האמונה בה'

שתי משמעויות למושג אמונה המכוונות לענין אחד.

1) אמונה מלשון אמת, וענינה ההתאמתות – בנפש המאמין – של הענין שבו הוא מאמין.

2) אמונה שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו'.

ועל פי זה הנה –

הדבקות וההתאחדות המוחלטת של הנשמה בקב"ה נקראת אמונה, והיינו, שה' ית' הוא האמת היחידה הקיימת בנפשו של אדם כהתאמתות מוחלטת בתכלית.

וכן גם "ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה וע"י זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם"[1] והרי זה נכלל גם כן במושג אמונה שהוא לשון אימון ותירגול כנ"ל.

המושג אמונה, מתייחס באמיתתו אך ורק לקב"ה בלבד, וכמו שאומרים בתפילה[2]: "האדרת והאמונה לחי עולמים", היינו רק לחי עולמים.

ובגינו ודרכו – קיימת אמונה גם לכל מה שנמשך מחכמה עילאה שנקראת קודש העליון, והיא – החכמה – בטלה במציאות באור א"ס ב"ה ומאוחדת בקב"ה, וכמו התורה, המצוות הנמשכים מקדש העליון, ולכן אנו מאמינים בהם.

אבל בקליפה וסטרא אחרא אין שייך כלל ענין האמונה, מכיון שהאמונה משמעה דבקות והתאחדות מוחלטת של המאמין – במי שבו הוא מאמין, ודבר זה יכול להיות רק בביטול והתכללות המאמין – באין־סוף ב"ה הבלתי בעל גבול – "הכל-יכול וכוללם יחד"[3], אבל קליפת עבודה זרה, שהיא מציאות מוגבלת ומוגדרת, דוחה כל דבר שאינו בגדרה, ומחוץ לה, ואי אפשר להתאחד עמה בהתאחדות אמיתית, אלא נקראים "אלהים אחרים" ־ "אחרים" (זרים ונפרדים) לעובדיהם.

אולם מכיון שהקליפה והשקר היא חיקוי וזיוף של האמת והקדושה, "כקוף בפני אדם", לכן היא נדמית כאמת שיש לה "מאמינים" ומעריצים עד כדי דבקות מוחלטת כביכול.

אך ברגעי מבחן קשים, הרי ה"אמונה" כביכול בעבודה זרה, מתמוטטת אל מול הקשיים המחייבים ביטול אמיתי ומסירות נפש – דבר שאינו קיים בסטרא אחרא, בעוד שהאמונה בה' היא נצחית בכל עת ובכל תנאי, ולכן השימוש שם במונח "אמונה" כלפי עבודה זרה אינו אלא כשם המושאל בלבד.

מצות האמונה

נחלקו בה מוני המצוות. בה"ג וסיעתו סוברים שאינה מצוה בתורה, אלא רק שורש ויסוד לכל המצוות.

אבל הרמב"ם וסיעתו קובעים בפסיקתם, שהאמונה מצוה היא, וראשונה במעלה במצוות התורה, הנלמדת בעשרת הדברות מהפסוקים – אנכי הוי' אלקיך, ולא יהי' לך אלקים אחרים[4].

המחלוקת בין מוני המצוות בענין מצות האמונה, נובעת מהשוני בדעותיהם לענין מהות מצות האמונה, אם מצות האמונה היא רק בעצם מציאותו של הבורא, או שהיא מתייחסת למהותו של ה', כפי שיבואר להלן בפרק ג' באריכות.

מדבריהם של הרמב"ם וסייעתו ניתן להבין שני דברים;

1) שהאמונה היא אכן מצוה מתוך תרי"ג מצוות.

2) שהאמונה היא מצוה ראשונה ונעלית מכל המצוות, כמבואר בתניא, שהיא כללות כל התורה כולה.

כי מצות אנכי הוי' אלקיך, שהיא מצוות האמונה, כוללת כל רמ"ח מצוות עשה, והיא העיקר והשורש להן.

והזהרת התורה; לא יהי' לך אלקים אחרים כוללת כל שס"ה לא תעשה.

גם הקובעים את האמונה כמצוה נחלקים לשנים:

1) הרמב"ם – הפוסק שגם הידיעה השכלית בגדולת הבורא, כלולה במצוות האמונה ("לידע ולהאמין").

2) רבינו יונה המחלק אותן לשתים; מצות האמונה לחוד, ומצות הידיעה לחוד.

