[1] שוע״ר סימן שח סע׳ ב וסע׳ יב, ודין נר נתבאר בסע׳ לג.

והנה, יש מהאחרונים שדנו במה נר ראוי לתשמיש היתר, אבל רבינו, נראה שסובר, שכיוון שראוי לסמוך בו – נקרא גם הנר ראוי קצת לתשמיש היתר [אבל מה שאין שייך בו שום שימוש להיתר, גם לא לסמוך עליו מחמת קוטנו, או שתלוי בדופן כלי וכיו״ב – מודה רבינו שדינו כמוקצה חמור].

והנה בסע׳ לג מבאר רבינו דיני פתילה, שגם היא נחשבת כלי. והנה, היום, אם היא פתילה דקה ופשוטה ואין לה חשיבות כשאינה בנר – מסתבר שאין עליה שם כלי כלל, והיא מוקצה חמור. ואם היא בתוך הנר [שלא הודלק בשבת] – כבר נתבאר, שלשיטת רבינו היא מוקצה קל. ואם יש פתילה חשובה, שיש לה חשיבות בפני עצמה [וראויה לשימוש קצת, כגון שגדולה קצת] – אז יש לה דין כלי שמלאכתו לאיסור, כמ״ש רבינו בסע׳ לג.

ובנוגע לפטיש, הגם שמנהג חב״ד שלא לאכול בשבת אגוזים וכיוצא שצריך לפצוע, וכמו שכתב רבינו ב״הלכתא רבתא לשבתא״, מ״מ, אין הפטיש נחשב מוקצה חמור, כי ראוי לסמוך בו כלי וכיו״ב.

[ומובן שאם מצויים שם אלו שאין נוהגים בחומרא שבסידור – הרי יש עוד טעם להתיר, כי אומנם ראוי ועומד קצת לפצוע בו אגוזים, כי גם לחומרת רבינו אין זה איסור ממש, ורק שראוי להימנע מלפצוע בו אגוזים וכיו״ב].

ובנוגע לדיון האם מותר לטלטלו לדבר שאינו צורך מקומו או גופו אלא צורך אחר – הנה דנו בזה האחרונים [וראה בשש״כ פרק כ הערה כד]. אבל נראה שדעת רבינו להתיר, וכמו שכתבתי לקמן בסימן שח הערה 16. עיי״ש.

[2] שוע״ר סע׳ יב.

[3] שוע״ר סע׳ יג.

והנה רבינו הזכיר שכח ונטל בידו ולא הזכיר מה הדין בנטל במזיד. והנה טעמו של רבינו להתיר – ״הואיל וכבר הוא בידו״ – שייך גם במוקצה שנטלו במזיד, ורק שיש לדון בו מצד קנס, שמא קנסוהו כיוון שעבר על איסור מוקצה.

והנה רבינו בסימן שז סע׳ לו במוסגר מתיר גם אם נטל במזיד, אבל מכיוון שכאן נכתב רק אם נטל בשוגג משמע שמסקנת רבינו להחמיר אם נטל במזיד שהרי סימן זה נכתב אחר סימן שז ובפרט שגם שם נכתב ההיתר במוסגר משמע שרבינו רצה לעיין בזה וכנראה לבסוף פסק והכריע רבינו להחמיר אם נטל במזיד.

[4] שוע״ר שם סע׳ יא. ומשמע, שאם אין מיטלטל כלל – אין עליו תורת כלי ואסור לטלטלו לגמרי גם לצורך גופו ומקומו [ואפשר שכשיש בו שיעור מקווה, שמחזיק מ׳ סאה, אינו מיטלטל (שלכן דינם כקרקע לעניין בניין וסתירה בשבת, כמ״ש רבינו בסימן שיג סע׳ יח)]. ואפילו אם אין הכלי גדול כ״כ, אם אינו עומד לטלטלו – אין עליו שם כלי.

[5] שם סע׳ כ. ומסתבר שכלי שיר יקרים, שמקפידים שלא להשתמש בהם חוץ מאשר לזמר בהם, הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס, כמ״ש בשש״כ פרק טז הערה ח.

[6] שם סע׳ יט. ולכן מי שמונחים אצלו התפילין יחד עם הטלית וחייב להוציא התפילין כדי שיוכל להוציא את הטלית – מותר לו להוציא את התפילין כדי שיוכל להוציא את הטלית [ומשמע, שאינו מחוייב להוציא התפילין קודם השבת כדי שלא יטלטל את המוקצה (התפילין), אלא כיוון שחז״ל לא גזרו במוקצה כזה לצורך מקומו (וגופו) – מותר לכתחילה לגרום שיהיה טלטול כזה, כי הוא היתר גמור].

