"שנו חכמים: ששה דברים נאמרו בבני אדם: שלשה – כמלאכי השרת. שלשה – כבהמה.

כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה ומספרים בלשון הקודש.

כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים ומוציאים רעי" (גמרא מסכת חגיגה דף טז ע"ב)

המצווה הראשונה "פרו ורבו", מצווה שכולנו מכירים את חשיבותה ומעלתה, המצווה שעל ידה נמשך כח האין סוף, הכוונה העליונה במעשה הזיווג ועוד ועוד, ואל מול כל אלו, "פרים ורבים כבהמה"? היכן כל מה שמבואר אודות קדושת הזיווג, אודות הדרגות הגבוהות אליהן ניתן להגיע?

דומה, שבשאלה זו, מתלבטים רבים מאתנו, ובפרט מי שזוכה להתעסק בהדרכת חתנים או כלות. אנו מעוניינים להדריך אותם לחיי קדושה נעלים, על מנת שנהיה דומים יותר למלאכי השרת מאשר לבהמות, אך לא פעם אנו שואלים את עצמנו, האומנם? שהרי אנו עוסקים לא מעט בהדרכה הפרקטית הכוללת את ההיבט הפיסיולוגי, הדרכה מעשית, הסבר כיצד להגיע להנאה, כיצד לגרום לבן/בת הזוג לסיפוק, מרחיבים בכך שצריך להיות בבחינת "הצלה מן החטא" וכר, ולכן משקיעים מאמצים ומחשבה לחלק הפיסי של החיבור, מכירים את הניסיונות המיוחדים לדור זה, ולכן משתדלים מאד שלא לאסור, לא להפחיד ולא להגזים, ואם כן קדושה מה תהא עליה? האם אכן נגזר עלינו להדריך(ולחיות) לחיים הדומים לבהמה ח"ו?

שאלה זו נשאלת לא פעם, ע"י חתנים וכלות הנחשפים לנושא לראשונה, כמו גם ע"י זוגות שכבר חיים חיי אישות ואינם מצליחים לחוש את הקדושה, כתוצאה מכך ישנם זוגות החושבים שעליהם לוותר על האפשרות ליהנות, גישה זו כמובן אינה נכונה, שהרי ההנאה והסיפוק שמביאים חיי זוגיות תקינים, הם חלק מקיום המצווה, ותורמים לקשר שבין בני הזוג. וויתור על ההנאה עלול לגרום לקשיים רבים המוכרים לכל מי שעוסק בתחום. ישנם זוגות אשר חיו "לפי הספר" ולא חוו הנאה וסיפוק, אלא שהדבר לא הפריע להם, אך בשלב מסוים הם חשים בצורך הפיסי, והם חוששים שהדבר יבא על חשבון הקדושה.

דילמה זאת מתחדדת, כאשר לומדים בספרים, כגון "ראשית חכמה", אגרת הקדושה לרמב"ן, סידור בית יעקב, טהרת ישראל ורבים אחרים אודות קדושת הזיווג, ורבים מרגישים כי הדברים הכתובים הם נעלים ונפלאים, אלא שאינם מסתדרים עם חיי היום-יום.

ישנה כמובן גם הקיצוניות השניה – כאשר קוראים את כל העניינים הנעלים, ישנם זוגות שמחליטים ש"זה לא בשבילנו", ומוותרים לגמרי ח"ו על ענייני הקדושה, ונוהגים כפי שנאמר "ויכול לעשות מה שירצה" וכו'. גישה כזו, כמו גם הקודמת נובעת מהמחשבה כי ענייני הקדושה הם בבחינת "הכל או כלום", וזוהי כידוע עצת היצר. תפקידנו הוא לדעת כיצד לקחת את כל המושגים הנעלים של קדושה, צניעות והתעלות, ולהוריד אותם לתוך החיים היומיומיים, בכל דרגא בה נמצאים בני הזוג.

בשורות הבאות נשתדל להביא מספר נקודות עיקריות, אשר יכולות לסייע לנו למצוא את הגישה והאיזון הנכונים, בבחינת "ואידך – פירושה היא".

קדושה ורוחניות, הן אלו המבדילות את האדם מן הבהמה, ואת היהודי המתעלה ומבקש להתקדש מגויי הארצות או המוני העם. ולכן, גם בחיי האישות יהיה ניכר ההבדל.

ההבדל יהיה ניכר בראש ובראשונה בכוונה – בעוד אצל מי שאין קדושה בלבו, תהיה מטרת הזיווג (לאו דווקא חיי האישות…) ההנאה מהמעשה כשלעצמו, הרי שאצל יהודי החי חיי קדושה המעשה, כולל ההנאה ממנו הוא אמצעי, דהיינו ייתכן שהמעשה עצמו הוא אחד המעשים אליהם כתוב בגמרא שבו האדם נדמה לבהמה, אך הכוונה והמטרה הופכת אותו להיות אחר לגמרי.

כאשר אנו ניגשים למעשה, הרי שאנו מכירים את ארבעת הכוונות.

הכוונה הראשונה (והשניה) היא מצוות "פרו ורבו", עצם הידיעה כי במעשה זה טמון כח ההולדה, כח האין סוף, וכי ממנו נוצרים הילדים, תמצית שאיפתנו וחיינו, גורמים לנו להתייחס אחרת לכל העניין, בוודאי בזמן שרוצים להכנס להריון, בעת ההריון עצמו – כאשר זוכרים שהוא בא ממעשה כזה, וכי כעת נמצא בתוך הגוף הילד שלנו, בו נהיינו שותפים. וגם כאשר אין כל כך, או בכלל סיכוי להריון, הרי שעצם הידיעה כי זהו המעשה שממנו נולדים ילדים (וברוחניות – מכל זיווג נמשכות נשמות), כבר גורמת לנו להתייחס אחרת.

