אמרו חז"ל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"[1]

לפי הפשט בא מאמר זה ללמדנו על ההתיחסות הנאותה לזולת.

כלומר, אם תראה את חברך חוטא ח"ו, ואפילו אם הוא קל שבקלים, אל תדינהו לכף חובה, כי כאשר תגיע ותראה את מקומו, תוכח שמקומו גורם לו לחטוא, כגון; מי שפרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה ומה יעשה הבן שלא יחטא?!

ואף על פי שאליבא דאמת אין לו שום התנצלות על חטאיו, ונקרא רשע, כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאותו שבלבו מפני פחד ה׳ הרואה כל מעשיו, ואילו רצה באמת – היה מסוגל להלחם ביצרו, מכל מקום ברור שהיא מלחמה גדולה ועצומה וכמו נסיון ממש…! ויש ללמד עליו זכות ולבקש עליו רחמים רבים.

אך על־פי פנימיות התורה – בא מאמר זה ללמדנו – בתוספת להנ"ל – גם על ההתיחסות לעצמו – לאנוכיותו.

והיינו, שדבר זה יביא את האדם המתבונן להיות שפל רוח בפני כל האדם, שאפילו אם הוא עצמו אינו חוטא כל כך כמו הקל שבקלים, בכל זאת יוכח לדעת – שאעפ"י שאינו נתקל במלחמה ונסיון שנתקל בו הקל שבקלים, משום היותו במדריגה רוחנית גבוהה יותר, מכל מקום – אינו נכנע ונשבר מפני פחד ה׳ כראוי לו לפי מעמדו, ולכן אשמתו גדלה בכפלי כפליים – מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה׳ ותורתו, שאין אשמתם גדולה כל כך – כאשמת מי שקרוב אל ה׳ ואל תורתו – ואף על פי כן אינו ממלא את הנדרש ממנו ביחס למדריגתו ולנתונים שלו.

מקורות לעיון:

תניא פרק ל