[וגם לא נזכר בדברי רבינו רמז לאיסור בזה, ורק בגרף של רעי וכיו״ב נזכר שאין עושין גרף של רעי לכתחילה].

[7] שוע״ר סע׳ כב. ומובן שכן הדין בתבנית אפייה שיש בה עוגה וכיו״ב, שדינה כמו המאכל שבה. וכן גבי סירים שיש בהם תבשיל, וכמו שכתב שם רבינו. אלא שגם סירים ריקים, אם עומדים לא רק לבישול ולצלייה אלא גם לאחסן בהם תבשילים, כלומר, שאין מקפידים לרוקנם אחר גמר בישולם אלא משאירים בהם התבשיל לאיחסון [ולקירור] – הרי אינם מוקצה כלל, וגם ללא התבשיל דינם ככלי שמלאכתו להיתר. וכ״כ בספר שש״כ פרק כ הל׳ לז.

אבל תבלינים שאינם ראויים עד שיבשלו אותם או יטחנום או פעולה אחרת שאסור לעשותה בשבת – הרי הם מוקצה גמור.

[8] שוע״ר סע׳ יב. ומפשטות לשון רבינו משמע, שאין צריך להעדיף כלי של היתר, כי לא אסרו כלל טלטול מוקצה קל לצורך גופו ומקומו. ועד״ז כתב בספר קצות השולחן סימן קח בבדי השולחן סקי״ד [ודלא כמ״ש במשנה ברורה סימן שח סקי״ב. ואפשר לבאר בזה, דהנה המשנה ברורה בהקדמה לסימן שח מביא בין הטעמים למוקצה הטעם מפני החשש שמא יבוא לעשות בהם מלאכתם שהיא אסורה בשבת, ולכן מובן שאפילו שהתירו לצורך גופו ומקומו – יש להשתדל להימנע, אם אפשר, כדי שלא יבוא לידי מלאכה בשבת. אבל רבינו בתחילת סימן שח אינו מביא טעם זה, ומשמע, שאינו חושש לזה. ולכן, כיוון שחז״ל לא אסרו לטלטל לצורך – אין צורך כלל לחפש להימנע מזה. וממילא מובן, שכך הדין בצורך מקומו, שהרי הושוו צורך גופו ומקומו, ולכן אין צורך להשתדל לעשות זאת לפני השבת, כי לא נאסר כלל].

והנה יש דיון באחרונים מה דין של מפתח של תיבה של מוקצה, האם המפתח נחשב מוקצה.

ומדברי רבינו בסימן תקיח סע׳ א משמע, שאינו מוקצה, שדן שם שאסור להוציא מפתח של תיבה של מעות לרשות הרבים ביום טוב. משמע, שרק מצד הוצאה יש איסור ולא מצד מוקצה, כי אם זה מוקצה

– הרי אסור לטלטלו גם באותה רשות, וכאמור, מדובר כאן בתיבה של מעות, שהם מוקצה חמור, ואעפ״כ אין המפתח מוקצה כלל לשיטת רבינו.

אבל אם המפתח מפעיל אזעקה וכיו״ב- אז הוא מוקצה מחמת איסור ככל כלי שמלאכתו לאיסור, ואם מקפידים בזה לא להשתמש בו שימוש אחר כדי שלא יתקלקל הוא מוקצה מחמת חיסרון כיס.

[9] שוע״ר סע׳ כא. ומשמע, שגם אם עיקרו עומד למלאכת איסור, מ״מ, כיוון שקבוע גם למלאכת היתר – אינו מוקצה [והנה במשנה ברורה סק״י ובביאור הלכה ד״ה קורדום יש דיון בזה, אבל לרבינו פשוט ההיתר. ויש לקשר זאת למתבאר בהערה 8, שכיוון שלדעת רבינו אין לחשוש שמא יבוא לעשות בו מלאכה האסורה, עיי״ש. לכן אם הוא קבוע גם למלאכת היתר – הרי אינו מוקצה מדעתו כלל, ולכן מותר בטלטול ככלי שמלאכתו להיתר.