מקורות לעיון:

תניא פר' יח־כא, פ' מב, דרך מצותיך- האמנת אלקות

מהות האמונה

גם במהותה של האמונה נחלקו חכמים.

יש הסוברים שהאמונה מתיחסת רק למציאות בורא לעולם, דהיינו לעצם העובדה שהוא נמצא.

בניגוד לכופרים האומרים שהעולם "קדמון", וח"ו אין לו בורא שקדם לו.

ויש האומרים שעיקר האמונה היא באדנותו של ה' על העולם, ולא רק בעצם היותו מצוי, משום שאת עצם מציאותו ניתן להוכיח ברור – גם ואפילו – בשכל האנושי המוגבל והנחות, ואין אנו נזקקים בזה לכח האמונה שלמעלה מהשכל.

ורק על היותו "אדון עולם" השולט ומשגיח על כל בריותיו, ועל מעורבותו בכל עניני הטבע שבעולם – לזה צריך אמונה.

דהיינו שלא זו בלבד שה' ברא את העולם מאין ליש, הנה עוד זאת שהוא גם אדון העולם, ומשגיח עליו ומנהיגו כרצונו.

וזה בניגוד לתעותם של עובדי אלילים האומרים: עזב ה' את הארץ (ח"ו)[5], והנהגת העולם וחוקי הטבע הם בשליטת הכוכבים והמזלות – מקור תופעות הטבע שבעולם.

ולפי זה האמונה בבורא היא על היותו ממלא כל עלמין, וכמאמר רז"ל: מה הנשמה ממלאה (מחיה) את הגוף, כך הקב"ה ממלא (מחיה) את העולם[6].

אך ישנם הפוסקים, וכן הוא על פי הקבלה והחסידות, שהאמונה היא למעלה מעלה גם מהיותו אדון העולם הממלא כל עלמין, דהיינו, שהאמונה המושלמת והמוחלטת היא בשלימותו האין-סופית של הבורא, שהוא למעלה מכל גדר וגבול, בחינת סובב כל עלמין.

והענין בזה הוא, שהבורא יתברך – שנתברר לנו מציאותו על ידי אותות ומופתים ומעמד הר סיני, ושהוא בורא העולם ומנהיגו, הנה מציאותו הוא היותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות. והיינו שהוא ית' רם ונשגב למעלה מעלה גם ממדריגת החכמה – אפילו בדרגתה העליונה ביותר, היינו ספירת החכמה שבעולם האצילות.

והיותו מחיה את העולם, הרי זה באופן שהם בטלים במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו ית' המחיה אותם, כי ההתהוות היא מציאות יש, המתהווה מאין ואפס המוחלט שקדם לו, ורק הוא (עצמותו ית') לבדו, שהוא ית' בלתי בעל גבול בתכלית, אין לו סוף ואין לו תחילה, שמציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה וסיבה הקודמת לו ח"ו, יכול להוות יש באופן זה.

ונמצא לפי־זה שמצות האמונה היא בזה שה' ית' הוא בבחינת סובב כולא עלמין.

ועל פי זה נבין את השינוי בדעותיהם של מוני המצוות ביחס לאמונה.

לדעת הסוברים שהאמונה מתייחסת רק לעצם מציאותו של הבורא – שהוא אכן קיים, הרי לא יתכן לקרוא לזה מצוה.

מאחר ש"מצוה" היא מושג המבוסס על הנחה קודמת שקיימת מציאות של מצוה המצוה, ומכיון שלדעתם – האמונה היא להאמין במציאות מצוה המצוה, הרי לא יתכן שנאמין במציאות המצוה לפני שנאמין במציאות המצוה"!

ולכן קבעו שהאמונה במציאות הבורא היא רק שורש ויסוד לכל המצוות האחרות והיא עצמה אינה מצוה.

ולעומתם, הסוברים שהאמונה מתייחסת לשלימות האין־סופית של הקב"ה, אשר מציאותו ידועה לנו מהתגלותו בעולם, כמו בסיני ובעוד הזדמנויות, ובעיקר מעצם מציאות הנבראים – דבר המעיד על מציאות הבורא (על פי הכלל הידוע שאין דבר העושה את עצמו, ואין דבר הנעשה מעצמו!),

הנה כי כן האמונה בשלימותו היא אכן מצוה מתרי"ג מצוות, בנוסף להיותה מצוה מיוחדת הכוללת את כל שאר המצוות כמבואר בערך אחדות ה'.

