האבות – אברהם יצחק ויעקב

הקראת כתבה
יום שישי ו׳ תמוז ה׳תשע״ד
"אין קורין אבות אלא לשלושה" והם אברהם יצחק ויעקב – אבות האומה. אמרו חז"ל: האבות הן הן המרכבה, והוא משל על שני ענינים שהיו באבות הביטול וההתעלות.
מאת הרב ישבעם סגל
טבע

 

 

"אין קורין אבות אלא לשלושה"[1] והם אברהם יצחק ויעקב – אבות האומה. ויש בזה כמה עניינים כפי שיבואר להלן.

 

א. האבות כמרכבה

אמרו חז"ל: האבות הן הן המרכבה, והוא משל על שני ענינים שהיו באבות הביטול וההתעלות.

 

ביטול

בגלל עוצם הביטול של האבות לה׳ – נקראו בשם ״מרכבה״.

כשם שהמרכבה בטלה לרצון הרוכב עליה, כך האבות – כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה ולא נעשו מרכבה, אלא רק לרצון העליון לבדו, ואף גם זאת – ביטול זה הי׳ לא בזמנים מוגבלים בלבד, אלא כל ימיהם.

לכך היו (האבות) רועי צאן בכדי שלא יטרידו אותם עניני עולם הזה, להפריד אותם אפילו רגע אחד מבחינת הביטול, וכאשר היו רועי צאן בשדה לא היתה להם שום טרדא מעסקי עניני עולם הזה, והיו מתהלכים לפני ה׳ כל הימים בהתקשרות אמיתי בביטול תמידי להיות בבחינת מרכבה ממש כנ״ל.

והענין הוא כי בכל העסקים – זולת רועה צאן – יש טרדא רבה מאד, כמו גם בעבודת האדמה יש טרדא ודאגה בחרישה וזריעה וקצירה וכו', אבל רועה צאן – אין בעסק זה שום טרדא כלל ולא שום דאגה כלל, כי בהוציאו את הצאן לאחו, הנה במשך היום יוכל להיות פנוי מכל מחשבה, בלתי – להוי׳ לבדו, ואין מונע כלל להיות מתקשר ומתדבק בה׳ כל היום בלי פירוד כלל.

כמו כן היו האבות בבחינת מרכבה למידות דאצילות. אברהם למידת החסד, יצחק לגבורה ויעקב לתפארת שהיא מידת הרחמים.

ולדוגמא, ״אמרה מידת החסד לפני הקב״ה, רבונו של עולם, מימי היות אברם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי״[2].

 

התעלות

כמו שהמרכבה מעלה ומביאה את הרוכב למקום שאלמלא המרכבה לא יכול הי׳ הרוכב להגיע לשם, כך האבות בעבודתם את ה׳ – מתעלים, ואף גורמים להעלאת הספירות (שהם שרש נשמתם) אל אור אין סוף ב״ה, בבחינת ביטול, כמש״ב: לך ה׳ הגדולה והגבורה כר, ועי״ז יתגלה בהם אור א״ם ב״ה, וימשך על־ידם אלקות לנשמות.

והיינו בחינת ״מרכבתא עילאה״ ־ מרכבה דאצי׳ שלמעלה ממרכבה דחיות הקודש שבבי״ע. שמלבד עליונותה של ״מרכבתא עילאה״ המצטינת בזה, שהביטול לה׳ בדרך זו, הוא ביטול בדרך ממילא, כביטול האברים הבטלים ממילא לרצון הנפש, בלי ציווי ואמירה להם כלל, הנה עוד זאת מעלת מרכבתא עילאה שבאבות, מביאה להעלאה והמשכה גבוהה ביותר, ופעולתה היא – לחדש הנשמות.

שלא כמו ביטול המרכבה שבחיות הקודש הממשיכים השפעות, שהן רק לצורך קיום העולם.

 

מקורות לעיון:

תניא כג. לד. לט. אגה״ק כה. תו״א עא. ב׳, עב. ב, ואילה עז. ב׳, סה״נז תקס״ו! ע׳ קצב, תו״ח ויחי [רמג].

 

ב. מצוות שקיימו האבות

על אף גודל ביטולם של האבות, אמרו חז״ל: ״מצוות שקיימו האבות ריחות היו״[3]. והיינו שערך המצוות שקיימו האבות הי׳ בבחינת ריח בלבד, שענינו התפשטות מציאות-דבר בלא עצם.

