א. מצווה לאכול סעודה אחר צאת השבת – הקרויה "מלווה מלכה": דהיינו, ללוות את השבת [הנקראת "מלכה״] ביציאתו דרך כבוד כמו בכניסתו. ויערוך שולחנו במפה וכלים נאים כמו לסעודה גמורה. וטוב לבשל בשר או מאכל אחר במוצאי שבת לכבוד סעודה זו. ויש נוהגים להדליק נרות לכבוד הסעודה, וכן נהג הרבי להדליק שני נרות לפני הסעודה.

ויש שכתבו, שאכילה זו היא סגולה ללידה קלה [ותאמר המעוברת בפיה שאוכלת לסעודת מלווה מלכה][1].

ב. מי ששבע מאכילת שבת יכול לסעוד מזונות ואפילו פירות וכיו״ב, אבל לכתחילה יש לאכול פת. וכן נהג הרבי[2].

ג. מנהגנו להישאר בבגדי שבת גם לאחר ההבדלה וסעודת מלווה מלכה. ומנהג הרבי הרש״ב שלא להוציא כסף במוצאי שבת, וע״כ [במידת הצורך] היה נותן לרבנית ע״ה כסף מערב שבת. הרבי הזכיר, שאלו הנמנעים מלהוציא כסף במוצאי שבת יכולים ג״כ לתת לצדקה באופן שישאר פיקדון אצל הגבאי צדקה עד למחרת[3].

ד. נוהגים לקפל את הטלית מיד במוצאי השבת [אחר ההבדלה]. ואם שכח לקפל עד למחרת, ינערנה קודם הלבישה [לנער ממנה הקליפות][4].

ה. בקריאת-שמע שעל המיטה במוצש״ק קודם חצות אין אומרים ״אשמנו״ וכו׳, אבל אחר חצות אומרים [ומסתבר, שבסעודת מלווה מלכה גם אחר חצות אומרים לפני ברהמ״ז ״שיר המעלות״][5].

ו. בתחילת החודש אחר שבעה ימים מהמולד, מקדשים את הלבנה. ולכתחילה מקדשים במוצאי שבת אחר תפילת ערבית בבגדי שבת.

ואם מוצאי שבת חל עשרה ימים מהמולד, אין ממתינים למוצאי שבת[6].

ז. נוהגים בחודש תשרי לקדש במוצאי יום הכיפורים ובחודש מנחם-אב מקדשים במוצאי תשעה באב[7].

ח. משתדלים שיהיו לפחות עשרה בעת קידוש הלבנה. והרבי עורר לעשות זאת ברוב עם, בשירה ובזימרה ובריקודים. אם אין עשרה, ראוי לקדש עכ״פ בשלושה ואם אין שלושה ג״כ מקדשים[8].

ט. המנהג אצל הרבי לקדש הלבנה מיד אחר ערבית של מוצאי יוהכ״פ [ותשעה באב] אע״פ שלא טעמו והציבור לא החליף לנעליים טובות [הרבי נכנס לחדרו והחליף נעליים]. הרבי קידש כשהוא לבוש בקיטל וטלית על כתפיו [אבל לא על הראש] במוצאי יוהכ״פ[9].

י. מנהגנו ליישר הרגליים, להביט בלבנה פעם אחת קודם הברכה. וכשיתחיל לברך לא יראה בה כלל. בזמן שאומר ״ברוך עושך״ וכו׳, ידלג שלושה דילוגים בכל פעם שאומר. ויעמוד ופניו כלפי ירושלים ואומרים כנוסח בסידור ואח״כ ״עלינו לשבח״, קדיש יתום [״אל תירא״ וכו׳] וינער שולי הטלית-קטן שלו[10].

יא. לכתחילה מקדשים את הלבנה במקום פתוח ולא תחת גג, אך בשעת הדחק – או אדם חולה – אפשר לקדש תחת גג. וכן אם [אין מקום נקי או] שחושש מנכרים [או שלא הצליח לראות הלבנה עד שטס במטוס ומשם רואה את הלבנה][11].

יב. צריך לראות את הלבנה כשהיא מאירה ולא באמצעות מראה. ואם יש עננים כבדים, כך שאין הלבנה נראית או שאין אפשרות להשתמש לאורה, אין לקדשה. אבל אם יש עננים קלושים שהלבנה מאירה דרכם וניתן להשתמש לאורה, מקדשים. ואם התחיל לברך ונתכסתה בעננים – יגמור הברכה, אבל לכתחילה לא יברך אלא אם נראה לו שהלבנה תאיר במשך כל הברכה. וכן אין לקדשה בבין השמשות כשיש עדיין אור יום ואין נהנים מאור הלבנה[12].

יג. נשים אינן מקדשות את הלבנה. וכן אבל בתוך השבעה ראוי שימתין עד תום השבעה, ורק אם לא יוכל לקדש אח״כ הרי הוא צריך לקדש בתוך השבעה [ויצא לחצר הבית ויקדש את הלבנה][13].

יד. אין מקדשים את הלבנה בליל שבת ויו״ט, ואפילו אם יש יו״ט במוצש״ק אין מקדשין [אבל אם זה הזמן האחרון מקדשים אז][14].

טו. אין לקדש את הלבנה אלא עד מחצית חדשה של לבנה, שהוא מעט פחות מחמישה-עשר מעת לעת מזמן מולד הלבנה[15].

טז. מובא באחרונים, שחודש שמברכים בו את הלבנה במוצש״ק – יהיה בו הצלחה, ואם לא – לא יהיה מוצלח, ח״ו [ויש שכתבו, שע״י קידוש הלבנה אדם ניצול ממאורעות רעים באותו החודש וכנ״ל שעי״ז יהיה לו חודש מוצלח בע״ה][16].

הערות