אור אין סוף הוא התגלות עצמותו יתברך בדרך זיו והארה בלבד והגם שהזיו הוא הארה ולא עצם, מכל מקום הנה העצם מתגלה על ידי הזיו. והיינו שעל ידי הזיו יודעים מציאותו של העצם.

ואין זה התגלות פרט או ענין מסוים שמתגלה מבין ריבוי הפרטים שבעצם, אלא התגלות כל העצם כולו, וכאמור – שאף על פי שאין זה אלא התגלות בלבד ולא העצם, אבל העצם מתגלה בו.

אור אין סוף, משמעותו – אור שהוא אין סוף, ולא אור של אין־סוף. כי עצמותו יתברך בכבודו ובעצמו שממנו נמצא האור אין סוף ברוך הוא, נעלה באין ערוך ממהות אין סוף, ולדוגמא, הרי עצמותו יתברך הוא מציאות שגם אין לו גם תחילה, שהיא מעלה גדולה יותר ממעלת אין־סוף, וכמו שכתב הרמ"ע "כי כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון שרבים מן הנבראים יהיו נצחיים ברצון הבורא"[1].

והכונה בזה, שכל "קדמון" – היינו, מציאות עצם שלא קדמו מצב של העדר מציאותו, אלא היה והווה תמיד, מפני שמציאותו מציאות אמת מצד עצמו, הרי בהכרח שהוא גם נצחי, כי מציאות אמת אינה בטלה לנצח.

אבל מציאות עצם שהוא רק נצחי – היינו שאינו מתבטל לעולם, אין זה בהכרח שהוא גם "קדמון", כי יתכן – שאף שאינו מציאות אמת, וקדם למציאותו מצב של העדר מציאות, מכל מקום הוא נצחי לענין זה שאינו בטל לעולם.

וזאת על ידי שנצחיות זו שיש בו, אינה מכח עצמו אלא נובעת מרצון ה׳ שמקיימו באופן תמידי.

נמצא שגם ענין האין־סוף אינו מבטא את גדולת שלימותו האמיתית של עצמותו יתברך, אלא של האור המתפשט ממנו בלבד, והוא הנקרא בשם "אור אין סוף".

אולם היות שהאור אין סוף ברוך הוא הוא התגלות עצמותו יתברך, שהוא – עצמותו יתברך – תכלית השלימות, אשר לו דומיה תהילה, והיינו שתועלתו היא העדר היכולת של אף אחד להלל ולדבר אודות שבח מהות העצמות, כי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[2] ־ שאין שום אפשרות לאף אחד לתפוס בעצמותו הנשגבה ולבארה, לא מן העליונים ולא מן התחתונים,

לכן גם האור שבבחינת אין סוף, כשמו כן הוא – בלתי בעל גבול בתכלית.

אלא מכיון שאינו אלא זיו והארה בלבד, לכן אינו בבחינת קדמון – בלי תחילה, שהרי יש לו תחילה – העצם שממנו מאיר.

אף על פי שאור אין סוף ברוך הוא כשמו כן הוא – שאין לו סוף, מכל מקום יש בו מדריגות, והם בבחינת אין סוף,

החל מעצם פנימיות האור כפי שהוא דבוק ומאוחד בעצמותו יתברך, וכלה בצמצום שנעשה בו עד שנעשה בבחינת "סובב כל עלמין", שבזה נותן "מקום" ואפשרות להתהוות העולמות,

והיינו שאף על פי שהאור אין סוף – סובב ומקיף את השתלשלות העולמות, שהוא למעלה מהם באין ערוך, אבל מאידך, העובדה שהוא מקיף אותם – מלמדת על שייכותו אליהם.

השייכות של האור אין סוף ברוך הוא להשתלשלות העולמות היא היות האור אין סוף בבחינת רצון להתהוות כל ההשתלשלות, ואף על פי שרצון ה׳ "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – מושרשת בעצמותו יתברך, מכל מקום בהיות הרצון כלול בעצמותו – אינו בגדר רצון כלל.

כי בהיות האור אין סוף כלול בעצמותו, הריהו בבחינת אין לגמרי, ואחר כך נמשך להיות בבחינת זיו ובו היה הצמצום הגדול, שנעשה בו "חלל ומקום פנוי" כביכול לצורך עמידת העולמות, ונמשך לתוך "חלל" זה בחינת "קו אור" דק ומצומצם וכו׳ כמבואר בקבלת האריז"ל[3].

עיין עוד אור, אור מקיף.

מקורות לעיון:

לקו"ת ח"א ו. ב׳, סה"מ רס"ו ד"ה זאת חקת סה"מ ש"ת ד"ה כי עמך, קונטרס פורים תש"ח

הערות