והבונה בזה, שבעבודתם בקיום המצוות המשיכו הארה אלקית בלבד, ולא הגיעו למעלת קיום המצוות כפי שהן לאחר מתן תורה, שיש בהן המשכת וגילוי עצמותו ית׳.

ואעפ״י שהם עצמם היו בבחי׳ מרבבה במעלתה הנעלית ביותר, ודבקים בא״ם ב״ה גם בכל אברי גופם – כנ״ל, מכל מקום המצוות שקיימו בגשמיות לא היו במדריגת דזמצוות שלאחר מתן־ תורה.

ושני פרטים בדבר:

1. עיקר מטרת עבודתם היתה להמשיך אור ולפעול ברוחניות בלבד ־ בנפש, 'והפעולה שעשו בגשמיות היתה כעין כלי ביבר להעבודה הרוחנית״[4], רק אמצעי ־מטרה, שהיא הפעולה הרוחנית בנפש.

אעפ״י שבכללות, היתה מטרת עבודתם ־ ח־זבגה לקראת היעוד * ״רירה בתחתונים״.

2. עבודתם פעלה המשכת הארה בלבד *־עילם, ולא עצמות (כדוגמת הריח שהוא -הפשטות בלא עצם) – כנ״ל.

שני ענינים אלו בעבודת האבות -הגבלת מטרת העבודה לרוחניות בלבד, והגבלת ההמשכה האלקית להארה בלבד־ נובעים משתי סיבות:

1) בזמן האבות היה העולם חשוך עדיין, בגלל הסתלקות השכינה שנגרמה ע״י החטאים -החל מחטא עץ הדעת, ואחריו שאר החטאים־ ולא הי׳ העולם מסוגל להיתקן בפנימיותו עדיין.

ואס־כי ״משבא אברהם התחיל להאיר׳׳[5], אבל ראשית, היתה זו התחלה בלבד, ושנית, היתה זו המשכה בחיצוניות בלבד ־ בחינת מקיף.

2) מכיון שהיו לפני מתן תורה ־ בבחינת ״אינו מצווה ועושה׳/ ועבדו בכח עצמם בלבד, בלא סיוע מלמעלה, לכן המשיכו רק אור שכח הנברא מסוגל להגיע אליו, היינו משרש הנבראים בלבד, שהיא מדרגה נמוכה ־ ביחס למדריגת אור אין־םוף, והיא מוגבלת לרוחניות בלבד שאינה מסוגלת להתלבש בגשמיות ־ להאירו.

 

מקורות לעיון:

לקו׳יש ח״א 66 ,41, ח״ג 888. חט״ו 77

 

ג. תכונות בנשמותיהם

מאחר שנשמות האבות ־ אברהם יצחק ויעקב ־ נמשכות מהמדות העליונות בעולם האצילות ודבקות בהן, לכן התכונות שבנשמותיהם תואמות את המידות מהן נמשכו, וכדלהלן.

נשמת אברהם נמשכת מספירת החסד, ולכן המידה המאפיינת את אברהם – הן בעבודה שבין אדם למקום והן בין אדם לחברו – היא חסד ואהבה, וכמש״כ: ״אברהם אוהבי״[6] שעיקר עבודתו הרוחנית הצטיינה באהבת ה׳.

וכן עיקר עיסוקו עם בני אדם היה במעשי צדקה וחסד, כמו הכנסת אורחים וכו'.

נשמת יצחק נמשכת מספירת הגבורה, ולכן עבודתו את ה׳ מצטיינת במידת היראה והפחד. וכמש״כ: ״ופחד יצחק״[7] כשהכונה "אלקי יצחק״, דהיינו שעיקר עבודתו את ה׳ אלקיו היתה ביראה וביטול מפני גדולת ה׳ והדר גאונו, היא יראת הרוממות.

מאחר שיראת הרוממות מתאפיינת בביטול האדם כלפי רוממות הא״ס, לכן עבודת ה׳ המתבקשת ממדה זו היא ביטול הישות והזיכוך העצמי, בכדי להתעלות ולדבוק בה', שהיא התעלות האדם מלמטה למעלה.