מקורות לעיון:

שער היוחד והאמונה, דרך מצותיך – האמנת אלקות, דיבור המתחיל: מים רבים תשי"ז

מעלת ועצמת האמונה בנפש

מקומה של האמונה בנפש האדם היא למעלה מטעם ודעת ושכל מושג ומובן. והיא בחינת "חיה" שבנפש – מהכוחות המקיפים (חיה ויחידה). שמפאת עליונותה הרוחנית והפשטתה מכל הגדרה שכלית, היא "מקיפה" – כביכול – את האדם, והיינו שאינה מתלבשת ואינה מורגשת באדם – באופן מוחשי.

וזה בניגוד לכוחות הנפש ה"פנימיים", שהם פרטים מוגדרים ומוגבלים המתגלים ונמשכים מהנפש, ומתלבשים בפנימיות האברים ומורגשים בהם, הן במוח והן בלב וכו'.

וברור שכוחות הללו ה"פנימיים" אינם עומדים בשום ערך ויחס לעצם הנפש ומהותה, מפני שהיא למעלה מהגבלה והגדרה.

נמצא שהאמונה ־ היא טבועה בעצם הנפש, וענינה התגלות עצם הנפש – שבה ועל־ידה אדם דבק בה' אין־סוף ב"ה, בתכלית הדבקות.

ואין דבקות זו מותנית ותלויה במידת ההשכלה האלקית שבאדם, אלא למעלה מטעם ודעת, וקיימת בכל אחד ואחת מישראל ללא הבדל.

וכמו שכתוב בתניא[7]: "ולכן כל ישראל וכו' הם מאמינים בה' שהאמונה היא למעלה מהדעת וההשגה כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מהשכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו ית' כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך".

ובפירוט יותר; זה שישראל מאמינים באלקות באמונה פשוטה ואין צריכים ראיות על זה, הרי זה מצד שני טעמים:

ובהקדמה:

חמש שמות נקראו לה – לנשמה, שהן חמש דרגות בגילויי הנשמה; נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה,

ואילו עצם הנשמה, הוא הניצוץ האלקי – ניצוץ יחיד – שבתוך היחידה.

לא כל הנשמה יורדת ומתלבשת בגוף, כי עצם הנשמה וכן בחינת חיה ויחידה שהם גילוי העצם, נשאר למעלה ברוחניות, ורק נר"ן (נפש רוח נשמה) יורדים ומתלבשים בגוף.

ועל פי זה הנה האמונה הפשוטה שבישראל, היא מצד שני טעמים:

1) לפי שחלק הנשמה שלמעלה, שהוא בחינת חיה – רואה אלקות (ראיה שלמעלה משכל), הרי זה פועל בהנשמה שבגוף – שתהיה בה אמונה באלקות, מבלי להזדקק להוכחות שכליות.

וכאמרם ז"ל: "אף על גב דאיהו לא חזי – מזלייהו חזי"[8].

2) לפי ששרש האמונה הוא מעצם הנשמה שלמעלה מבחינת "מזלי' חזי', ועצם הנשמה מקושרת ומאוחדת בעצמותו ית', בהתקשרות עצמית שאינה תלויה בסיבה, גם לא בענין הראיה באלקות שלמעלה משכל.

ולכן גם האמונה שבאדם היא מוחלטת שאינה תלויה בהוכחות או מופתים.

אחד ההבדלים שבין שני הטעמים הוא; שהאמונה הנובעת מהעובדה שהנשמה שלמעלה רואה אלקות, הרי זו סיבה לכן שהאמונה שבאדם שלמטה היא בבחינת "מקיף".

מאחר שהאמונה נובעת מראית הנשמה שלמעלה, והנשמה היא למעלה מהתלבשות בשכל, לכן גם האמונה למטה היא בבחינת מקיף.

אבל האמונה הנובעת מעצם הנשמה כפי שהיא מקושרת ומאוחדת לגמרי בעצמותו ית', מאחר שעצם הנשמה היא העצם של חלק הנשמה המלובש בגוף (נר"ן), וזה כל מהותה וקיומה, לכן האמונה – עם כל הפשטתה – באה בפנימיות.

לפיכך האמונה שבנפש הנובעת מאור ה' אין־סוף ב"ה המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כוחו כל כך, שמתפשט ומאיר בכל חלקי הנפש, גם בדרגות הנמוכות והחיצוניות ביותר, דהיינו, עד כדי מניעת הכפירה בה' אחד אפילו מתחום העשיה או הדיבור בלבד – מבלי הזדהות שבהכרה.