הכוונה השלישית – מצוות עונה. בכוונה זו אנו דואגים לסיפוק צרכיה של האשה, וגם כאן כאשר המטרה היא סיפוק הצורך, על מנת שהאהבה האחווה השלום והרעות יתגברו בין בני הזוג, הרי שזוהי מטרה נעלית, מצווה מן התורה, וככזו אנו מקיימים אותה בשמחה, וכאשר חושבים על כך זה שונה לחלוטין ממעשה בו אין כוונה, ובו כל אחד רק מחפש למלא את תאוותו.

אפילו הכוונה הרביעית – להנצל מן החטא – למרות שנחשבת לפחותה יותר, הרי בסופו של דבר, זוהי מטרה חשובה ביותר. לא חיים סתם כך כי "בא לנו", אלא מתוך חישוב רוחני. ולכן גם כל מיני עניינים שנעשים למטרה זו, כדי להשביע את היצר (בעיקר של הגבר) שלא יבא לידי איסור, הרי גם אם אינם מתאימים ב100% לאמור בכל הספרים שקראנו, הרי כאשר הם נעשים מתוך חשבון נכון (רצוי בהתייעצות עם רב או משפיע/ה, מדריכ/ה שהרי "אדם קרוב אצל עצמו"), הם נכללים בתוך חיי הקדושה.

וכאן מגיעים לחלק המעשי: מצוות "והתקדשתם והייתם קדושים" שייכת אצל כל אחד, ובכל מצב. בכל דבר שאדם נמנע מלעשותו, או שעושה אותו בצורה הראויה, בגלל רצונו להתקדש, להתקרב אל ה׳, ומיראתו להתרחק מקדושה ורוחניות, הרי שהוא מקיים מצווה זו, כל אחד לפי הדרגא אליה הוא שייך "קדש עצמך במותר לך" – במותר לך דווקא, אך לא לבא על ידי זה לאיסורים אחרים.

ולכן, כמעט כל אחד ימצא דברים שבהם אינו עושה "כל מה שרוצה", כגון חושך, כיסוי וכדו' שהם דברים מינימליים, ועד לדברים נוספים, כל אלו הם פעולות של קדושה, וכמובן שראוי להוסיף עליהם מכל מה שמופיע בהלכה ובספרים הקדושים. כדאי לזכור, כי גם אם מסיבות שונות, לא בכל פעם אנו נוהגים באותן הנהגות קדושה, אין הפירוש שנוותר עליהן כאשר אנו יכולים לנהוג בהן, כל הנהגה כזו שכרה בצדה.

ישנן גם ההנהגות שלפני ואחרי מעשה, כגון נטילת ידיים, אמירת הלחש וכו' – כל אלו אינם קשים לביצוע, ומעניקים למעשה כולו מסגרת של קדושה, אשר משפיעה על המעשה עצמו. שהרי מעשה שנטלנו לפניו ידיים, ייחשב אצלנו אחרת ממעשה סתם.

לעיתים אנו נשאלים, מה יהיה עם הילדים שנולדים, כאשר מסיבות שונות, אנו מרגישים שלא התקדשנו כראוי, קשה לענות על כך תשובה ברורה, שהרי איננו מצויים בסוד הנשמות והעיבור וכו', אך מתקבל על הדעת, לאור הגישה שמצאנו אצל גדולי ישראל בכלל, ואצל רבותינו נשיאנו והרבי מה"מ בפרט נראה כי אם האדם חי עפ"י חשבון, ומעשיו מכוונים כדי שלא להכשל וכו' ובפרט כאשר הדבר נעשה בהתייעצות, הרי ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", ו"אין אני מבקש אלא לפי כחן" ושאר מאמרי חז"ל בנידון, וממילא לא סביר שתהי'ה ח"ו תוצאה שלילית מהנהגה כזו.

חשוב לזכור ולהדגיש, כי כל הנהגה של קדושה היא חשובה, ולכן יש לנצל כל הזדמנות על מנת להוסיף בהנהגות של קדושה, גם אם לא נוהגים כך באופן קבוע. העובדה כי אתמול לא נהגתי בהנהגה מסוימת, וייתכן שגם מחר לא אנהג בה, אין בה כדי לגרום לי לא לנהוג כך היום, לכל מעשה של קדושה ישנו ערך, והלא הובטחנו שאפילו אם "אדם מקדש עצמו מעט למטה, מקדשים אותו הרבה מלמעלה" ולכן גם אם אינך סבור שתוכל לגמור את המלאכה, אין שום סיבה להיפטר ממנה.

ניתן להאריך עוד רבות בנושא חשוב זה, אולם דומה שהגישה הובנה, מטרתנו – חיים של קדושה, שייכת בכל דור ואצל כל אדם, תהיה דרגתו אשר תהיה, ויהיו הנסיבות אשר תהיינה. ויהי רצון שנזכה כולנו על ידי זה, לדור ישרים מבורך, ולחיים של קדושה ויראת שמים, והעיקר – כי המקדש הפרטי אותו אנו בונים בינינו, יביא להתגלותו של בית המקדש הכללי בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומי"ד ממ"ש.