ונרמז בתורה – ש״יצחק היה חופר בארות, שהוא בחינת גילוי ממטה למעלה – מהעלם לגילוי, כמשל הבאר אשר המים שם בהעלם, וע״י החפירה נגלו המים כו'״.

ולכן גם עסק במאבק נגד הרע והסרת המונעים והמפריעים לגילוי אלקות בעולם.

וגם זה רמוז בתורה בעבודת יצחק שבחפירה הבארות, אשר חפר והסיר אה החומר הגם כדי לגלות באר מים חיים, ״אין מים אלא תורה״[8], ו״ה׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים״[9].

משום כך, הנה לעתיד יאמרו ישראל ליצחק דוקא – ״כי אתה אבינו״[10], כי אז תתגלה מעלת העבודה מלמטה למעלה, שהיא עיקר פנימיות הכונה העליונה ־ ד״נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים״, ועוד זאת, שעיקר הרצון הוא – שהדירה תעשה בידי התחתונים.

נשמת יעקב נמשכת מספירת התפארת, אשר ענינה ־ מידת הרחמים, שהיא שילוב של חסד וגבורה ביחד. ולכן אמר: ״א־לקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי״[11], התכללות חסד וגבורה כאחד, שזהו ענין הרחמים(ראה תו״א עג. א׳).

ונקראת מדת הרחמים בשם תפארת, שענינה ־ היופי הנוצר מהגיוון והמיזוג של שני הפכים.

לכן עבודתו של יעקב משולבת ־ שעל־אף הרגשת הביטול, הריחוק והאפסיות ־ כלפי ה', מחמת הרגשת קדושתו יתברך שהוא קדוש ומובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הנה הוא חוזר ומתעורר באהבה וגעגועים אל ה׳ ומעורר רחמים רבים על נשמתו, וכמש״ב ״מרחוק ה׳ נראה לי״[12], דהיינו מדת הרחמים על נשמתו בגלל הרגשת הריחוק.

ולזאת הצטיין גם במידת הרחמים על הילדים הרכים ועל הצאן וכו׳.

שילוב ההפכים -חסד עם הגבורה־ בעבודת יעקב, נרמז בתורה במעשה המקלות – ״מחשוף הלבן אשר על המקלות״[13], שהוא הגיוון בין שני הצבעים.

נמצא שעיקר תכונותיהם של האבות היו המידות והרגש.

המייחד את המידות היא ההתיחסות וההשפעה לזולת. בניגוד למוחין – שאדם יכול ללמוד ולהשכיל בבדידות, ונוסף לזה גם אינו מחייב תוצאות מעשיות, אבל לעומת זאת ־ הרגש, מופנה כלפי זולת, כמו ־ לאהוב את הזולת או לפחד מאת הזולת וכדו', שזו התיחסות לזולת.

המאפיין הנוסף למידות (רגש) ־ שהם אקטיביים, כלומר, מהווים דחף לפעילות, *לכן מולידים מעשים.

מדותיהם של האבות -חג״ת- מולידים ומביאים למעשים טובים. כמאחז״ל: ״תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים״[14], ונם על שם זה נקראים אבות, והיינו שהם אבות־המעשים הטובים בעולם.

 

מקורות לעיון:

תניא מה., תו״א יז א׳ ואילך, צה. א'. לקו״ש ג׳ 860

 

ד. אבות – מורישים

״אין קוראין אבות אלא לשלושה״[15] ־ אברהם יצחק ויעקב כנ״ל, כי ענינם של אבות להוריש לבניהם אחריהם.

וזאת היתה עיקר מעלתם של האבות – אברהם יצחק ויעקב, אשר הורישו לבניהם אחריהם עד עולם ירושה נצחית בגשמיות וברוחניות.

והיינו מלבד מעלותיהם האישיות, הנה עיקר חשיבותם – במה שהורישו לבניהם.

וכמו שנאמר ביחס לאברהם: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'״[16], ועל־שם זה נקראו אבות.

הירושה שהורישו האבות לכל בני ישראל;

1. בגלל גודל הביטול שלהם (בחינת מרכבה), על כן זכו להוריש ולהמשיך נפש רוח ונשמה מעשר ספירות דקדושה ־ לבניהם אחריהם עד עולם.

ובזה הורישו לכל אחד מישראל אהבה טבעית לה׳־ המסותרת בתוך פנימיות הלב.