כלומר, הנכונות וההחלטה שלא לעשות – אפילו, רק איזה מעשה לבד – נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחוות לעבודה זרה – אף שאינו מאמין בה כלל בלבו, וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ה' – אף שאין פיו ולבו שוין, רק לבו שלם באמונת ה', הנה כל זה נובע מעצם הנשמה שהיא חלק מעצמותו והיא העצם של הנשמה המלובשת בגוף.

הבדל נוסף שבין שתי הסיבות לעליונות האמונה, שהיא למעלה מטעם ודעת.

בהיות ידוע שאמונת ישראל מיוחדת בכך שבאה במסירות נפש, והיינו שהמאמין מוסר נפשו על אמונתו.

ועובדה זאת באה בעיקר מהאמונה הנובעת מצד עצם הנשמה.

כי האמונה שבאה מצד הראיה באלקות של הנשמה, אעפ"י שראיה היא התאמתות מוחלטת בנפש הרואה, מכל מקום היא התאמתות ע"י אמצעי מסוים – ראיה – שאינו קשור עם עצם מציאותו של האדם, ולכן אינו מוכרח שימסור נפשו על זה.

אבל האמונה מצד עצם הנשמה שהיא מאוחדת ממש בעצמותו – חלק אלקה ממעל ממש, הריהו מוסר נפשו ממש על האמונה בה' אחד.

מאחר שעצם הנשמה הוא העצם של הנר"ן המלובש בגוף, וזהו כל עצם מציאותו – שבאמונה באלקות היא העצם שלו, ולכן אי אפשר כלל שיכפור ח"ו, אפילו אם נזקק לזה מסירות נפש בפועל.

ומכאן עצמתה האדירה של האמונה, שאפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד"[9].

אולם כדי שהאמונה אכן תתפשט ותבוא בפנימיות בכל חלקי הנפש ואפילו בלבושיה, הרי זה בא מכוחו של משה רבנו ואתפשטותא דיליה – משה שבדור, רעיא מהימנא, שזן ומפרנס את האמונה ועל ידי זה חושף ומגלה אותה ומחדירה בפנימיות בכל חלקי הנפש.

והיינו, מלבד היות משה רבנו רעיא מהימנא – רועה ישראל הנאמן לתפקידו, וכן אתפשטותא דיליה שהם רבותינו נשיאינו שבכל דור הרועים את ישראל, שמוסרים את נפשם בנאמנותם לתפקידם כרועי ישראל,

הנה עוד זאת הוא רועה – זן ומפרנס – את ישראל בעניני אמונה:

1) שזן ומפרנס את האמונה עצמה ועעל ידי זה מגדילה ממצב של ראיה באלקות אל מצב של התאחדות בעצמותו ית'.

2) שזן ומפרנס את בני ישראל בעניני אמונה, שמחדיר את האמונה שיפעל ויודגש בפנימיותם.

דוקא בגלל עליונותה הרוחנית של האמונה והפשטתה מכל גדר, הנה אם לא תעשה פעולה לגלותה ולהחדירה בחיים היום יומיים – בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה"[10], קיימת אפשרות שאדם – על אף האמונה הטמונה בו – ינהל את חייו בצורה שונה לגמרי מרוח האמונה המסותרת בו. כמאמר חז"ל: "גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קריא"[11].

ומשום כך צריך האדם לגלות את האמונה במוחו ולבו, על ידי שיזכור יחשוב ויהגה בה תמיד.

וכפי שצוטט לעיל מספר התניא:

"ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם"[12].

השלכותיה של האמונה

והנה, בהגלות נגלות האמונה, היא מתפשטת ומתגלה בכל חלקי הנפש בשוה, מראשה ועד רגלה. שהאדם המאמין בטל ודבק בהוי' בכל כוחות נפשו, שגם הדברים הפעוטים ביותר – בדביקותו בה' ־ חשובים בעיניו כמו הדברים הגדולים והנעלים ביותר, ומעשה אחד פעוט המנוגד לאמונה, כגון כריעת ברך גשמית לצלם – חמורה בעיניו באותה מידה כמו התבטאות בהשקפת עולם כפרנית.

ובשעת השמד – מוכן אדם מישראל למסור נפשו גם על ערקתא דמסאנא.

מקורות לעיון:

תניא ח"א פר' יח-כה, קונטרס פורים קטן ה'תשנ"ב.

הערות