האמיתי, הנובע מעצם הנשמה של כל אשר בשם ישראל יכונה, ישנו בכל אחד ואחד מאתנו. אותו "הרגש" שאינו מוכן להיכנס בשום שקלא וטריא, ושום דבר לא יוכל להזיז אותו – יש רבי. נקודה. ולא רק בגלל שיש הוכחות מכאן ומשם, ולא רק משום שאין דבר כזה "בלי רבי" ח"ו, שכן "בלי רבי – אין כלום", אלא משום שבאמת לאמיתו ככה זה, כן הוא באמת לאמיתו, ואין שום צורך ואין שום תועלת להביא לכך הוכחות ולהתפלפל בזה. אלא ש"הרגש" זה צריך להוציאו מההעלם אל הגילוי ומכח אל הפועל, על ידי הנהגה מתאימה ל"הרגש" זה. והיינו הנהגה בגלוי בכל הפרטים והעניינים באופן ש"יש רבי שליט"א" חי וקיים. ודווקא בפשטות ובפשיטות ללא שום נתינת מקום באופן אחר ח"ו. וכפתגמו של הרבי הריי"צ, שהרבי שליט"א חוזר עליו פעמים רבות – "אזוי און ניט אנדערש" (כך ולא אחרת), כי "אי אפשר להיות באופן אחר כלל וכלל". וכאמור, זהו ה"כלי" לגילוי האמת לאמיתה, התגלות הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.