אהבה מסותרת זו שהאבות ממשיכים לכל אחד מישראל, היא בחינת חכמה שבנפש, שאין ענינה הגיון והשכלה,אלא כח הביטול לה', כי אב הוא בחינת חכמה (ראה ערך אב) שהיא בחי׳ כח-מה, והוא הכח להיות בטל במציאות לה׳ בבחינת יחודא עילאה.

תכונה זו הורישו האבות לכל אחד מבני האבות הנ״ל, שיוכל גם הוא להיות בטל לה׳ כמרכבה, ו״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״[17].

2. שורש נשמת האבות ואופן עבודתם את ה', הם המידות כנ״ל, אף אלו באים בירושה לכל בני ישראל.

אברהם, מידת החסד – ״אברהם אוהבי״; יצחק, מידת הגבורה – ״פחד יצחק״; יעקב, מידת התפארת (רחמים) – ״א-לקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי״, התכללות חסד וגבורה כאחד.

אופן עבודת ה׳ במידות אלו – אהבה יראה ורחמים – אפשרי בכל אחד ואחת מישראל, בירושתם מהאבות.

3. האבות התחילו להמשיך השכינה מלמעלה למטה לאחר שנסתלקה השכינה מהארץ לרקיע. ובזה פתחו ב״אלפים תורה״. (עפ״י מארז״ל בדבר ששת אלפי שנות קיום העולם; אלפיים תוהו, אלפיים תורה ואלפיים ימות המשיח).

סילוק השכינה נגרם עקב חטא עץ הדעת והחטאים שאחריו, עד שהיה העולם משמש באפילה.

אך משבא אברהם התחיל להמשיך (למשוך) את השכינה לעולם ולהאיר, וכן יצחק ויעקב וכו', שהמשיכו להחזיר אה השכינה לעולם.

כח זה ־ להמשיך את השכינה למטה, הורישו האבות לבאים אחריהם, כי מעשי אבות סימן לבנים, שמכחם התאפשר למשה רבינו, לגלות אלקות בתחתונים ע״י מתן תורה.

4. ירושת ארץ ישראל, הורישו לנו האבות לאחר שקבלוה מאת ה׳ לנחלת עולם.

באברהם נאמר: ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״[18].

״כי את כל הארץ וגו׳ לך אתננה ולזרעך עד עולם״[19]

וכן בברית בין הבתרים נאמר: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ וגו׳[20]

ביצחק נאמר: ״לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" וגו׳ ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״[21]

ביעקב נאמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך״[22]

בתוקף היותם אבות לעם ישראל, הורישו את ארץ ישראל לכל אחד ואחת בישראל באופן נצחי, והיינו שכל יהודי בעולם ללא שום הבדל, בכל מקום ובכל זמן, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, בירושתו מהאבות – אברהם יצחק ויעקב, שקיבלוה מאת ה׳ כנחלת עולם לעם עולם.

 

מקורות לעיון:

תו״א נה. א׳, לקו״ש ג׳ 860, תניא פי״ח, לקו״ש ד׳ 1068, תניא פמ״ה, פמ״ו. אגה״ק י״ג., תו״א צה. א, לקו״ש כרך ג׳ 856 , באתי לגני תש״י ואילך, תו״א יא. ג׳, לקו״ש ח״א 44, חי״ב 257  ,255 , חי״ד 443 ,432 , חט״ו 103 ,204.

 

 

הערות

 


[1] ברכות טז ע"ב

[2] פרדס שער כב פ״ד בשם ספר הבהיר.

[3] רבות שה״ש עה״פ לריח שמניך.

[4] קונ. י״א ניסן תש״נ.

[5] שמו״ר פט״ו כו, ב״ר פ״ב ד.

[6] ישעי׳ מא. ח׳.

[7] בראשית לא. מב.

[8] תד״א רבה פ״ב.

[9] ירמי׳ י. י.

[10] ישעי׳ סג. טז.

[11] בראשית לא. מב.

[12] ירמי׳ לא. ב.

[13] בראשית ל לז.

[14] בראשית ו ט׳ ברש״י.

[15] ברכות טז ע״ב.

[16] בראשית יח. יט.

[17] תד"א רבה פכ״ה.

[18] בראשית יב. ז׳.

[19] שם יג. טו.

[20] שם טו. יח.

[21] שם כו. ג׳ ד׳.

[22] שם כח. יג.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email