[10] . כך משמע בשוע״ר סע׳ כז, שרק כלי מוקצה מחמת חיסרון כיס שנשבר הוא מוקצה חמור. ובסע׳ כט ו-לג משמע, ששברים שאין עומדים לשימוש הם מוקצה חמור. ודין כלי שעלול להזיק מבואר בסע׳ כח [אם אין באפשרות להזהיר ולמנוע אפשרות להזיק]. ודין גרף של רעי נתבאר בסע׳ עב, וגם דבר שאינו מאוס הרבה נחשב כגרף של רעי, כמ״ש רבינו בסימן שלז סע׳ ב, שעפרורית וקליפי אגוזים נחשבים כגרף של רעי כי הם מאוסים [קצת]. ומובן שזה רק אם קביעות דירתו שם, כמ״ש רבינו בסימן שח סע׳ עב, עו. ובזמננו רוב שברי הכלים אין עומדים לשימוש ורק יש להתיר לפנותם רק אם יכולים להזיק או שהם כגרף של רעי.

[11] שוע״ר סע׳ ל-לא. ומשמע, שכלי שלם שזרקו לאשפה – אינו נעשה מוקצה [חמור] בכך, ונשאר כמו שהיה, אם הייתה מלאכתו להיתר אינו מוקצה כלל, ואם הייתה מלאכתו לאיסור – נשאר כמו שהיה ואינו נהפך למוקצה חמור בזריקתו.

[ומסתבר שכלי חד-פעמי שנזרק לאשפה לפני השבת הרי זה מוקצה גם אם הכלי שלם, מכיוון שכל הסברא שכלי שלם שנזרק אינו מוקצה היא מכיוון שבטלה דעתו אצל כל אדם, אבל כלי חד-פעמי הרגילות היא לזורקו לאשפה, וכ״כ בשש״כ פרק כ הערה צו. ואפשר, שאפילו אם עדיין לא זרקם לאשפה, אם אין רגילים להשתמש בהם עוד [אחר שגמר סעודתו] – הם מוקצים.

וגם יש לשאול: בכלים חד-פעמיים זולים האם יהיו מוקצה מחמת חיסרון כיס בעומדים לסחורה, כי אפשר שאין שייך בהם לומר שמקפידים מלהשתמש בהם אם יצטרכו להם.

[12] שוע״ר סע׳ כג. ומ״מ, נולד גמור, כמו אפר שנשרף בשבת – אסור לטלטלו, כמ״ש רבינו בסימן שי סע׳ יט.

[13] שוע״ר סימן שח סע׳ לד-לה.

[14] שוע״ר סימן שח סע׳ לח-לט. והנה שם בסע׳ לט כתב רבינו, שמחט חדשה שלא ניקבה עדיין – מותר לטלטלה לצורך גופה, כיוון שלפעמים אדם נמלך עליה ומניחה כך. ומזה משמע, שאם אין רגילים להניחה כך – הרי היא מוקצה גמור, ודין הכנת מוקצה נתבאר שם בסע׳ נב ואילך, שלהכין דבר מוקצה לשימוש שאין רגיל לייחדו לכך – צריך לזה יחוד לעולם, ואם רגילים לייחדו לכך – מועיל ייחוד לאותה שבת [אם ייחדה מערב שבת לכך].

[15] שוע״ר סימן שח סע׳ כב. ויש לברר האם חשש גניבה גם הוא נכלל בגדר הפסד מרובה, אף שהוא רק חשש בלבד. ובסימן רסו סע׳ א וסע׳ יג ואילך משמע, ששמירה מחשש גניבה נחשבת הפסד, ומ״מ, יש לדון כמה שכיחות גניבה צריך כדי שייקרא חשש הפסד מרובה.

ויש לדון, האם יהיה מותר לתת עליו כלי שמלאכתו להיתר ולטלטלו לצורך, כגון לשמור ההיתר מפני הגנבים. ומצד הסברה אולי יש להתיר גם בכך, אבל לא ראיתי היתר זה בשוע״ר. ואולי מפני שאין שכיח כ״כ המציאות שיתן היתר ויטלטלו לצורך שמירה וכיו״ב. ויותר שכיח ההיתר להניח עליו מאכל ולטלטלו בלי שום צורך ההיתר כלל.

ולכאורה, יש לדמותו להמתבאר בסימן שיא סע׳ א גבי מת שיכול להניח עליו כיכר וכו׳ או כלי שמלאכתו להיתר, וזה כנראה הפשט בדברי רבינו כאן, שכתב ״כיכר או תינוק או שאר דבר המותר בטלטול״. וגם כך מובן מעצם שיטה זו שסוברים שכלי שמלאכתו לאיסור דינו כמו מת וכו׳.

ובסימן שלד סע׳ ב כתב רבינו ההיתר לטלטל במקום הפסד, אם הדבר בהול, עיי״ש. ושם כתב, שגם אם הדבר בהול – אין להתיר לטלטלו בכרמלית. וכן, כשגם

שאין הדבר בהול – יכול לומר לנכרי לטלטלו במקום הפסד מרובה [ומ״מ, בבית שהדליקה בו אין לטלטל מוקצה, אם אין צד נוסף להתיר, כמ״ש רבינו בסימן שלד סע׳ יח, שרק בבתים הסמוכים לדליקה, שאין שם חשש שיבוא לכבות שם – יש להתיר במקום הפסד מרובה לטלטל כל מוקצה. עיי״ש].

ולפ״ז, אם אדם שכח תפילין במקום ששכיח שם גנבים – יכול לטלטלו ע״י שיניח עליו מאכל או ספר קודש ויטלטלו.

ואם היו התפילין במקום שיכולים לבוא לידי ביזיון, וכן אם הגנבים עומדים לבזות את התפילין, כגון לזורקן לארץ וכיו״ב, או ליפסל – מותר לטלטלם כדי שלא יבזו את התפילין הקדושים [ויש לברר, האם אז צריך לטלטלם בשינוי, או עם כיכר כנ״ל, אם יש לו כיכר, או שכיוון שחז״ל התירו מפני ביזיון התפילין – אין צריך למצוא עצות למעט טלטול המוקצה, ומסתבר, שיש לו למצוא עצות למעט טלטול המוקצה, כגון לטלטלו בשינוי כיוון שהוא בגדר טלטול האסור ורק מחמת ההכרח התירו לו לטלטלם, וכמו שכך הדין במטלטל מוקצה, כדי שלא יזוקו בו רבים].

[16] שוע״ר סימן שח סע׳ יט ובסימן רסו סע׳ כז. וראה בסימן שלד סע׳ יח. ומשמע בסע׳ יב-יג שם, שמותר להצילם כדי שלא יפסלו במים וכיו״ב. וכ״כ בספר קצות השולחן סימן קח בדי השולחן קיח.

ומדברי רבינו בסע׳ יט שההיתר לטלטל תפילין לצורך גופן ומקומן ומפני שנחשבים כלי ומלבוש [גם בשבת] משמע שגם בתפילין יקרים ביותר יש את ההיתר הנ״ל, מפני שגם הן נחשבות כלי ומלבוש כנ״ל. ועד״ז כתב בשש״כ פרק כ הערה לג.

ומשמע, שטלטול תפילין או כל מוקצה קל מותר לכתחילה לצורך גופו ומקומו, כי אינו בגדר הגזירה של מוקצה, ולכן אין צריך לחפש עצות להיפטר מטלטול לצורך גופו ומקומו, כלומר, שאין צריך להוציא את הטלית משקית התפילין קודם שבת, כדי שלא יצטרך לטלטל התפילין בשבת [ומובן, שאם יכול להוציא הטלית ללא הוצאת התפילין – אסור לו להוציא את

התפילין כי אז אין זה צורך מקומו כלל].

אבל כשמטלטל מוקצה באופן שבדרך כלל אסרוהו חז״ל, ורק הותר בגלל הכרח צדדי, כגון שלא יזוקו בו רבים או חשש ביזיון תפילין וכיו״ב – מסתבר שיש לו לעשות באופן שאינו בכלל הטלטול שאסרו רז״ל, כגון בשינוי [אבל לא יטלטל תפילין ברגלו כדי שלא יבזה את התפילין].

[17] שוע״ר שם סע׳ יג. וראה לעיל הלכה ג.

[18] לפי דברי רבינו בסימן שלז סע׳ ב-ג, שאין לטאטא במטאטא קשה ולא במטאטא שעשוי להשיר או לשבור הקיסמים בפסיק רישיה, עיי״ש. ומשמע מדברי רבינו, שכל מטאטא שהיה מזיז עפר, באם לא היה מרוצף – ה״ה אסור בטלטול.

[ואולי במקומות שמצויים נכרים שמשרתים בבית הישראל – אין הנ״ל מוקצה, שהרי מותר לומר לנכרי לטאטא בהם, כמ״ש רבינו שם].

צריך ייחוד

[19] שוע״ר סע׳ נב-נג, עיי״ש ההבדל, שדבר שדרכו לייחדו לכך – מועיל ייחוד לשבת אחת, אבל דבר שאין דרכו בכך – צריך ייחוד לעולם דווקא כדי שיבטל ממנו שם מוקצה. וראה בסע׳ ג גבי גיזי צמר [בזמנם], עיי״ש.